הוציאו את הטלפונים / היי היי, הוציאו את הטלפונים וצלצלו לכל מי שלא תש כוחו מכל מה שעובר עלינו.
מתברר שלפי אומדנים לא מדויקים, מלא משפחות ישראליות עזבו את הארץ ועשו רילוקיישן. מצד שני, חלק מתושבי הצפון החלו לחזור לאט-לאט הביתה, ויהיה מה שיהיה. טוב, החיים נראים לפעמים כמו מחנות קיץ לעולמים, זו עובדה. כי אפילו המובן מאליו כבר לא מובן. אנשים, בית, מקום, ביטחון. ארץ, מולדת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
ואגב, אם מדברים על מחנות הקיץ של תנועות הנוער שמתקיימים בימים אלה, אז מתברר שבניגוד לכל השנים הקודמות הם מוקמים ליד הבית, כי בצפון ובדרום מסוכן, ולא בגלל תנועת הפרפרים.
אז הוציאו את הטלפונים ועשו סטורי על הדֶּף-לא דף והטראמפ-לא טראמפ, ואיך כתבה אוה קילפי, המשוררת הפינית: על המסחר, התחרות, הצריכה, הנשק שאיתו אפשר לירות בכל פרזידנט, ואיך בני האדם איבדו את אנושיותם.
וחוץ מזה, לאור הימים המוטרפים האלה ברור שתצרחו גם בטלפונים את תפילותיכם להחזיר את החטופים. לחבר בני אדם לבני אדם. לתת לאנשים תקווה. ולשאלה, מי יעשה את זה? רק מישהו שיש לו ערך ושלא איבד את צלם האדם.
כנמלים עמלניות / יכולתי לכתוב על Wiz שעומדת להנפיק את עצמה מול גוגל ב-23 מיליארד דולר, אבל מה אני מבין בזה? אז עם הדולר שלי בכיס, כשרכבתי בבוקר בשיכון דן, הבחנתי לפתע בשבט הצופים העבריים שהמה ילדים משכבות שונות. וכשעצרתי לראות במה מדובר, הבנתי שהמוני הילדים שהתרוצצו כנמלים עמלניות בנו מבנים מסנדות. וכיוון שכך נזכרתי שסנדות תמיד דיברו אליי, כי הן היו חומר הבנייה והבעירה שלנו בצופים לפני למעלה מ-60 שנה, כשבנינו כתובות אש והיינו שורפים אותן לעיני כל הילדים בטקס רב-רושם, שהיה חזק לעין שיעור מכל שיעור בכימיה, מתמטיקה או צרפתית.
אז גם עכשיו כאז, זה תפס אותי חזק. חשבתי אילו כתובות אש יכתבו ב-2024 (אצלנו כתבו: "היה נכון למלא חובתך"). ומענין מה עובר על הילדים האלה במלחמה רבת-התהפוכות הזאת, בחשיפה שלהם לשכול ולפצע, לחטופים, לטראומות ולפוליטיקה אלימה. האם גם הם טראומתיים כמו המון מבוגרים סביבי, שנמאס להם מנאומים, כי בדידותם בוקעת מהם?
באק-טו-ג'ק / המראה של ילדי הסנדות 2024 היה כאמור מרהיב. החזרה שלי לילדי הסנדות שנת 1963 העיפה לי את הזיכרון לרגע שבו ביום שישי אחד בערב, באמצע הקשירה של הסנדות הגבוהות, נודע לנו שג'ון קנדי נשיא ארצות-הברית נורה ונרצח. ואיך עצרנו לרגע את נשימתינו ובכינו עליו. כמו שבכינו שנים אחר כך על ג'ון לנון או יצחק רבין.
ולשאלה למה בכינו על נשיא אמריקאי שהיה זר לנו בעצם? התשובה הייתה שקנדי היה אז עבורנו "התקווה העולמית". מישהו מעל הכל. ולמרות “חטאיו” כביכול עם מרילין מונרו, שלא כמו ביידן או טראמפ (ניצול האוזן), הוא היה קודם כל גבר צעיר בשנות ה-40 לחייו, יפה תואר, גיבור מלחמה מעוטר, שנתן סיבה להאמין שהעולם עשוי להיות טוב יותר.
רק בן 21 / אז מה הם יודעים, ילדי הסנדות של היום, על החיים הצפויים להם. למשל על תיאוריות ומילים כמו קונספציה, פרוקסיס ובייס. צדיקות, השתאות מהעולם, או אי-גיוס בגלל לימוד.
ומה הם יודעים על מי בחרב, מי באש, מי בקרב פנים אל פנים ומי במטען מוקש. האם הם שמעו את זעקתו של אבא של רס"ל טל להט ז"ל מכפר-סבא, לוחם ביחידת מגלן שנהרג לפני שבוע, מעל קבר בנו: "למה בחורים מדהימים כמוך צריכים למות בגיל 21?" ואיך אי-אפשר היה לעצור את דמעות האב השכול ואת דמעותינו בהספד קורע הלב הזה.
והאמת שאני זוכר את עצמנו שואלים שאלות דומות בהלוויותיהם של מירון ואריה ויגאל ורון ועוד רבים אחרים שנהרגו לנו בין גילאי 21 ל-24, צעירים ויפים בתחילת דרכם.
הסלע האדום / אז אין מה לקנא בילדי הסנדות של 2024. הם חווים את העולם המשתכלל, האלים, שנהיה מפוצץ מטיקטוקים ופייקים, מצויד בנשק קטלני יותר ממה שאי פעם יכולנו לדמיין, כשהיינו מתאמנים כמו חננות בננות בלחימה עם מקלות קפא"פ (קרב פנים אל פנים) במחנות גדנ"ע.
ואגב, לילדי הסנדות של שנות ה-60, שעימם נמניתי, לא היה "טיול גדול אחרי צבא", אלא מקסימום "טיול לפניו", שבו יצאו בחשיכת לילה חלק מצעירי ארצנו למסע הנועז לסלע האדום (פטרה), בעקבות מאיר הר-ציון שחצה את גבול ירדן, כמה שנים לפני שיצא לנקום את רצח אחותו שושנה בידי פורעים מופרעים חסרי צלם אדם.
לכתוב הגיגים / כשילדי הסנדות בשבט דן עבדו במרץ על הקמת המתקנים שלהם בחום יולי, תהיתי אם גם הם כותבים שירים והגיגים כמו שאנחנו כתבנו על מחברות חשבון, לפני שהיו ווטסאפים אישיים וקבוצתיים.
והוספתי מחשבה על מחשבה, שאם הם חוטאים בכתיבה, אולי הם מי שיגלו בסוף מחדש את הצופן הישראלי החדש, שעה שהם מתקרבים ומגלים את עצמם, את דעותיהם, את מיניותם ואת הערכים שילוו אותם כל חייהם.
ולבסוף תהיתי מה הם יודעים בעצם על לקיחת אחריות ואשמה, והאם הם ילכו לקרבי, או ל-8200? ואיך בעצם כל שרטוט פני המדינה, בין דמוקרטיה, דיקטטורה וחירות האדם ‑ מוטל על כתפיהם הצעירות.
צרכנות וצרחנות / ואז כשנסעתי משם שמעתי ב-103 אף-אם שיחה של אודי סגל עם נגה ניר נאמן, כתבת הצרכנות של ערוץ 13 המדובר. וזה היה מאלף למרות שאין לי מושג בצרכנות. כשנגה הסבירה על עליית המחירים והשוותה ליוון, זה הציף אותי. אולי כי חשוב בזמן הזה לצרוח שלא יעלו מחירים, כי המחירים ששילמנו ממילא כבדים מאוד.
אתם מבינים על מה אני מדבר? על החיים פה, על אמבה קטלנית, על יתושי הנילוס הפוליטיים העוקצים, על ניצחון הלייבור בבריטניה, על ג'וקוביץ' הדועך בווימבלדון, על מסי שחטף בומבה ברגל וירד בוכה, ועל השאלה שעלתה לדיון לוהט אחרי ניסיון ההתנקשות בטראמפ (איש "מזל חתולה" או "מזל באוזן") "האם פוליטיקה היא מלחמת שנאה לנצח?"
יום אחד / ואז כשעברתי ברחוב ושמעתי אמבולנס קורע את הכביש ביבבות, שמתי לב שהצפירות שלו, ששונו בזמן המלחמה כדי לא להתבלבל עם האזעקות, חזרו להיות אותן צפירות מפעם. אז האם זה סימן שהסתיימה המלחמה?
ועכשיו "הוציאו את הטלפונים" כמצוות הפרסומת הסוטולית של בנק לאומי, עומר אדם וגל תורן, ושלחו סטורי לכל מי שרוצה לשמוע את השורה הרומנטית הבאה, שנכתבה על שלט בעיר: "יום אחד כשאהיה מספיק חזק, אגיד לך במילים את מה שאמרתי בשתיקה". יפה, לא? ויחד עם השורה הזאת, הדהדו את הזעקה המרה שיצאה מפיו של אבא של טל להט ז"ל, "למה בחורים מדהימים כמוך צריכים למות בגיל 21?"
כן אלוהים, באמת למה וכמה ועד מתי (והנה זולגת לה עוד דמעה אחת)?
