"שעות רבות בילה אבא בעליית חדרו ליד שולחן הכתיבה שלו, ואנו הילדים נצטווינו לשמור על השקט. הכול עשינו בשקט, שיחקנו בשקט, דיברנו בשקט. אבא כותב, אבא סופר", כך מתארת אמונה ירון, בתו של ש"י עגנון ("פרקים מחיי", שוקן, 2005). גם סופרים ומשוררים הרכונים על שולחן הכתיבה מתגלים במכתביהם כהורים אוהבים. מקבץ מכתבים ששמורים בארכיון גנזים של אגודת הסופרים, מגלה את האהבה ואת המילים.
המקרה הראשון הוא יוסף חיים ברנר, אותו סופר דיכאוני, קודר, שמפתיע כמופת לאב אוהב. שנה לאחר שהתחתן ב-1913 עם חיה ברוידא, נולד בנם אורי ניסן. הנישואים לא החזיקו מעמד. חיה עזבה ונסעה עם אורי לברלין. בחילופי המכתבים ביניהם השמורים בגנזים נפרסים אהבה וגעגועים שמסתיימים באסון. תקוותם של הבן והאב להיפגש התנפצה עם הירצחו של ברנר בפרעות תרפ"א, ב-2 במאי 1921.
כחצי שנה לפני הירצחו, כתב ברנר לבנו שמעבר לים: "אורי ניסן, אורי ניסן! אהובי ויקירי! קיבלתי כל מכתביך וציוריך היפים והמתנה שלך על ידי שמעונוביץ. אני מאושר שיש לי ילד כמוך. אני אוהב אותך בלי סוף. אתה כל חיי. אתה ילד יקר וטוב, וכך תהיה גם מחר ומחרתיים וכל הימים. אני מתפלל שכאשר תשוב ליפו עוד אחיה ואזכה לראות אותך. ממני, יוסף חיים". ובמכתב אחר, שנכתב באוהל של גדוד העבודה: "אורי יקר, מכתביך הם לי כרפואה טובה. השנה לא קר ואין הרבה גשמים. האהל שלי הוא טוב. רק שקשה לשלוח מפה מכתבים הרבה, כי הגדוד הוא בשדה. היה, בני, בריא וגיבור כמו שהיית עד כה. אני שלך לתמיד, יוסף חיים".
שונה הוא סיפורן של דבורה בארון ובתה צפורה, שנולדה גם היא באותה תקופה, ב-1914. הסופרת המיוחדת הזו הסתגרה בדירתה בתל אביב ב-1922, עד מותה ב-1956. שכבה במיטתה וקיבלה את פני הסופרים והידידים שבאו לבקרה. בתה צפורה שירתה אותה כל הזמן בהערצה ובכך גזרה גם על עצמה ניתוק מהעולם. לאחר מותה של אמה, עברה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971. במכתבים השמורים בארכיונה, נחשף הקשר הכפייתי בין הסופרת הנערצת ובתה.
בפברואר 1949 כתבה דבורה לבתה שאושפזה בבית חולים: "צפורתולי היקרה, קראתי בעונג את מכתבך שהוא כבר מכתב שלך: הכל מפורט וברור וקצר והסגנון נפלא. מהיכן בא הסגנון הזה... הלא אינך 'מציצה לספר'. שמחתי גם לשמוע ממך שאת לא תסכימי לעזוב את בית החולים בלי ריפוי. שהרי את לשם הריפוי נכנסת לשם, ולא בשביל הבדיקות, שכבר עברת אותן כמה פעמים לפני כן. חפצתי לדעת מה משקלך ואם הוטב אצלך הדם. ברוך אומר שאחרי שזה יגיע לידי סטביליזציה, תצטרכי לקבל כבד עוד במשך זמן רב".
במכתבים נוספים תיארה את חייה לפרטי פרטים, כמו כדי להכניסה לחדר עימה ולארח לה לחברה - את תפוחי האדמה שקשה להשיג בשוק, את הדייסה שהמטפלת שלה "מבשלת יפה", מדי יום, את הסופרים שמבקרים אצלה וגם את מזג האוויר החורפי הסוער, בניגוד כה רועם לדממה בדירה הריקה, "היום הטמפרטורה 11 בבית. האנדרלמוסיה בחוץ לשיא. הרוח יללה כבייגין [בגין] בשעת נאומיו ההיסטריים. מן הגגות והגזוזטראות נפלו עציצים וגיגיות ובכל חצי שעה — ברד הצליף, ביחוד על החלונות הדרומיים".
במלחמת העצמאות היה אבות ישורון, יליד 1904, פטור מגיוס מפאת גילו, אך הוא התנדב ושירת בחטיבת כרמלי שלחמה בגליל. במכתביו לפסיה אשתו ולהלית בתו הוא מתגלה כאב משגע ומשוגע. את המכתב שלהלן (1949) כתב בניקוד מלא להקל על בתו בת השבע:
"הֵלִינִי שֶלִי,
הַרְבֵּה יֵש בְּעִבְרִית מִלִּים לְהַגִיד בָּהֵן אֶת הַחֵן וְאֶת הַחִיבָּה, אֲפִילוּ כּוּלָה שָׂפָה שֶל גַעֲגוּעִים וְאַהֲבָה הִיא, וְאִילוּ מִלָּה אַחַת כָּזֹאת, שֶתֵּדְעִי כַּמָה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתֵךְ וּמִתְגַעֲגֵעַ אֵלַיִךְ — מִלָּה כָּזֹאת, בְּכָל אֵלֶה לא מָצָאתִי. מַה נַעֲשֶׂה לִשְׂפָתֵנוּ שֶמִלָּה כָּזֹאת אֵין לָהּ (אוּלַי יֵש — אֶלָא שֶאֵינֶנִי יָכוֹל לִמְצוֹא אוֹתָה); אַךְ אִם תָּבוֹאִי בְּאַרְצֵנוּ לַמְקוֹמוֹת שֶאֲנִי הָיִיתִי, הָיִית רוֹאָה הַרְבֵּה מְאוֹד פְּרָחִים בְּצוּרוֹת וּצְבָעִים שוֹנִים. וְהֵם כּוּלָם מַזְכִּירִים לִי אוֹתֵךְ. כִּי הָאָרֶץ שֶלָנוּ מְגַדֶלֶת יְלָדִים וּפְרָחִים בְּשָוֶה, וְאִילוּ יָכוֹלְתִּי לִקְטוֹף מֵהֶם קְצָת וְלִשְלוֹחַ לָךְ — הָיוּ הֵם בִּמְקוֹם הַמִלָּה שֶאֲנִי מְחַפֵּשׂ. הֵלִינִי, אֶת מִכְתָּבַיִךְ וְצִיוּרַיִךְ קִבַּלְתִּי. הֵם נֶחְמָדִים מְאוֹד. אֲנִי שָׂמֵחַ שֶאַתְּ כְּבָר כּוֹתֶבֶת בִּכְתָב רָגִיל, לֹא רַק דְפוּס. אַתְּ לוֹמֶדֶת וְתֵּדְעִי יוֹפִי. אֲנִי מְאוּשָר לָדַעַת שֶאַתְּ כְּבָר עָלִית לְמַזָל-טוֹב לְכִתָה ב', וּמְבָרֵךְ אוֹתֵךְ שֶתַעֲלִי מַעְלָה מַעְלָה, בִּתִי הַיְקָרָה, וְיִשְׂמְחוּ אַבָּא וְאִמָא וְהַלְוַאִי שֶאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כּוּלָה תִּשְׂמָח. לְהִתְרָאוֹת בְּקָרוֹב, נְשִיקוֹת חַמוֹת,
מֵאֵת אַבָּא
כִּתְבִי לִי אִם כְּבָר קִבַּלְתְּ אֶת הַגוּר הֶחָדָש וּמַה שְמוֹ וְאֵיךְ הוּא נִרְאֶה וְאִם הוּא מְיַלֵל אוֹ נוֹבֵחַ — אָז אֲנִי כְּבָר אַכִּיר אִם זֶה חֲתַלְתוּל אוֹ כְּלַבְלֵב".
לא פחות מ-50 מכתבים כתובים בצפיפות במכונת כתיבה, ששלחה המשוררת אלישבע לבתה. אלישבע הוא שם העט של יליזבטה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחובסקי, משוררת רוסייה נוצרייה שהתחתנה עם המו"ל והעיתונאי שמעון ביחובסקי ועלתה עמו לארץ ישראל ב-1925. כעבור שש שנים מת בעלה בפתאומיות, והיא נותרה עם בתה היחידה מרים, בעוני ובחוסר כל. כמו להוסיף לדרמה, התגייסה בתה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, והתאהבה בחייל בריטי שפגשה במצרים. הזוג הצעיר עזב והתחתן, והאם נותרה בודדה בארץ.
בבדידותה, תיקתקה כל היום במכונת כתיבה את חייה וגעגועיה אל בתה שמעבר לים - מארג צפוף של תיאורים יומיומיים ורצון ליצור גשר של מילים אל בתה היחידה, כל עולמה, שעזבה אותה. היא תיכננה להצטרף אליה ואל נכדותיה שנולדו בבריטניה, אך מתה ב-1949 בטבריה לפני שהגשימה את חלומה. לאחר שהחברה קדישא הערימה קשיים על קבורתה, מכיוון שלא הייתה יהודייה, נטמנה בבית הקברת כנרת לצד רחל המשוררת ורבים וטובים אחרים.
כאם מסורה לא שכחה את יום ההולדת של בתה, וכך כתבה לה ב-8 במאי 1947: "עליי לברך אותך ליום הולדת ה-23 שלך. איך מרגיש בן אדם את עצמו ב-23, יותר טוב מאשר ב-22? [...] חגיגת יום ההולדת מצאה אצלי את הביטוי בזה שאכלתי באותו היום נקניקיות אחדות, זה הדבר היחיד שאני זוכרת. תות-שדה לא אכלתי, ואתם בוודאי לא אכלתם גם כן, והצרה היא זה, שבשום אופן אי אפשר למצוא דרך להעביר אליכם קצת מהתות-שדה הנותר כאן, כדי שתוכלו לאכול".
עמוס קינן, האמן הרב-תחומי - סופר, סאטיריקן, מחזאי, משורר, צייר ופסל הם כמה מתואריו - שילב גם הוא תיאורי נוף מפריז שאליה נסע וחזר ושוב נסע, עם געגועים לבנותיו רונה ושלומציון. בארכיונו שמורים רבים ממכתביו, ושניים מהם שכתב לשלומציון מתפרסמים כאן ברשותה:
"פריז, 28/04/1976
יום יפה היום בפריס והשמים כחולים והשמש זורחת ורק השקדיה כבר לא פורחת. אני מתגעגע אליך ולשיחות שאנו משוחחים לעת ערב לפני שאת הולכת לישון ולנשיקת ליל מנוחה עם חלומות נעימים בכל צבעי הקשת. שתדעי לך שמאד מאד מעניין ונעים לאב לשוחח עם בתו על כל מיני נושאים. הרבה נשיקות, אבא עמוס".
כעבור 12 שנה, קיים את דברו שמעניין לאב לשוחח עם בתו "על כל מיני נושאים": "שלומי, מכל השיחה שבה ריתקת אותי שלשום, נחרת בזיכרוני העניין ש'את מהרהרת (אולי יודעת) על מקומך בעולם'. אני בטוח שזה הנושא החשוב ביותר שמן הראוי שבני אדם יהרהרו בהם [...] וכך, כמו כל הורה, יש לי עכשיו אותו עניין מטופש ששמו 'נחת'. וגרוע מזה — גם 'גאווה' — גאווה במישהו אחר שכאילו 'הגשים' את ה"החלום' של זולתו. 'זולתו' זה כמובן אני, שאת בכלל לא נולדת על מנת 'להגשים' למענו משהו".
נטליה, בתו של מאיר ויזלטיר, מספרת כי בילדותה שלח לה אביה סיפור-מעשה בחרוזים כחלק ממכתב מלונדון הרחוקה שבה שהה כשנה. ב-2018 הוא נכלל בין השירים בספר 'שירים לילדות נבונות' (אחוזת בית, איורים: זויה צ'רקסקי-נאדי). אחרי פטירתו העבירה נטליה ל'גנזים' העתק מהמכתב:
"נטליה יקרה, סיפרתי לך כאן בחרוזים מעשה שראיתי מן החלון, מעשה בחתול לונדוני שגילה את האננס. אינני בטוח אם אמנם הרגיש החתול את כל המסופר כאן, אבל כך אני הרגשתי שכך ודאי מרגיש החתול. כתבי לי אם המעשה בחתול מוצא חן בעיניך, ואולי אוכל לכתוב לך סיפורים נוספים. קיבלתי את מכתבך השני. הצטערתי לקרוא שאת קצת מעוצבנת, אבל אני מקווה שרוב הזמן את עליזה והגעגועים יש בהם גם מתיקות ולא רק עצב. מה דעתך? הרבה אהבה עליך ועל ראשך המתוק, שלך - אבא".
בתודה לצוות גנזים שעזר לי באיסוף המכתבים: אדיבה גפן, יו"ר גנזים, בועז טל, הילה צור, מגל לוטן, אמיר בן-עמרם ודוד שניידמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
