שלוש שנים לפני אותה שבת ארורה באוקטובר, ערך סער מרגוליס, הרבש"ץ של קיבוץ כיסופים, תדריך ביטחוני לקאסט של הסרט "כיסופים" שבאו לצלם במקום. "הוא אמר לצוות ולשחקנים מה עושים אם מחבל חודר לקיבוץ, מה קורה אם יש אזעקה", נזכרת הבמאית קרן נחמד. "אחת השחקניות היא גרמנייה שאף פעם לא הייתה בישראל, וכשהוא עשה את התדריך באנגלית, אמרתי לו, 'מה אתה מפחיד לי אותה עכשיו? היא תברח!' חשבנו שהוא מגזים. לא הבנו שהוא יודע יותר טוב מכולם. ב-7 באוקטובר הוא היה אחראי על כיתת הכוננות, ונרצח בהגנה על הקיבוץ".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
חזרת לשם מאז?
"כן. הייתי חייבת לראות. כל בית מסומן בגרפיטי, גם של הצבא וגם של המחבלים. הבתים הרוסים, וזה קיבוץ שקיבל את זה, במירכאות כפולות ומכופלות, קל. אחד החבר'ה מהקיבוץ, שהוא בצו שמונה בערך מהיום הראשון של המלחמה, עשה לנו סיור. עמדנו ליד הגדר, את מסתכלת לכיוון עזה ורואה פיצוץ עם עננת עשן מטורפת. את רואה מלחמה בלייב. היו מקומות בקיבוץ שלא רציתי להיכנס אליהם. לא רציתי לזכור את זה ככה. מבחינתי, קיבוץ כיסופים זה מקום יפהפה שעזר לי להגשים את החלום שלי לעשות סרט".
כיסופים - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את סרט הביכורים שלה יצרה נחמד כדי לספר סיפור שזורם לה בדנ"א – את הסיפור של אביה, שבשנות ה-70 התנדב במקום כחלק מגרעין נח"ל, והוא וחבריו היו נערי ונערות הפוסטר של ההתיישבות הקיבוצית של אותן השנים: ציונית, תמימה ורוויית אהבות נעורים. המציאות באותן שנים כללה קפיצות לעזה כדי לאכול חומוס או לרבוץ על החוף הזהוב של הרצועה. אלא שכבר אז חלום הדו-קיום התגלה כשברירי, כשחברת הגרעין של אביה, אליאן גזית ז"ל, נהרגה מהשלכת רימון לרכב בדרכה לקניות בשוק של עזה. בעקבות אירועי 7 באוקטובר, הסרט הזה הפך לאקדח מעשן על סיפור בלתי נגמר של דם ודמעות. "כוונת המשוררת במקור הייתה להראות שהמציאות הישראלית תמיד פוגשת אותנו", מודה היוצרת, "שזה לא משנה באיזו תקופה נחיה, אנחנו תמיד באותו לופ של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שסיפור ההתבגרות הישראלי תמיד נתקל במציאות הפוליטית של האזור".
כשכתבת את התסריט וכשצילמת את הסרט לא הבנת באיזו תקופה חשוכה הוא ייצא לאור.
"נכון. חשבתי על העל-זמניות של הסיפור, אבל מעולם לא דמיינתי שהוא ייצא בתקופת האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל וליהודים מאז השואה. אבל גם כשיצרתי את הסרט רציתי לדבר על שגרת הסכסוך שבה נמצאת החברה הישראלית, שבה כל כמה שנים יש מבצע".
וכך קרה שהסרט מסתובב בעולם ומשמש עכשיו כסרט הסברה בחו"ל.
"כן, קצת בעל כורחנו. אבל אם זה מה שצריך לעשות, אין לי שום בעיה. התקבלנו לפסטיבל הקולנוע של אורלנדו לפני שהמלחמה פרצה, אבל אחרי 7 באוקטובר – מי בכלל חשב על הסרט? התחלתי להתנדב בחמ"ל הסברה שעשה סרטונים ברשתות החברתיות. עבדתי בזה 24/7, כך שביטלתי את הנסיעה, אבל אז חברה טובה התקשרה אליי ואמרה, 'את חייבת לנסוע. הסרט שלך מדבר על מה שקורה, ואת צריכה ללכת לייצג את מדינת ישראל, זה התפקיד שלך, זו ההתנדבות שלך'. אחרי מחשבות החלטתי שאני נוסעת עם סוול (אריאל אור, שמגלמת בסרט את דמותה של אלי גזית ז"ל, ר"א)".
ללא חשש?
"האמת שממש חששנו, כי לא ידענו איך זה יתקבל, אם תהיה ביקורת ואם יהיו הפגנות. בדיוק התחילו כל ההפגנות בעולם נגד ישראל. כבר התחילו הפגנות באוניברסיטת קולומביה, ואז התחילו הפגנות גם באורלנדו. איך שהגעתי לפסטיבל, יצאו מהרכב שחנה לידי שתי בנות 18 עם חולצות 'פרי פלסטיין'. הייתי בחרדות. לא הבנתי לאן זה יכול ללכת. אבל למזלי הקהילה הישראלית והיהודית הגיעה להקרנה והיו הרבה שתמכו בנו. אפילו אדם שהוא לא ישראלי או יהודי הגיע אליי בבכי בסוף ההקרנה ואמר, 'אני מבין עכשיו עם מה צעירים מתמודדים בישראל''. אחרי שראינו שיש אנשים שממש רוצים לדבר על זה, סוול ואני עשינו שתי הקרנות נוספות, בלוס-אנג'לס ובניו-יורק, בין השאר כדי לגייס כסף לקיבוץ כיסופים, כי הם נתנו לי את הבמה לצלם שם. הם עוברים טרגדיה, ואני רוצה שהם יחזרו לשם וירגישו בטוחים. הרגשתי שאני חייבת להחזיר להם".
נתקלת בהתנגדויות או בשאלות קשות?
"לא, והיו בהקרנות גם צופים וצופות לא יהודים. אני חושבת שזה סרט שדווקא גורם להבנה של מה שקורה בישראל. אני כן חושבת שאם עלילת הסרט הייתה מתרחשת ב-2024, אנשים היו שופטים את זה אחרת. אבל בגלל שזה מבוסס על מקרה שקרה כל כך בעבר, אנשים אומרים, 'אוקיי, זה תמיד היה שם'".
כלומר אם היית עושה סרט על מה שעובר על הקיבוץ עכשיו, פוסט-השבת השחורה, היו שופטים את היצירה אחרת?
"ברור, עוד לפני שרואים את הסרט בכלל. העולם השתנה. כשלמדתי קולנוע וגרתי בניו-יורק לא חשבתי פעמיים אם לדבר עברית או להגיד שאני ישראלית. בפעם האחרונה שהייתי, כבר חששתי. עשיתי את זה בכל את, כי אני גאה להיות ישראלית, אבל כן, זה כבר מפחיד".
את בקשר עם חברי הקיבוץ עכשיו?
"הייתי איתם בקשר, אבל אני גם מבינה שהם עוברים דברים. אני לא רוצה להציק להם. אני שואלת אותם מה הם צריכים, ואם הם לא עונים לי, אני מבינה".
את חושבת שהם יחזרו לקיבוץ?
"אני מאוד מקווה שכן, כי זה מקום מדהים וחי. אני מקווה שיחזור להיות כזה. קהילת כיסופים נמצאת כיום בטבריה וצריך לדאוג להם, הם צריכים לחזור הביתה".
הם הספיקו לצפות בסרט?
"לא. ואני לא יודעת אם זה לא טריגרי מדי עבורם".
ומה זה עבורך לצפות כיום בסרט?
"זה לא ייאמן. יש בו משפטים שאני לא מאמינה שכתבנו, כמו קטע שאלי אומרת בסרט, 'תראי כמה משוגעת המדינה שלנו'. או זה שהם מדברים על כמה עזה יפה ופתוחה. גם אמא שלי, שלא קשורה לקיבוץ, תפסה טרמפים לעזה וקנתה שוקולד למשפחה, כי שם היה אפשר להשיג שוקולד שלא היה במקומות אחרים".
ומהמקום הזה הסרט הוא סוג של תמרור אזהרה, שאומר שכמה שנרצה לשבת על רצועת החוף של עזה, המציאות לא מאפשרת את האידיליה. גם לחבורה שבסרט נשברה קונספציה.
"אני רוצה להיות אופטימית. אני רוצה להאמין שיש לנו דרך לצאת מזה, שיש לנו באמת אפשרות אחרת לחיות. אולי זה יישמע נאיבי, ואני יודעת שזה לא יהיה בזמן הקרוב. כרגע בראש סדר העדיפויות צריכה להיות החזרת החטופים, אבל אני רוצה לקוות שיש סיכוי לחיות בשלום ובביטחון. אני מתוסכלת כי אני רוצה לראות שינוי, אני רוצה שננסה לראות מה דרכים אחרות יכולות להביא, כי מה שאנחנו עושים עד עכשיו לא עובד. כשעשיתי את הסרט שאלתי את עצמי, איך אנחנו מגיעים לדו-קיום? אני מבינה שקשה לראות את זה כרגע משני הצדדים. כולם כל כך פגועים, כל כך טעונים, אנחנו עדיין במלחמה, יש עדיין שבויים בעזה. אני באמת מבינה שקשה לחשוב הלאה, אבל אני רוצה להאמין שדו-קיום הוא דבר אפשרי".
יגידו שאת תמימה.
"המוח והלב שלי מתווכחים בנושא".
סרט ראשון בגיל 29
היא בת 29, נולדה, התבגרה וחיה בתל-אביב, מינוס חמש שנות לימודי קולנוע בניו-יורק. בת זקונים אחרי דנה, 38, אמנית, ורונה, 36, מעצבת אופנה. "אני רוצה שיהיו עוד מלא נשים שעושות סרט ראשון עד גיל 29, וגם לפניו", היא פוסקת. "יש פה הרבה נשים מוכשרות שעושות סרטים מדהימים. רואים את זה באקדמיה, עם עשר נשים שמועמדות. אני לא רוצה להיות פה לבד".
צריך להגיד שהדור שלך מתבגר באקלים מאוד מאתגר. את שנות ה-20 שלך העברת במגפה עולמית, 7 באוקטובר, מלחמה שלא מסתיימת. איפה זה פוגש אותך?
"אני כועסת, אני אקטיבית, אני הולכת כל שבת להפגנה למען החטופים, בשביל העתיד של המדינה. למה אין מיליון איש ברחובות? אני באמת לא מבינה את זה. אני מאמינה שצריך אסקפיזם, צריך לחיות את החיים, אבל גם צריך להיאבק במה שקורה".
כמה את רואה את העתיד שלך פה?
"סרטים במדינת ישראל מגיעים עם מוגבלות מסוימת, אז תמיד יש את החלום לנסוע לארצות-הברית ולנסות לראות מה קורה שם מבחינת הקריירה וההתפתחות האישית שלי. אבל ישראל תמיד תהיה הבית".
וכמי שהחלה לכתוב את הסרט כמחווה לסיפורו של אבא, מה הוא אמר על הסרט?
"הוא אהב. בני הגרעין שלו הגיעו לפרמיירה ואמרו שזה ממש החזיר אותם לתקופה".
ועכשיו, משהגשמת לו את החלום הזה, את יכולה להתפנות לסיפורים אחרים, שלך.
"נכון. הרבה אנשים באים אליי ואומרים, 'עכשיו תכתבי עליי', 'עכשיו תכתבי על הסיפור שלי', ואני אומרת להם, 'לא, חבר’ה, עכשיו אני'".
