כמה שעות לפני מותו של חיים כהן, שידוע יותר כזמר אדם, אחייניתו רוני כהן באה לבקר אותו במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב. "הוא כבר לא דיבר, אבל ראה והרגיש אותנו", היא משחזרת. "הוא היה מוקף בחברים הקרובים שאהבו אותו, החזיק לסבא ולי את היד. לקראת שתיים בלילה, כשנפרדתי ממנו, נתתי לו נשיקה. אמרתי לו, 'אני אוהבת אותך כל כך', וביקשתי יפה, 'תחכה לעשר בבוקר, סבא יגיע לראות אותך בפעם האחרונה', אבל הוא לא הקשיב לי. בבוקר מירי (פרלמן, המנהלת שלו ומחברותיו הקרובות ביותר - י"ב) התקשרה ואמרה לי, 'זהו, הוא לא סובל יותר'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
משפחת כהן כבר רגילה לתפקד בנוהל מוות. "כמשפחה שהרבה ממנה נפטרו מסרטן ומניוון שרירים, אנחנו כבר יודעים לצערנו את הרוטינה של מוות. סבתא נפטרה מסרטן, אחות שלה, הבת של אחותה ואמא שלי, נפטרו מסרטן, וגם אחיה והבן שלו. ככה שיש לנו את מספרי הטלפון להודיע למי שצריך כשמישהו מת, את הטלפון של חברה קדישא ושל מתקיני המצבות ואיפה קונים פרחים. מיד התחלנו להתארגן להלוויה. ידענו שהיא תיערך בחיפה ולא באזור המרכז. זה מה שחיים ביקש, להיות קבור ליד אמא שלי, אילנה, וסבתא חווה. הוא אמר לי בזמנו, בהומור השחור שלו, 'יהיה לך קל להגיע לשם. כולנו נהיה במקום אחד, חבורה אחת, כמו שצריך, משפחה מלוכדת'".
עד כמה היית מעודכנת בפרטי המחלה?
"הוא עידכן אותי רק בתמונה הכללית. הוא מאוד הגן עליי. לא רצה שאחזור לטראומה הנוראית שעברתי עם אמא שלי. כשהסרטן התפשט הוא אמר, 'נעבור טיפולים, נילחם, לא נוותר'".
שוחחתם על מותו המתקרב?
"בגלל שאנחנו מכירים את המחלה, לא מדברים על המוות עד לרגע שבו אתה אומר, די, אין מה להילחם יותר. לא שאלתי אותו אם הוא פוחד מהמוות כי התשובה ברורה. מפחיד להסתכל למוות בעיניים ולדעת שהוא מתקרב, אז למה לדבר על זה? לא רציתי להעציב אותו יותר מדי. היה ברור שהפיל נמצא בחדר והוא גדול. גם הוא וגם אמא שלי נלחמו כדי לנצח את המחלה וכולנו נתנו להם כוח, אבל הסוף היה עצוב.
"המחלה הזאת היא מלחמה מתישה. ככה אמא גם אמרה לסבא הגיבור, שכבר מלאו לו 93, והוא איבד את שני הילדים שלו. סבא שלי תמיד קיווה שיהיה יותר טוב, אבל ידע גם מתי הסוף קרוב. ליד אמא הוא בכה לפעמים, אבל השתדל לשמור על עצמו. וככה גם היה לצד חיים, שהלך ונעלם לידו מהמחלה".
כהן, 30, שעובדת במשרד לניהול נכסים, היא בתה היחידה של אילנה, אחותו של אדם. אמה נפטרה לפני שש שנים מסרטן, חודש אחרי שאחיה השתחרר מבית החולים איכילוב שבו אושפז בגלל בעיות בכיס המרה ודלקת בלבלב, שסיכנו את חייו. "כשאמא נפטרה חיים כתב בעמוד הפייסבוק שלו מילים נוגעות ללב: 'אחותי היחידה והאהובה, נוחי סוף-סוף. אוהב אותך עד נשימתי האחרונה'. מי האמין שכל כך מהר גם הוא ינשום את נשימתו האחרונה? אני מקווה לפחות שעכשיו הוא נח למעלה".
מה אמא שלך הייתה אומרת לו ידעה שחיים נפטר?
"היא הייתה מתעצבנת ואומרת, 'למה לעזאזל הוא לא הפסיק לעשן אחרי שמַּתִּי?! הוא לא ראה שזה לקח גם אותי?' אמא הייתה הופכת את העולם כדי לשמור על אחיה הקטן, לעשות לו מסז' ברגליים, להכין לו את האוכל שהכי אהב, לנפח לו את הכרית. היא הייתה מתפטרת מהעבודה כדי להיות איתו, ישנה איתו, שומרת עליו כמו לביאה ששומרת על הגורים שלה. 58 שנים הם היו בלתי נפרדים. היא הייתה, כמו שאמר לא פעם, המגן האנושי שלו, המגן הרוחני, משהו שאין לו שום תחליף ולא יהיה לו תחליף. כשהיא חלתה היא עברה לגור איתו. הוא היה חייב לדאוג לה".
עוד הרבה לפני שזה נהיה מקובל, כהן נולדה בעזרת תרומת זרע. "זה מה שבער באמא והיא לא ויתרה לעצמה", היא מספרת. "כשהייתי ילדה קטנה, שאלתי את אמא, 'למה אין לי אבא ולכל הילדים יש?' והיא אמרה לי, 'פשוט לא מצאתי את האחד המתאים'. הייתי אשת הסוד שלה והיא שלי, אבל על זה לא ממש דיברנו".
למרות נתוני הפתיחה יוצאי הדופן, כהן מודה שלא הרגישה שונה מילדים אחרים. "לא היה לי אבא שנטש אותנו, חס וחלילה. סבא שלי היה לצידי, ולחיים הייתה נוכחת מקסימלית ומופלאה בגידול שלי. הוא היה דוד מדהים. בתור ילדה הוא הביא לי את הגימיקים הכי חדשים שהיו. פעם זה היה די-וי-די מרתק, פעם מצלמת וידיאו ופעם משחק טלוויזיה חדש. ליניר, בן הזוג שלו, הייתה קונסולה והוא ישב איתי, שיחק איתי ושר איתי שירים. כולנו ישבנו שעות יחד וצחקנו מכל מיני שטויות. לפני כמה שנים מצאתי אחות מאותו תורם זרע, אז המשפחה שלי גדלה למרות שכל כך הרבה ממנה נפטרו".
על השנים שבהן אדם היה אליל שנות ה-80, הכוכב שמאות מעריצות צבאו על הבית שלו ושאנשים חששו להשכיר לו דירות מפחד אותן מעריצות, היא שמעה בעיקר מסיפורים שהגיעו ממנו ומאחרים. "הייתי יותר בתקופה של 'פלאי קלעים', של 'הקוסם מארץ עוץ'. הכרתי אותו יותר כשחקן", היא אומרת. "התרגשתי שבזכותו הכרתי את דפנה דקל. לכל הופעה שלו הייתי הולכת. חבל שלא הייתי עדה לימים שמעריצות רדפו אחריו. קראתי על זה כתבות. זה היה משהו שלא ייאמן. היום דברים כאלה כבר לא קורים, אין הערצה ואהבה שמגיעות לכמויות שהיו כלפי דוד שלי.
"היו סיפורים מטורללים סביב זה", היא מתארת. "היום, כשמעריצה עולה לבמה, מעיפים אותה. חיים רק נישק, חיבק ורצה לתת להן את היחס הכי טוב. הבמה סיפקה לו אושר גדול. הוא היה עליה בשיא שלו. הוא סיפר שאחרי הופעות היה מגיע שוטר, הם היו מחליפים ביניהם בגדים והשוטר היה יוצא עם המאבטחים החוצה בבגדים של חיים, העיקר להימלט מהמעריצים. השיא היה ביום הולדת 30 שלו, כשהגיעו איזה 5,000 בנות לבית שלו ברחוב דיזנגוף ולא הסכימו ללכת משם עד שייצא לנופף להן לשלום ולשמוע אותן שרות 'יום הולדת שמח'. אמא סיפרה לי שכשהם גרו ביחד הם כל הזמן היו עם תריסים מוגפים, כי המעריצות היו עולות לגג של הבניין השני כדי להציץ לדירה. העיקר לראות אותו".
מה הוא חשב על הפרסום?
"חיים לא השתגע מהפרסום, זה לא עלה לו לראש. הוא היה בן אדם צנוע. הוא גם היה יפה שאין לתאר. אני רואה את זה בתמונות שלו ונדהמת. הוא נראה כמו אל יווני".
אחת המעריצות נישקה את הגופה שלו בהלוויה.
"היה לי קשה עם זה. מאוד מוזר, אבל זה שלה".
היו גם שנים שבהן הוא היה פחות בכותרות. איך הוא התמודד אז?
"הוא תמיד עבד, תמיד היה בעשייה כלשהי, גם בשנים שבהן היה פחות פופולרי. הוא הופיע כל כמה חודשים בזאפה, הקליט שירים חדשים ושיחק בהצגות ילדים. המקצוע הזה לא עקבי והוא ידע את זה מהרגע הראשון. הוא גם אמר, 'אם אתה לא שלמה ארצי אז אתה לא שלמה ארצי'. יש רק שלמה ארצי אחד ששורד בהצלחה כזאת גדולה כל כך הרבה שנים. הוא גם רצה להתרחק מכל הטרפת שהייתה סביבו, לקחת צעד לאחור. הפרסום לא תמיד היה לרוחו, אבל הוא אהב את הבמה והיה לו חשוב להישאר עליה עד השנייה האחרונה, והוא באמת הופיע עד שחלה".
על הזהות המינית של דודה, שמעה כהן רק כשבגרה. "כילדה קטנה לא עשיתי אחד ועוד אחד כשראיתי את בני הזוג שלו מגיעים אלינו. בשלב מסוים אמא אמרה לי, 'מאמי, הבן-אדם שבא לכאן כל הזמן עם חיים זה לא סתם חבר, זה בן הזוג שלו'", היא מספרת. "זה היה יניר, שנשוי היום לתמיר חיטמן. איש מקסים, שאני מאוד אוהבת. לפניו חיים היה בן הזוג של שמעון שירזי, שטוען שאדם היה אהבת חייו. גם כשאמא שלי סיפרה לי על הזהות המינית שלו לא עלו בי יותר מדי שאלות. מבחינתי, מה שעושה לחיים טוב, זה מה שחשוב.
"הוא גם לא הסתיר את הזהות שלו, רק לא דיבר על זה בראיונות כדי שלא לפגוע באבא שלו ובאמא שלי. היא הייתה מורה בבית ספר, וסבא שלי ניהל מפעל. לסבא היה ברור תמיד שחיים גיי, אבל הוא רצה שיהיה לו טוב ושיביא נכדים. חיים אמר לא פעם, 'אף פעם לא הסתרתי שאני גיי, אני מאוד גאה בזה, פשוט אף פעם לא דיברתי על זה'. זאת הייתה תקופה אחרת. היום העולם השתנה. בני הזוג שלו הם אנשים שלא משנה מה עבר ביניהם, הם עדיין היו חלק ממנו, אהבו אותו והאמינו בנשמה הטובה שלו".
מה סבתא שלך אמרה?
"היא נפטרה כשהייתי בת חמש, כך שאין לי מושג מה היא אמרה. אבל חיים סיפר פעם שבגיל 17 היא שאלה אותו לגבי המיניות שלו. הוא אמר לה, 'כן, אני גיי' והיא רק אמרה 'אוקיי'".
סבתא שלה, חווה, סבלה ממניה-דפרסיה לא מטופלת. "מחלות נפש זה נושא שחייבים לדבר עליו, זה גם מה שחיים אמר", היא אומרת. "היה לנו הומור שחור במשפחה שאם היטלר לא היה נולד, סבתא שלי הייתה בריאה. סבא שלי מענטש ולא מדבר על זה יותר מדי. אנחנו מעדיפים לסגור את הנושא הזה עם סבתא חווה המדהימה, זו שהייתה מבשלת ומעמידה סירים ואופה כל יום שישי. זוכרים גם את הסיפורים האלה, שהם בעצם האור לצד החושך".
אדם רצה ילדים משלו?
"אני מאמינה בכל הלב שהוא רצה ילדים. לא שאלתי אותו על זה, אני לא חטטנית. דבר אחד ברור - הוא היה יכול להיות אבא נפלא, הכי מדהים שיש".
ב-22 בחודש יתקיים במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב ערב לזכרו, "חברים שרים אדם", שינוהל ויופק אמנותית על ידי שירזי. במסגרת האירוע, שיופק מוזיקלית על ידי יזהר אשדות (אשדות ואלונה קמחי היו מעורבים בכתיבה, בהלחנה ובהפקת רבים משיריו), יופיעו אילנית, ירדנה ארזי, יזהר כהן, דנה אינטרנשיונל, עברי לידר, זהבה בן, נונו, הראל סקעת, רן דנקר, פיטר רוט, אילנה אביטל, דפנה דקל, ניקי גולדשטיין, עופר ניסים, רון רוזנפלד, רוני דואני, אילן פלד, גלית גוטמן ויהונתן פרלמן. "חיים נורא רצה להיות בערב הזה ולהרגיש את האהבה אליו, הוא קיווה לחיות עד אז", אומרת כהן. "גם המטרות שאליהן ההכנסות מיועדות היו חשובות לו: האגודה למלחמה בסרטן, ומטה משפחות החטופים. היה לו קשה עם כל מה שקורה במדינה הזאת. החטופים והמלחמה שברו לו את הלב לרסיסים. הוא התעסק בזה הרבה, אמר שהוא מקווה שבשמיים יוכל לעזור לחטופים, להזיז משהו, העיקר שכולם יגיעו הביתה בשלום. הלוואי ויצליח".
