בשנת 1996 בפורים, נסע גיא נתיב מרעננה לדיזנגוף סנטר בתל אביב כדי לצפות ב"לעזוב את לאס וגאס", הסרט שזיכה את ניקולס קייס קייג' בפרס האוסקר. "באמצע ההקרנה, פתאום המסך נהיה שחור ויצא ממנו עשן", משחזר נתיב בן ה-51. "הסדרנים אמרו לצופים באולם: 'עופו מפה'. עלינו למעלה ואז ראיתי את כל הגופות. זה זעזע אותי ברמות. משהו ששינה את חיי. זה נחרת לי בראש. השילוב הזה של קולנוע עם המציאות".
לנתיב ולשאר הצופים לא לקח הרבה זמן להבין שמדובר בפיגוע התאבדות. מחבל ממחנה הפליטים חאן יונס הוברח לישראל, התפוצץ במעבר החצייה במפגש הרחובות דיזנגוף וקינג' ג'ורג', ורצח 13 אנשים, כולל תלמידות תיכון בחופשת פורים. כמעט 30 שנה חלפו מאז אותה טראומה, ונתיב - לימים הבמאי הישראלי השני שיש לו פסלון אוסקר בסלון (קדם לו משה מזרחי ז"ל עם "כל החיים לפניו") - לא יכול לשכוח את הזוועות שראה. "אני חושב שהפיגוע השפיע על הקולנוע שלי והפך אותו להרבה יותר אפל".
"טאטאמי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ב-7 באוקטובר המראות הקשים מהעוטף וממסיבת הנובה גרמו לנתיב להלם, וגם להיזכר בפיגוע ההוא. "אין להשוות כמובן בין שני האירועים, אבל המראות של 7 באוקטובר בהחלט החזירו אותי לאותו יום ארור בפיגוע בפורים בסנטר. זו טראומה של טרור שלא שוכחים".
על מתקפת חמאס התבשר נתיב בעודו מבלה עם רעייתו, המפיקה והשחקנית ג'יימי ריי ניומן, בארוחת ערב, בביתו של המחזאי והבמאי פלוריאן זלר ("האב", "הבן") בלוס אנג'לס. "פתאום קיבלתי בטלפון הודעה מחבר, הוא שלח את הפוסטר של הסרט שלי 'גולדה' ובמקום גולדה מאיר הופיע פרצוף של ביבי, ומתחת כתוב: 'עושים לנו יום כיפור 2'. ואז אמא שלי כתבה, 'אתה רואה מה קורה? הסרט שלך ניבא את עצמו'. עניתי לה, 'על מה את מדברת?' ואז נכנסתי לרשתות וחשכו עיניי. אמרתי לפלוריאן, 'אני חייב לעוף מפה, משהו נורא קורה'. ואז כל הלילה לא ישנו. היינו מרותקים לטלוויזיה. זה כמובן זעזע אותי. פתחתי את הרשתות החברתיות, והתחלתי לאתר אנשים שאיבדו את יקיריהם. העליתי את כל הפוסטים של 'ההוא נעדר' ו'מישהו ראה את ההוא', הפכתי לסוג של פלטפורמה לחיפוש קרובים. בהמשך, גל גדות ואני החלטנו להביא את 'סרט הזוועות' של דובר צה"ל להוליווד, כי הבנו שהנרטיב יוצא משליטה והופך אנטישמי ונורא".
עד כמה אתה מרגיש את האנטישמיות בארצות הברית בכלל ובהוליווד בפרט?
"עד לאחרונה חשבתי שארצות הברית היא בית מאוד מגן ופתוח ליהודים. אבל זה השתנה. כשנסענו לטקס האוסקר האחרון ענדנו את הסיכות הצהובות למען החטופים והחטופות ונאלצנו להוריד אותן מהר מאוד, כי בדרך לאולם תקפו אותנו חבורות של פרו-פלסטינים וזה היה ממש מפחיד. חששנו שיכו אותנו פיזית. בהוליווד אומנם לא ניתקו איתי קשרים, אבל הייתי אמור השנה לביים פרויקט חדש, והשחקן הראשי - אירופאי ומפורסם, אמר, 'אני מעדיף שמישהו אחר יביים את הסרט'. אני מתאר לעצמי שהסיבה לסירוב שלו הייתה שאני ישראלי. בגלל זה ג'יימי ואני החלטנו להפיק בעצמנו את הסרטים שלנו. אני כותב תסריטים ולא צריך אף אחד אחר, שיסכים או לא יסכים".
אחת ההתקפות האנטישמיות שהכי טלטלו את נתיב התרחשה שלושה רחובות מהבית שלו. "אנחנו מתגוררים בלוס אנג'לס ובאמצע הלילה הגיע אדם עירום לבית של רב מקומי, דפק על החלון ואמר, 'אני רוצה להרוג את כל היהודים. כל הציונים ימותו'. הוא תקף את הרב בסכין והרב ניסה להדוף אותו עם הידיים. אשתו הזעיקה משטרה והתוקף נעצר שנייה לפני שקרה משהו נורא. מיד הורדתי את המזוזה בבית שלנו. פחדנו שמישהו יזהה אותנו כיהודים. הרגשתי את מה שסבא שלי הרגיש בשואה".
סיפורי זיכרונות השואה של הסבים והסבתות המנוחים של נתיב מאוד נוכחים בחייו. כשהוא זכה באוסקר ב-2019 על סרטו הקצר "סקין" שעסק בפשע שנאה והשלכותיו, הוא הכריז בנאום התודה הנרגש: "הסבים שלי ניצולי שואה. מה שהם עברו שם - אנחנו רואים בכל מקום, באמריקה ובאירופה. הסרט הזה הוא על חינוך, על ללמד את הילדים שלך יותר טוב". ב-7 באוקטובר הוא כמובן חשב על אבותיו. "ארבעת הסבים והסבתות שלי הם שורדי שואה, חצי מפולין וחצי מרומניה. אנחנו גדלנו בבית על הסיפורים שלהם: יהודים שנטבחו, השנאה התהומית, ואיך כשלקחו אותם למחנות, השכנים הפולנים חייכו אליהם, צחקו ואמרו: ביי-ביי. הסבים והסבות היו הגיבורים האמיתיים שלי. לא סופרמן וספיידרמן. וכשנסענו עם סבא מצד אמא למסע שורשים בפולין, סבא עמד בטרבלינקה ואמר, 'המשפחה שלי זו הנקמה שלי. היום יש לנו בית וזה לא יקרה שוב'. אבל הנה, האנטישמיות שוב מרימה ראש, ואני חווה אותה בשיאה, בזמן שהעולם אמור להיות אמפתי ולהבין את ההרס והחורבן שחווינו ב-7 באוקטובר".
אתה מרגיש עכשיו יהודי, ישראלי או אמריקאי?
"אני חושב ש-7 באוקטובר חיבר אותי הרבה יותר למקום הזה של להיות יהודי. גרם לי לא להתבייש ביהדות שלי והפך אותי ליותר לוחמני. החלטתי להרים ראש ולא לשבת בשקט. חרתִּי על דגלי להילחם באנטישמיות ואני עושה זאת בדרכים שונות, כולל עצומות ורשתות חברתיות ופנייה לשחקנים ויוצרים ערבים שחיים בארצות הברית ומעלים פוסטים של פייק ושנאה. האם אני מרגיש גם ישראלי? אז התשובה המעמיקה היא ברור. אלה הערכים שעליהם גדלתי, וזאת למרות שמאוד קשה לי להזדהות עם מדיניות ממשלת ישראל ההרסנית והנוראה והתנהלותה, בניהולו של בנימין נתניהו, ממשלה שהורסת כל חלקת ישראליות טובה. זו לא המדינה שבה גדלנו".
אתה רואה קווי דמיון למה שקרה במלחמת יום כיפור?
"לפני שנה בדיוק, כשסרטי 'גולדה' המתרחש במלחמת יום כיפור פתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים, דיברתי במסיבת העיתונאים על העיוורון של הממשלה ב-1973 ועל כמה שהיה אז חוסר תפקוד. כל הגנרלים מאותה תקופה שאיתם שוחחתי לקראת 'גולדה' אמרו לי, 'תשמע, היה מחדל מטורף ונורא - זה לא יקרה עוד פעם, כי למדנו לקח מההיבריס'. ואז 50 שנה אחרי, פתאום שוב הכול קורה, אבל הפעם פי מיליון".
"אמנים איראנים מבינים שהמתקפה של 7 באוקטובר מונעת על ידי תעשיית המוות של האייתוללות"
נתיב נמצא עכשיו בביקור מולדת לכבוד הבכורה ישראלית של סרטו החדש "טאטאמי", שיצר עם השחקנית והבמאית האיראנית הגולה זאר אמיר. הסרט, שהופק בין השאר על ידי קשת סטודיוס (בשיתוף New Native Pictures ו-White Lodge Productions), יוקרן בבכורה ישראלית בפסטיבל הקולנוע ירושלים ויעלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ ב-25 ביולי. מדובר ביצירה משותפת ראשונה של במאי ישראלי ובמאית איראנית, והדו-קיום המפתיע הוא חלוצי והיסטורי. הוא עורר עניין בפסטיבל ונציה האחרון, ומאז עשה הסרט סבב פסטיבלים מרשים מטוקיו ועד מינכן.
זהו מותחן פוליטי, שמתרחש בזמן אליפות העולם בג'ודו - המשתתפת האיראנית ליילה (אריאן מנדי) והמאמנת שלה מריאם (אמיר), מקבלות אולטימטום מהמשטר האיסלאמי - שלטונות טהרן מורים לליילה לזייף פציעה ולהפסיד כדי לא להתמודד בגמר מול יריבה ישראלית, שמא תסומן כבוגדת. ליילה עומדת בפני בחירה בלתי אפשרית: האם לציית למשטר האיראני, כפי שהמאמנת שלה מפצירת בה לעשות, או להילחם על הזהב ולסכן את עצמה ואת משפחתה.
מאיפה בא הרעיון ל"טאטאמי" ואיך נוצר החיבור עם זאר?
"ב-2020, בתקופת הקורונה, ראיתי כתבות על ספורטאיות איראניות שיצאו באקט מחאה כנגד השלטון באיראן: המתאבקת סאדאף קהאדם ולוחמת הטאקוונדו קימיה אליזדה זנורין, שזכתה במדליות במשחקים האולימפיים ובאליפות העולם והפכה לפנים של איראן - ואז היא אמרה: 'די, מספיק, אני לא רוצה להיות חלק מהצביעות והמשחק המזדיין הזה'. ואז ראיתי עוד ועוד סיפורים בנושא והחלטתי לעשות על זה סרט. מאחר שאינני איראני, רציתי להכניס קול איראני נשי, שיספר את הסיפור הזה יחד איתי. אחת השחקניות שנבחנו ל'טאטאמי' הייתה זאר, שבדיוק הגיעה ללוס-אנג'לס, כדי לקדם את 'עכביש קדוש'. אחרי שראיתי את 'עכביש קדוש' הלסת שלי נשמטה לרצפה. זה היה וואו, פאקינג ביצוע מדהים. הצעתי לה את התפקיד של מריאם. בשלב מאוחר יותר שאלתי אותה אם היא רוצה לביים איתי את הסרט, שכתבתי עם אלהאם ארפני. זאר חשבה על ההצעה - אתה הרי יודע שישראלים ואיראנים תמיד חושדים זה בזה", הוא אומר וצוחק.
איך הייתה העבודה המשותפת?
"לקח קצת זמן עד שזאר הסכימה. אחרי שנשבר הקרח, הרגשנו כמו אחים ממש. אנחנו אוכלים את אותו אוכל, אוהבים את אותה מוזיקה ואותם סרטים, יש לנו את אותו טעם באמנות. שנינו גדלנו על סרטים נועזים, שאומרים משהו על העולם שבו אנחנו חיים - וכיום אנחנו רואים כאלה פחות ופחות. זאר ניגשה לתסריט ושינתה קטעי דיאלוג, הוסיפה דברים. ידה הייתה בכול. אלמלא המשטרים המטופשים שמנהיגים אותנו, שני העמים היו באמת יכולים להפוך לחברים, לאחים".
"כמובן שלקח לי זמן להחליט אם להשתתף בפרויקט או לא", מספרת זאר. "כי גם אם אני עצמי גרה בפריז יש בי פחד מסוים, ויש לי חברים, קולגות שקרובים אליי ושעבדנו יחד, אנשים שעדיין גרים באיראן - ואני לא רוצה לסכן אף אחד רק משום שבחרתי להשתתף בפרויקט הזה. אז לקחתי זמן למחשבה, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה בדיוק מה שהממשלה שלי רוצה שנעשה - שנפספס הזדמנויות כאלה, שלא ניפגש בינינו - ולכן אני חייבת ללכת על זה".
6 צפייה בגלריה
"הבאנו את זאר לישראל במבצע מיוחד". גיא נתיב וזאר אמיר איברהימי, מתוך הפרמיירה של "טאטאמי" בפסטיבל ונציה
(John Phillips / Stringer / Getty Images)
כשזאר חתמה על החוזה של "טאטאמי", היא דרשה שלא תצטרך להגיע לישראל, גם מתוך החשש מהתחקורים שתצטרך לעבור בשדה התעופה בן גוריון. "אבל בסופו של דבר הבאנו את זאר לישראל במבצע מיוחד כדי שתיקח חלק בעריכת הסרט. הרשויות סייעו לזאר להיכנס בקלות לשדה - מבלי שישאלו אותה שאלות. היא עברה בידוק יותר מהר ממני. הראיתי לה את תל אביב והלכנו לבית קפה. בשביל מישהי כמו זאר, שבתור ילדה באיראן הייתה צריכה לדרוך כל בוקר בבית הספר על דגל ישראל ודגל אמריקה ולהגיד: 'השטן הקטן, השטן הגדול, טפו עליכם, מוות לאמריקה, מוות לישראל', זה היה די פסיכי ומטורף לשבת בבית קפה בתל אביב. האישה הזאת, שעברה שטיפת מוח והתחנכה על שנאת יהודים ושנאת ישראל, פשוט עשתה מהפך מחשבתי. היא הרגישה בישראל כמו בבית, מבחינת האוכל, האנשים, החום. עד היום בכל הראיונות והמפגשים עם הקהל בפסטיבלים היא אומרת, 'גיא וכל מי שפגשתי בזכותו הם כמו משפחה בשבילי'. זאר מאוד אוהבת ישראלים ויהודים ומחוברת לנרטיב הישראלי. עם זאת, יש לה גם חברים פלסטינים".
איך המלחמה בעזה השפיעה על מערכת היחסים שלכם?
"אחרי המשפחה והחברים מישראל, הראשונה שהתקשרה אליי ב-7 באוקטובר הייתה זאר. היא אמרה, 'אני מזועזעת וזה רק מוכיח את מה שאנחנו נלחמים עליו, ועד כמה שכל המשטר האיראני הקיצוני אחראי לכל הסיפור הזה'. 7 באוקטובר רק חיבר בינינו אפילו יותר, כי ראיתי כמה זאר וכל האמנים האיראנים הגולים בעצם מבינים שהמתקפה הזאת מונעת על ידי תעשיית המוות והחורבן של האייתוללות. הם לגמרי מבינים שמדובר פה בשלטון הרסני ובטרור. להם הייתה הבנה הרבה יותר טבעית מלאנשים אחרים, כי הם סבלו מהמשטר הזה וברחו ממנו. זאר למשל סבלה כי סרטון אינטימי שלה הופץ ללא ידיעתה, וכולם באיראן אמרו שהיא זונה ושצריכים לתלות אותה. היא נאלצה לברוח ולהתחיל את הקריירה שלה מהתחלה. כשאיראן תקפה את ישראל בליל הטילים באפריל, זה היה מאוד מפחיד וזאר אמרה, 'אני לא מופתעת מהמתקפה, ידעתי שזה יקרה באיזשהו שלב. אני מכירה את המשטר מבפנים'".
זאר נזכרת במפגש הראשון שלה עם ישראל. הוא כמובן לווה בפחד לא קטן מהקשיים שיערימו עליה לפני הכניסה. "כשראיתי את החוזה של 'טאטאמי' אמרתי להפקה שאני מסכימה בתנאי אחד: שלעולם לא אגיע לתל אביב", היא מספרת. "יש לי הרבה כבוד למקום, זה פשוט שיש לי גם טראומות בכל מה שקשור לחקירות. בשנה האחרונה שלי באיראן תחקרו אותי כל יום במשך חצי שנה. אני זוכרת שפעם אחת, כשרציתי לנסוע לארצות הברית, הייתה שוטרת שעצרה אותי בצורה ממש אלימה. היא שאלה, 'לאן את הולכת? מה תעשי שם? עם מי תיפגשי?' ופשוט רעדתי בלי שליטה. כזה, פאק, היא הולכת לעצור אותי כאילו אני מחבלת כי אני חשודה בעיניה. לא רציתי להכניס את עצמי שוב לסיטואציה דומה, ושמעתי מהרבה חברים, אפילו מחברים צרפתים - שהגיעו למשל ללבנון, או שעבדו במדינה אחרת במזרח התיכון - על כמה שאלות שאלו אותם. במשך שעות. לא רציתי להכניס את עצמי לסיטואציה הזו, ולכן ההפקה עזרה לנו ונכנסתי לישראל בקלות".
מה הפתיע אותך בביקור בישראל?
"ידעתי איך ישראל נראית. ידעתי שתל אביב תיראה קצת כמו טהרן, או כמו ערים אחרות באיראן, אבל מאוד הופתעתי מהווייב - הרגשתי ממש כאילו אני באירופה. באמת. בקטע מדהים. תמיד חשבתי שהטורקים הכי קרובים ברמת הקהילה והתרבות אלינו, האיראנים, אבל אחרי שהגעתי לישראל הרגשתי שאנחנו בני אותה משפחה".
6 צפייה בגלריה
"אחרי שהגעתי לישראל הרגשתי שאנחנו בני אותה משפחה". זאר אמיר איברהימי
(צילום: GettyImages)
"אני חושב שנשים צריכות להוביל ולהנהיג את העולם"
נתיב עקר לפני עשור להוליווד בעקבות האהבה - רעייתו ג'יימי, אם שתי בנותיו ושותפתו לחברת ההפקה. "ג'יימי באה לביקור בארץ. הסוכן שלי יצא עם אחותה והוא אמר, 'תקשיב, ג'יימי רוצה להיפגש עם במאים', ואיך שנפגשנו היה חיבור מיידי. בנינו את הקשר בשלט רחוק. אבל כשהתחייבנו, זה נהיה אמיתי וחזק. מערכת היחסים שלנו היא באמת הדבר הכי טוב שקרה לי".
היא גם מפיקה את הסרטים שלך. איך זה לעבוד יחד?
"היא גם משחקת בהם מדי פעם וגם הראשונה שקוראת את התסריטים שלי. ג'יימי היא המצפן שלי. אנחנו ממש גוף אחד, ראש אחד. התמזל מזלנו ליהנות לעבוד ביחד ולנהל חיי משפחה עם שתי הבנות המהממות שלנו. אני האבא הכי מסור בעולם. כשיש לך ילדים אתה נהיה יותר עמוק וזה מעמיק את היצירה. אני חי חיים נורמליים, ממש לא הוליוודיים".
הזכייה המשותפת באוסקר ("בנינו מדף מיוחד בחדר האורחים לשני הפסלונים") פתחה לזוג דלתות, ומאפשרת להם ללהק כוכבים מהשורה הראשונה להפקות שלהם. אחרי שעבדו ב"גולדה" עם הלן מירן (שהפכה לחברה טובה ולשותפה למאבק באנטישמיות), הם ציוותו ל"הרמוניה" את נעמי ווטס ו-ויקי קרייפס. הסרט, שצילומיו יחלו עוד מספר חודשים, מסתמך על סיפורה של ברוניה, סבתו של גיא, שתגלם ווטס. "בשנות ה-80 סבתא נכנסה לדיכאונות. היא סבלה מפוסט-טראומה מהשואה, ובתקופה ההיא אף אחד לא ידע איך לטפל בזה. זנחו אז את ניצולי השואה. המניקוריסטית או הקוסמטיקאית של סבתא סיפרה לה על רקדנית בטן מדהימה 'שתשנה את החיים שלך'. סבתא פגשה את האישה הזאת, שהנהיגה כת בירושלים שנקראה 'הרמוניה בחיים', ונוצר ביניהן חיבור מאוד חזק. האישה ההיא אמרה לסבתא: 'אנחנו אחיות מגלגולים אחרים'. סבתא הלכה לסמינרים ולאט-לאט התחילה לרקוד, לקחת סמים ולצום. אני זוכר שבילדותי לקחו אותי לסמינרים בדן אכדיה לחבק אנשים בחושך".
עד כמה ההצטרפות של סבתא שלך לכת טלטלה את המשפחה?
"סבתא נתנה למנהיגת הכת את כל כספי השילומים שלה מגרמניה. מנהיגת הכת גם הסיתה אותה נגד המשפחה, סבתא נפרדה מסבא והיה שם שברון לב גדול. אחרי כמה שנים, האישה ההיא לקחה את כל חבורת הנשים והעבירה אותן לעיירה שכוחת אל באמצע יערות וביצות וירג'יניה, ללא קליטת טלפונים. סבתא הפכה למשרתת ולחסרת כל, עד שמתה מרעב. בעיניי היא נרצחה. לא פינו אותה לבית חולים. היא נפטרה כשהיא בעצם שקלה איזה 20 קילו".
זה מעניין שברוב הסרטים שלך נשים חזקות ניצבות במרכז.
"אני פמיניסט. אני גם חושב שקצת קיבלתי טראומה מבימוי סרטי הארוך 'סקין', שעסק בסיפורו האמיתי של בריון ווידנר, חבר של גלוחי ראש ניאו-נאצים - טיפוס מאוד גברי ורעיל. סיפורי נשים חסרים בקולנוע העולמי. אין הרבה סיפורים טובים שבהם נשים עשו מהפכות, שהזיזו משהו. אני מתחבר לנשים כאלה. אני מעריץ נשים ואני חושב שנשים צריכות להוביל ולהנהיג את העולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.07.24
