הרבה מילים נשפכו מאז חשפה בתה של אליס מונרו כי נפגעה מינית על ידי אביה החורג, בעוד אמה בחרה להישאר עם הבעל הפוגע. אלא שבטור החושפני, שפורסם לפני כשבועיים, בלט לעיניי הניסוח שבו בחרה מונרו, כלת פרס נובל, להגיב כאשר בתה שיתפה אותה במעשיו של האב החורג: האם כלל לא התווכחה על העובדות, אלא התרעמה על עצם הציפייה ממנה לעזוב את בעלה, בטענה שציפייה זו מהווה חלק מ"התרבות המיזוגינית" - תרבות, שלדבריה דורשת ממנה "לוותר על צרכיה" ו"להקריב למען ילדיה".
מדובר, כמובן, בניסוח מצמרר, שמבקש לספק הצדקה רעיונית כביכול להחלטה לעמוד לצד הגבר שפגע מינית בבתה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב גם על הנרקיסיזם הישיר והגלוי שמובע בו. הנרקיסיזם של אליס מונרו האישה (שבניגוד לנשים אחרות אכן הצליחה בתוך תרבות פטריארכלית), אבל אולי בעיקר הנרקיסיזם של מונרו הסופרת, שהתעקשותה להעדיף הגשמה עצמית - ויהיה מחירה אשר יהיה - על פני מחויבות להורות, דווקא נתפסת מבחינה מסורתית כסוג של רע הכרחי ואפילו כרצויה מבחינה אמנותית.
הספרות המודרנית מלאה בהורים גרועים. הורות מזניחה, נוטשת ואפילו מתעללת היא לא רק נושא ספרותי מרכזי אלא גם חלק בלתי נפרד מהגדרת העצמי של סופרים, ולעיתים אף הוצגה ככוח שמניע את היצירה: בחלק מהמקרים מדובר בהוריו של הסופר עצמו, כמו ב"מכתב אל האב" הבלתי נשכח, שבו מטיח קפקא באביו כל האשמה אפשרית, ובתוך כך מכונן את האב הדכאני והמתעלל כמי שלמעשה דוחף את קפקא לכתיבה ("רק בגללך נהייתי מה שאני"), וגם כנושא המרכזי ביצירתו (מי שמתגלגל בהמשך בדמותו של האב שזורק את התפוח על בנו הג'וק ב"הגלגול" ומחסל אותו סופית). גם סילביה פלאת' חיסלה חשבונות עם האב המת/הנוטש בפואמה המפורסמת שלה Daddy והפכה בעצמה לאם נוטשת שהתאבדה בעוד ילדיה הקטנים ישנים בחדר השני; וקשה שלא לחשוב בהקשר הזה גם על האם המתאבדת/נוטשת של עמוס עוז כנמענת של 'סיפור על אהבה וחושך', גם שם הנטישה ההורית מוצגת כמקור של הכתיבה וגם כנושא שלה; נושא שבאופן טרגי עלה מאוחר יותר בכתיבתה של בתו, גליה עוז, שתיארה את עוז כהורה מתעלל בממואר שלה "דבר שמתחפש לאהבה".
סופרים מסוימים, שהפקירו ונטשו את ילדיהם הקטנים, הציגו את הנטישה הזו כמהלך אידיאולוגי. דוריס לסינג, למשל, תוארה על ידי הסופרת הבריטית לארה פייגל כ"מודל ספרותי מודרני של שחרור ממוסרות הנישואים והאימהות". סופרים גברים שנטשו את ילדיהם, כמו הסופר והמשורר המודרניסט ג'ון רודקר, אפילו לא נזקקו להצדקות רעיוניות מהסוג הזה. למעשה, המודל של הסופר הגבר המסתגר כל היום בחדר עבודתו מבלי לראות את ילדיו, או יוצא למסעות כתיבה והרפתקאות בעוד אשתו נושאת לבדה בעול הטיפול בהם, היה כה רווח בספרות המאה ה-20 וה-21 עד שכלל לא נתפס כביטוי להזנחה הורית מיוחדת.
ברשימה שכתבה אלנה פרנטה ב-2017 היא תיארה את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין כתיבה להורות טובה בכנות מרחיקת לכת (כנות שאותה אולי יכולה להרשות לעצמה רק סופרת שבחרה באנונימיות): "הכתיבה תמיד נוכחת, דחופה, ומרחיקה בלי משים אפילו את האנשים שאנחנו אוהבים, אפילו את הילדים שמבקשים שנשחק איתם. תחושת האשמה מגיעה אחר כך, בדיעבד, אך לעומת זאת אם היא צצה קודם, אם איננו מצליחים להדוף אותה, אם בקיצור גוברת האחריות ליקירינו, אולי ניתנת בכך ההוכחה שלכתיבה אין די כוח, שהייעוד שלנו שברירי, וכי למרבה המזל - כן, למרבה המזל - במישור האנושי אנחנו טובים יותר מרוב האמנים עם האגוצנטריות שלהם".
אני עצמי חוויתי השנה על בשרי את ההתנגשות שמתארת פרנטה בין הורות לכתיבה כשנסיבות שונות גרמו לכך שהאחריות ליקיריי אילצה אותי, שוב ושוב, להדוף את הכתיבה. אני לא יוצאת דופן בעניין הזה. הורים רבים, סופרים או לא סופרים, נאלצו השנה להדוף כמעט כל דבר הקשור בהגשמה עצמית לטובת האחריות ליקיריהם בתוך מציאות של אובדן חיים ואובדן בית, ואני אפילו לא מדברת על הורים לילדים חטופים, או לוחמים בשדה הקרב.
למרות שברובד המציאותי אני יודעת שלפעמים אין ברירה אלא לוותר, ולו זמנית, על הכתיבה לטובת החיים, בכל זאת גם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת, נרגזת ושואלת: האם זה אומר שגם לכתיבה שלי אין די כוח, ושמה שתפסתי כייעוד שלי הוא בעצם שברירי? או במילים פשוטות יותר: מה עדיף, להיות הורה מסור ומיטיב או סופר פורה וחרא של הורה?
אבל אולי בכל זאת יש אפשרות שפרשת אליס מונרו ובתה, והזרקור שהיא מכוונת אל התפיסה המסורתית של סופרים כהורים רעים, עשויה לאפשר חשיבה מחדש על התפיסה הזו. בהקדמה ל"בריחה", קובץ הסיפורים הטוב ביותר לדעתי של אליס מונרו (וגם האכזרי ביותר), כותב הסופר ג'ונתן פראנזן, שגדולתה של מונרו כסופרת היא יכולתה לגרום לקורא לשאול את עצמו אם "אולי בעצם האיש הרע הוא אתה".
יהיה בוודאי מי שיגיד, ואולי במידה של צדק, שחבל שמונרו לא שאלה את עצמה את אותה שאלה. ובכל זאת נדמה לי שספרות טובה, גם כשהיא נכתבת על ידי הורים לא טובים, עשויה בכל זאת לאפשר לסופרים לוותר על ההצדקות והאידיאליזציה העצמית ולהודות שכן, אולי בעצם האיש הרע הוא אני.
הימים האלה מורכבים בכל מה שקשור לתפקידי הורות. מצד אחד, התעוררותו מחדש של השיח הטיפולי דרך הדיון במושגים כמו "הורות נרקיסיסטית", עירער במידה מסוימת את דמותו המסורתית של הסופר המורם מעם שמותר לו הכול, כולל להזניח את ילדיו ולהתעלל בהם; מנגד, נדמה שדווקא התקופה הנוכחית, ובייחוד בישראל שמאז 7 באוקטובר, עם אובדן הביטחון האישי, הקיומי והכלכלי, רק מייצרת עוד ועוד הורים גרועים, לפעמים בעל כורחם. אולי דווקא בתוך ההתנגשות בין שיח טיפולי פופוליסטי מצד אחד ומציאות פוליטית וכלכלית בלתי נסבלת מצד שני, עשויה הספרות - בעצם האפשרות שהיא מספקת לחקור את חטאי ההורות הנוראים ביותר - להפוך לבית המשפט האפקטיבי ביותר להורים גרועים.
זה בית משפט שבו מוגשים כתבי אישום, וגם כתבי הגנה, ושאליו הולכים הסופרים כדי לעמוד מול בבואתם - הרעה לפעמים, כמו זו של רוב האנושות - ולבוא איתה חשבון. אבל לפעמים גם בית המשפט הזה צריך להכריז על הפסקה, אפשרות להניח לרגע בצד את הספרות ולהתפקד אל החיים, שהם תמיד חשובים יותר. בעיקר כשהילדים צריכים אותנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
