ריאליטי הוא מונח הנצמד בדרך כלל לטלוויזיה לתיאור תוכניות המופקות בלא תסריט מוכן מראש והמבטאות, לדעת יוצריהם, מציאות המשקפת את אישיותם, הכרעותיהם וסגולותיהם של המשתתפים. אמילי נוסבאום, מבקרת הטלוויזיה של "הניו יורקר", כתבה ספר מאלף על הסוגה ומבהירה כי ראשיתו של הריאליטי בשידורי הרדיו האמריקאי דווקא. התשדירים של מה שנקרא בלשוננו "מתיחות" הם אבי אבות רעיון הריאליטי. מופע הריאליטי הראשון ורב-ההשפעה ביותר בטלוויזיה בארצות הברית, "מלכה ליום אחד", צבר מעריצים ומאזינים רבים לפני מלחמת העולם השנייה. כמו תשדירי המתיחות גם את תוכניות הריאליטי הראשונות הגו ויצרו אנשים שידעו כי הם חורגים מכללי האיסור החלים על היחסים בין יוצרים למשתתפים, אך הם עשו זאת בכוונה מודעת, בכוונה למתוח את החבל רחוק ככל האפשר.
נוסבאום טוענת כי בטלוויזיה, כמו ברדיו, המניעים הבסיסיים לאימוץ הנוסחה היו הרצון להוזיל את עלויות ההפקה וחיבתם של המאזינים והצופים לבידור החדש שהוצע להם. ראשי חברות השידור הגדולות ומפיקי התוכניות הדגישו טעמים אחרים. הם העלו על נס את השאיפה לחולל מהפכה מקדמת בענף ובתפקידו האמנותי-חברתי. הטלוויזיה השגרתית ותוכניות הנשמעות לתסריטים קשוחים משקפות את עולמם הסגור והמתנשא של היוצרים. הטלוויזיה החדשה, רעיון הריאליטי, תכליתה להביא אל בתיהם של מיליוני הצופים והמאזינים את אמריקה ה"אמיתית", את צרותיו, חייו ושמחותיו של השכן ממול.
המבקרים הרבים היו בוטים, חריפים ותוקפניים כמו מופעי הריאליטי עצמם. הרצון להוזיל עלויות והשאיפה לקהלים חדשים מוליכים את יצרני התוכניות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. המופעים האלה אכזריים, מנצלים את האשליות המסוכנות ביותר ופוגעים בכבודם של אנשים תמימים שכל רצונם הוא דקות אחדות של פרסום, ואולי גם פרס כספי. אך כנגד המנאצים והמגדפים ניצבו מגיבים שאימצו את הטענות האידיאולוגיות של המפיקים. ואולי אין זה מתמיה כי ראשי המשבחים והמעודדים של רעיון הריאליטי באו מחוגי האקדמיה דווקא. נכון הדבר שהטלוויזיה ה"ישנה" והממוסדת אינה מביאה לבתי הצופים את מודרי החברה: אנשים קשי יום, נציגי מיעוטים, ובעיקר אפרו-אמריקאים ואלה שאינם מתגוררים בניו-יורק רבתי. האנתרופולוגית רבת-התהילה מרגרט מיד פסקה, לאחר צפייה באחת מיצירות הריאליטי המטרידות ביותר, American Family, כי התוכנית "חשובה לעידן שבו אנו חיים, כשם שהיו המצאת הדרמה והרומן לדורות קודמים. זאת דרך חדשה המסייעת לאנשים להבין את עצמם". דין הריאליטי כדין מיגל דה סרוונטס שהביא לעולם את הרומן הראשון "דון קיחוטה".
אפשר לתהות על תגובתה של מרגרט מיד, אך כשצופים בפרקי הסדרה הזו ואחרות היום משתכנעים עד מהרה כי הריאליטי אכן היה בבחינת חידוש מהפכני. הוא העביר לבתי הצופים אמריקאים שלא נראו באקרנים קודם לכן. המשתתפות בסדרה "מלכה ליום אחד" ייצגו שכבות חברתיות מגוונות. זוכה אחת בתחרות, אם חד-הורית, שנשאלה מה תעשה בפרס הכספי שזכתה בו, אמרה כי תבטיח לבנה המאותגר שכלית חינוך במסגרת חינוכית ראויה. זוכה אחרת אמרה שכל רצונה הוא לשכור את שירותיו של עורך דין מתאים שיגאל אותה מבעלה המכה. זוכה אחרת הציגה את עצמה כמי שהיגרה לאמריקה מאירופה לאחר המלחמה. כשנשאלה מהו חלומה הגדול חשפה את שרוול חולצתה ואמרה כי בעזרת הכסף תממן את הפעולה הדרושה להסרת המספר שהנאצים טבעו על זרועה במחנה הריכוז.
המבקרים הקשים של המגמה החדשה נאחזו בתוצאות המדאיגות של העונה הראשונה של "משפחה אמריקאית" משנת 1971. המפיקים שתלו מצלמות נסתרות ומיקרופונים בביתה המפואר של משפחת לוד מקליפורניה ולא הרפו מן המרדף גם כשבני המשפחה יצאו מביתם. העוקבים מיקדו את מאמציהם בעיקר בלאנס, הבן הבכור של המשפחה, מעריץ מושבע של אנדי וורהול. בשנים שבהן נאסר לבטא את המילה הומוסקסואל בטלוויזיה האמריקאית, התמקדו הצופים בדמותו ובמנהגיו המוחצנים של הצעיר מקליפורניה. אך זה לא היה השיא. הגברת לוד מאסה בבגידותיו של בעלה, וסצנת הגירושים ופירוק המשפחה הוקלטה, צולמה והוצגה למיליוני הצופים המציצנים. שנות ה-70 היו אכן ימי ההתבהמות הגדולה של הריאליטי, אך התוכנית The Gong Show זכתה למקום של כבוד בערימת הזבל. המתחרים תאבי הפרסום לרגע היו מוכנים להתבזות, להתערטל ולגרד בפומבי את פצעיהם. הם נדרשו לענות על סדרה של שאלות הבל במהירות הבזק, וכשלא עמדו במשימה, בישר צלצול גונג מאיים את כישלונם. נוסבאום מסכמת את משפטה על תוכנית מחפירה זו בהערה פואטית-סאטירית. היא מביאה את השורה האחרונה מתוך שירו של המשורר האנגלי המופלא ג'ון דאן No Man Is an Island בשינוי קל, וכותבת: "אל תשאל למי צילצל הגונג, הוא צילצל לך".
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר Cue the SUN! The Invention of Reality TV, מאת אמילי נוסבאום
(הוצאה לאור: Random House)
שתי מסגרות טלוויזיית מציאות מראשית המאה ה-21, טוענת המחברת, חוללו תפניות דרמטיות בתחום, ושרידותן ותפוצתן בעולם כולו מעידות על חיבתם של המפיקים ורעבונם של הצופים. "הישרדות" ו"האח הגדול", כפי שהן נקראות אצלנו, שברו מסגרות וספק אם יימצא מי מן הקוראים של מאמר זה שאינו יודע במה מדובר. "הישרדות" היא גם פורצת הדרך הגדולה בתהליך הגלובליזציה של הסוגה ותוצריה. הרעיון להציב על אי בודד שתי קבוצות מתחרים ולהעמיד להן מבחני הישרדות המצולמים היטב, קינן במוחם של רבים מאנשי המקצוע בתחום. לא אחד מהם נדרש להצביע על כך שראשיתה של הנוסחה במוחם הייתה כבר בימי נעוריהם, כשנדרשו על ידי מוריהם לקרוא את ספרו של ויליאם גולדינג "בעל זבוב". כבר אז ידעו כי אם מניחים בני אדם בסכנות הישרדות קשות, הם מניבים התמודדויות מסעירות וחייתיות. לנטייה הזו של אדוני הריאליטי להידרש להקשרים "מכבדים" מן הספרות, עוד נחזור.
כשהוצג רעיון התוכנית בארצות הברית הוא נדחה. אבי הרעיון, צעיר בריטי בוגר אוקספורד, פנה לתחנות שידור והפקה באירופה ובשבדיה, ונמצא המפיק שהיה מוכן להשקיע. הצלחת הסדרה באירופה שיכנעה את האמריקאים לקנות את הזכויות, ובמארס 2000 החלו הצילומים באתר שהוקם בבורנאו. המפיקים ידעו כי התחרויות והמשימות שיטילו על שתי הקבוצות המתחרות ישיגו את התוצאות המקוות רק אם ייבחרו המשתתפים הנכונים. צוות גדול של רופאים, פסיכולוגים, צלמים ואחרים בחרו את המועמדים לשני השבטים, והצילומים החלו בהנחיית קודים ברורים וקשוחים בענייני אסור ומותר למפיקים ולמשתתפים. 573 מיליון צופים התייצבו לפני מסכי הטלוויזיה ביום ההקרנה הראשון. "הישרדות", על כל פרקיה, הייתה סיפור הצלחה מסחרית שלא נודע כמותו קודם לכן. אמילי נוסבאום חזרה לראיין שורדי 'הישרדות' לאחר עשרות שנים ומספרת כי עדיין ניכרים בהם שרידי צלקות החוויה.
"האח הגדול" אינה סתם תוצר של טלוויזיית מציאות נצלנית. כמו חזות האימה שניסח ג'ורג' אורוול, גם בסדרה, בעידן של פייק ניוז, טלפונים חכמים, טיקטוק ורשתות חברתיות נוספות, הכול עבד. מה שהשתנה מענייני הספר, היה אופי השואפים להימנות עם קהל הכלואים בבית "האח הגדול". השתתפות בחבורה, התבלטות כמשתתף בעל ייחוד ואופי הם נתיב טוב להצטרפות אל קהל "המשפיענים והמשפיעניות". זיוף ורמייה, טוענת המחברת, היו תמיד גורמים מלווים להפקות הריאליטי השונות. אבל מראשית שנות ה-2000, היא מוסיפה ואומרת בלשונה, "הגלגלים ברחו מן המכונית". כל סייג והגבלה הוסרו, ומשרדי ההפקות לא בחלו בשום נושא ובשום משתתף מפוקפק. האוויר הוצף בתוכניות. ריאליטי בישול, ריאליטי ריקוד, ריאליטי שירה ועוד. בארצות הברי הפיקו סדרה Manhunt (ציד-אדם), המתארת קבוצה של ציידים המסתובבים בג'ונגל ומנסים לצוד האחד את השני. המפיקים הבטיחו למשתתפים שייעשה הכול לשמור על חייהם, ופרס כספי צנוע הובטח למנצח. כולם שיקרו, הונו והעמידו פנים. המשתתפים ידעו זאת, אך מה שחשוב יותר, טוענת המחברת - הצופים ידעו זאת.
התמורה הגדולה לא הייתה באופיין ובטיבן של מסגרות הריאליטי, אלא במהפכה של מאפייני קהל הצופים. הם לא ציפו לאמת, אלא לשעשוע. אות וראשית לשלטונו של העידן החדש היו הפקתה והפצתה של סדרת הריאליטי "המתמחה", בכיכובו של מי שעתיד להיות נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. כל מי שהיה מעורב במסגרת החדשה ידע בדיוק מי הוא טראמפ, ומה המסר שישדר לצופים; איש עסקים כושל ועמוס חובות, גזען משתלח, שאינו חפץ בדמוקרטיה. הם ידעו, אך זה לא הפריע להם. זה גם לא הפריע לצופים. המפיקים והצופים לא נרתעו גם מהפרסומות המשולבות בפרקים: לטראמפ ולעסקיו, לבתי הקאזינו שלו ולמלון המוזהב שלו. ההצגה הסתיימה. כל משתתף ידע בדיוק מה תפקידו בצוות ובסיפור. כל מתמודד ידע מתי יופנו אליו האצבע המאיימת וגזר הדין: "אתה מפוטר". טראמפ העולץ ליווה את המודר אל מעלית המלון שלו, שבו צולמה התוכנית, והוליך אותו אל הלא-נודע והכישלון. הצופים נהנו ושמחו. כל פסיכולוג לא יתקשה להסביר לנו מה הם מנגנוני השמחה לאיד של הצופה הממוצע.
ספרה של נוסבאום הוא מגילה מתועדת מאוד לפרטיה של אחת התופעות התרבותיות של עשרות השנים האחרונות. ועל אף הבעיות, נוסבאום אינה מעלימה עין מן התרומה של הסוגה לחיינו. "הסדרות האלה", היא כותבת, "פעלו כמראה לאנשים שצפו בהן, ואם השתקפות זו הייתה לעיתים אכזרית, היא הייתה גם משעשעת, מסעירה, חסרת בושה, גם כאשר, ובמיוחד כאשר, חשבת שהיא מטרידה".
Cue the SUN! The Invention of Reality TV, אמילי נוסבאום, הוצאה לאור: Random House, עמודים: 464.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
