חמש דקות לתוך הסלט, שרון פרי מקלפת את הצעיף הארוך שעוטף את כתפיה וחושפת את ים הקעקועים שעל גופה. "אין טעם לספור אותם, יש מלא, עדיף לבדוק איפה אין", היא מחסלת את החסה בביסים מהירים שלדבריה מאפיינים את הספידיות של 52 שנות חייה על פני האדמה. בגיל 18 היא עשתה את הראשון שלה. "תמיד היה לי צורך להרגיש את הכאב הזה", היא רומזת לצלקת שיש לה בלב. פגיעה מינית שחוותה בילדותה. "במשך השנים, בכל פעם שהתגבר בי הצורך להרגיש את הכאב הלכתי לעשות עוד קעקוע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
קצת לפני 7 באוקטובר הוציאה שרון פרי, מגישת חדשות הספורט ושדרנית גלישת הגלים של ערוץ הספורט באולימפיאדה, ספר על הפגיעה המינית ההיא. חצי שנה היא עבדה עליו יחד עם סופר צללים. הכריזה עליו בפוסט ברשתות החברתיות ואף התחילה להתראיין על הפגיעה ההיא ששינתה את חייה. "אני באה ממקום קשוח. עברתי פגיעה מינית מדוד שלי, מגיל שמונה עד עשר, ולא גיליתי לאף אחד. בתיכון סיפרתי על זה לאחותי רוויטל כדי לברר אם גם בה הוא נגע. לא קרה. בגיל 20 סיפרתי לאבא ואמא. הלם. לא היה להם מושג. מגיל אפס שמעתי את אבא אומר שהוא יהרוג את מי שיעז לגעת בי ורציתי שאבא יממש את ההבטחה. למה לא הגשתי תלונה? בגלל חוק ההתיישנות".
ואז כתבת ספר על הפרשה.
"הצלחתי למכור בקושי 200 עותקים במכירה מוקדמת ובגלל הסמיכות ל-7 באוקטובר לא הצלחתי להשאיר אותו חי. לכי תמכרי ספר על הפגיעה המינית שלך מול עדויות הזוועה על פשעים מיניים בנובה ובעזה. הרציתי בנושא הזה לא מעט כדי לעורר מודעות, כדי לדבר אל ילדות בנות שמונה, אל נשים וגברים שעברו התעללות בתוך המשפחה, וגם במטרה להעיר הורים מהשינה, שישימו יותר לב לילדים שלהם. בשורה התחתונה נשארתי עם ספר טוב, ספר חשוב, שלא נמכר".
האירוע שהיא מתארת היה בקריית אליעזר בחיפה. בבית סבתא וסבא מצד אמה שבו היא ואחותה הרבו לבלות. גם דוד שלה, שצעיר מאמא שלה בעשור, התגורר שם. ובסמוך אליהם גרה שכנה מפחידה. "היא הייתה מופרעת ואלכוהוליסטית, פעם היא תלשה לסבתא שלי תכשיטים מהצוואר ולעיתים קרובות התנהגה בצורה אלימה. השירותים אצל סבא וסבתא היו מחוץ לבית, וכדי להגיע אליהם היה צריך לעבור ליד ביתה של השכנה המופרעת הזו. עבורי כילדה בת שמונה, זה היה פשוט מפחיד. אז הייתי מנדנדת לסבתא בכל פעם שהייתי צריכה ללכת לשירותים כדי שתלווה אותי. בשלב מסוים סבתא כנראה התעייפה מלקחת אותי, אז היא ביקשה מדוד שלי לקחת אותי לשירותים. בהחלטה הפשוטה הזאת סבתא שלי שינתה לי את החיים, לא פחות".
מה את זוכרת מהאירוע הזה?
"מהפעם הראשונה שדוד שלי לקח אותי לשירותים, הוא לא נשאר מחוץ לדלת והמתין שאסיים, אלא נכנס איתי פנימה. אני זוכרת שהוא נכנס איתי לתא ואני הורדתי את התחתונים כדי לעשות פיפי והוא פשוט התחיל לגעת בי. הוא התחיל להגיד לי, 'בואי תיגעי בי גם', ואמר לי גם את המשפט הקלאסי של עברייני מין, ובעיקר פדופילים, 'אל תספרי לאף אחד, זה יהיה הסוד שלנו'. הסידור הזה, של דוד שלי שלוקח אותי לשירותים בכל פעם שהייתי צריכה, הפך לסידור קבוע, ודברים הלכו והחמירו בתוך תא השירותים הקטן ההוא. היום אני יודעת שכבר אז היה ברור לי שאני עוברת משהו לא טוב. זה לא היה לי נעים. אבל ברור שכילדה בת שמונה לא התנגדתי לבקשות של המבוגר וגם לא רצתי החוצה לספר לכולם שפגעו בי מינית. לילדה בת שמונה אין את היכולות האלה. עם הזמן פיתחתי פחד מוות מללכת לשירותים. בכל פעם שהתחלתי להרגיש שאני צריכה ללכת זה הלחיץ אותי".
נורא.
"עד היום אני לא יכולה לתאר מה עברתי בתא השירותים הקטן הזה. אני זוכרת היטב מה הוא ביקש ממני לעשות, אבל במדרג העבירות עד לאונס מלא, אין לי תשובה חד-משמעית לתת. יש פרטים מודחקים שכנראה ילכו איתי עד לקבר. אני זוכרת רק שהייתי סופרת את הדקות כדי לצאת כמה שיותר מהר מהתא הזה ולחזור לבית. עם הזמן, פשוט למדתי להתאפק. זו הייתה הדרך היחידה לא להגיע לתא הנוראי הזה. לא העזתי להגיד להורים שלי שאני לא רוצה ללכת לסבא וסבתא. הייתי ילדה סגורה, שתקנית ובעיקר צייתנית, ולכן רק כשלמדתי להתאפק שעות ארוכות לא לעשות צרכים, ההתעללות הפסיקה. מתישהו הוא גם עבר למזלי לחיות בקיבוץ ולא היה יותר בבית. שנינו היינו בסוג של הדחקה כי מעולם לא דוברה בינינו מילה אחת על תא השירותים ומה שהתרחש בו. בגיל 14 כבר היה לי חבר והייתי מספיק בוגרת כדי להתמודד עם כל ניסיון של הדוד שלי להתקרב אליי פיזית. אבל הוא לא ניסה".
מה שלום הדוד הזה?
"עדיין חי וקיים. אבא שלי דיבר איתו, אמא לא הייתה מסוגלת, היא לא בקשר איתו וברור שהוא מעולם לא הודה במעשיו ולא ביקש סליחה. הוא הציג אותי כילדה סתומה בת שמונה שממציאה המצאות כדי לקבל תשומת לב או להיחשב מגניבה. אני לא חושבת שאפשר להמציא משהו כזה. הנשמה שלך עוברת רצח ונולדת מחדש כסיוט שמלווה אותך כל החיים, כשאת עושה בחירות בגברים, כשאת הופכת לסוליסטית כי את לא נותנת אמון בבני אדם. העובדה שאני אמא, אחרי מה שעברתי, זה וואו. את יודעת מה זה בשבילי להביא חיים לעולם הזה? רוב הנשים שעוברות פגיעה מינית בתוך המשפחה נתמכות על ידי ביטוח לאומי".
מהפכת מי-טו לא שינתה את התמונה?
"היום יש למי לפנות, יש מעטפת, הרופא של נבחרת ההתעמלות האמריקאית הלך לכלא. היום, ספורטאיות וספורטאים יכולים לדבר לא רק פגיעות מיניות, אלא גם על התקפי חרדה. אבל הטרדה מינית היא משהו טריקי. אפשר להטריד גם בלי לגעת, רק בדיבורים. האם כשמישהו אומר לך, 'בואי, איזה מחשוף דפקת היום' זו הטרדה? הבן שלי לא יעיר משהו לבחורה, אלא אם כן הוא בן זוג שלה. זה חינוך, זה מהבית. מחברים פנויים אני שומעת שהם פוחדים להתחיל עם בחורות. זה מעולה. שיפחדו".
הדוד שלך קרא את הספר שלך "קליפות"?
"אין לי מושג".
הקעקועים שעל גופה של פרי הפכו לאחרונה מתחביב למקצוע. "הקעקועים הם האמנות שלי, אני ציירת. הצד הזה לא קיבל תשומת לב כי אני מוכרת או בגלל ערוץ הספורט–או בגלל הסיפור עם הטלפון. לפני שנה וחצי עשיתי קורס והתחלתי לקעקע. אח שלי, ליאור, דפק לי בראש 'לכי לקעקע' ונרתעתי. מה, שאני אגע בעור של אדם זר? אחי אמר, 'בואי, תנסי עלינו, מקסימום תפרשי'. בהתחלה הייתי הלקוחה של עצמי, ציירתי לי על הרגליים. אחר כך עברתי לאחותי ולבן שלי עד שתפסתי ביטחון והתחלתי לקעקע חופשי. בדצמבר, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, ראיתי בפייסבוק שאנשי קיבוץ דן, שפונו למלון דן בחיפה, מחפשים מקעקעים ליום שלם ועל המקום קפצתי. אני מתנדבת! הם אמרו לי, 'מה פתאום בהתנדבות? אנחנו לא מסכנים. תבואי, תעשי קעקועים קטנים בסכומים סמליים'. באתי והכרתי אנשים מדהימים שמאז הם חברים שלי בלב. בשבוע שעבר היה לי יום חופשי אז נסעתי לקעקע בקיבוץ את אלה שהחליטו לחזור. פחד".
מה?
"אין ווייז בצפון, נהגתי פרי סטייל. מזל שאני מכירה את הצפון מעולה, בין האזעקות דפקתי טיסה".
פרי, בת 52, גרושה פלוס בן, נחשבת לאחת מחלוצות שדרניות הספורט בישראל. לאולימפיאדה בפריז היא לא תטוס. היא תשדר מהרצליה את תחרויות גלישת הגלים ("זה הפורטה שלי") שיתקיימו בטהיטי. אני מזמזמת לה את "כולם הלכו לג'מבו ורק אותי השאירו ילדה קטנה לבד" – ופרי מנידה בראשה לשלילה. "זה לא עניין של הגרלה", היא הודפת, "ערוץ הספורט בחר ושלח והכל בסדר. גם באולימפיאדה הקודמת, בטוקיו, שידרתי מהארץ, בלילות, בגלל פער השעות. ברור שהייתי רוצה לטוס עם כל המשלחת של ערוץ הספורט ולראות את הספורטאים הכי טובים בעולם, זו פסגה שעוד לא כבשתי, אבל למה לדבר על מה שלא, בואי נדבר על מה שיש".
בואי.
"אני אשדר עם החברה הכי טובה שלי, שלי לביא, גרושתו של אלי פיניש, שהייתה אלופת הארץ בגלישת גלים. בחורה מהממת. אם לעבוד בלילות אז יאללה בלגן, נביא בירות ופיצוחים לאולפן, ובסוף כל לילה לבן נרד לגלוש. נעשה מזה חגיגת שידורים. יש לנו נציגה בגלישה, ענת אליאור, וכולי תקווה שהיא תגיע לשלבים המתקדמים ואולי אפילו תביא לנו מדליה".
מה הסיכויים?
"אני מאמינה בענת, היא מדהימה, ומרגיז אותי לשמוע את אלה שמנבאים לה אפס סיכויים. למה הם רואי שחורות? כי ככה אנחנו בישראל, לא יודעים לפרגן. אין דבר כזה 'אין סיכוי'. למה, מישהו ידע מי זאת אבישג סמברג לפני שהיא לקחה את הארד בטוקיו? לא. לפעמים עדיף לא לדעת, להנמיך ציפיות ולא להיכנס עם כל השק של ההבטחות כמו לינוי אשרם בטוקיו ולהביא מדליה בשקט. ככה אני. אוהבת לבוא קטנה ולצאת גדולה, זה הכי כיף".
עד כמה המלחמה הולכת להיכנס לתוך האולימפיאדה?
"המלחמה מורגשת בכל דקה, גם בספורט. מצד אחד אנחנו כאילו סוג של אסקפיזם ומצד שני הרבה מאוד אוהדים נהרגו במלחמה, והקבוצות עושות להם מחוות יפות. המלחמה מורגשת גם בכך שאי-אפשר לארח שום ענף והרבה מדינות לא רוצות לארח אותנו בגלל האבטחה. אני קוראת לזה 'שטיקים פרו-פלסטיניים' כי הם לא באמת מבינים מה קורה. עולם הספורט הישראלי הפך לקצת יותר עצוב. לפעמים בא לך לשמוח, 'וואו, אליפות, מדליה', ומצד שני את חייבת לזכור שיש 120 חטופים בעזה ושהחיילים שלנו ממשיכים לקפח את חייהם. יש לנו עם נפלא וחרא של הנהגה. לא מגיע להנהגה שלנו עם שנרתם ונותן ומתנדב ונוסע ועושה והולך לכיכר החטופים, לחבק".
יצאת נגד שחקנים זרים במכבי חיפה שלא הניפו את השלט להחזרת החטופים.
"ועוד איך יצאתי. התירוץ העלוב שלהם, 'אנחנו לא יודעים איזה שלט אנחנו מרימים', העלה לי את הסעיף. בשלט נכתב 'ברינג דם הום'. באנגלית. לא משנה לי אם יש לך דרכון רומני או אנגלי, כשכל הקבוצה נרתמת ומרימה את השלט, יש רק שתי אפשרויות. או שתרימו או שתסתמו. בעיקרון, אין סיבה לערב ספורט עם פוליטיקה, אבל בישראל זה בלתי נמנע. במקרה הזה, לא עירבתי פוליטיקה אלא הבעתי דעה. המעשה שלהם הכעיס אותי כמו שכעסתי על האוהדים של סכנין שביזו את ההמנון. בערוץ הספורט מותר לנו להביע את דעותינו. אנחנו עיתונאים, לא בובות".
לא חששת מהתגובה של הקבוצות?
"למה, הקבוצות משלמות לי משכורת?".
כבר שבע שנים היא שוכרת בעתלית בית קרקע עם בנה, כלב ושלושה חתולים. לפני כן, כשהתגוררה בדרום קרה האירוע שהפך את חייה. "בבוקר יצאתי לגלוש בחוף אשקלון, השארתי את התיק שלי ברכב וסאבר אבו-מצע, בדואי מתל שבע, פרץ למכונית ולקח לי את הטלפון הסלולרי ולא היה לי קוד. מאז כבר יש. הוא גלל וגלל וכשנתקל בתמונת עירום – בום, פירסם אותה לכל העולם. הוא ישב קצת בכלא, בטוטאל כמעט ארבע שנים. המשטרה הגיעה אליו דרך איכון הסלולרי שלי, הוא הספיק למכור את הטלפון לאיזה ילד שהסגיר את זהותו, לקחו אותו למעצר וכשהוא הובא לדיון הראשון הוא ניצל את ההמולה התקשורתית ועשה ויברח. מתחת לאף של המשטרה הוא נמלט לשטחי הרשות הפלסטינית. בשיא הקורונה הוא חזר לבית שלו והשוטרים מצאו אותו מתחבא מתחת למיטה".
גם עכשיו, שמונה שנים אחרי, היא זוכרת את המועקה בחזה. "זה היה נורא, בעיקר כי היה לי אז בית ספר לגלישה במושב גיאה, ועבדתי עם ילדים שעקבו אחריי באינסטגרם. יותר חששתי מאיך אני מגיעה למחרת לבית הספר, איך יגיבו הילדים והוריהם. עד היום, לא שמעתי מאף ילד שהוא באמת ראה. התמונה עלתה מאוחר בערב, כשהילדים כבר כיבו את המסכים ודי מהר הצלחנו להעיף אותה".
"היה לי אז בית ספר לגלישה ועבדתי עם ילדים שעקבו אחריי באינסטגרם. יותר חששתי מאיך אני מגיעה למחרת לבית הספר, איך יגיבו הילדים והוריהם. עד היום לא שמעתי מאף ילד שהוא באמת ראה"
האהבה הראשונה שלה הייתה, בעצם, כדורגל. היא הייתה בין הראשונות בנוף הספורט. "רינה מצליח הייתה החלוצה, ואחריה באו מירי נבו, אופירה אסייג, לילך סונין, אורלי אלקלעי ואני. מכולן–אני חטפתי הכי הרבה קללות, ליציע היה שיר כזה, 'הבלונדינית מזדיינת', שרו אותו בצעקות. בהתחלה, גם למאמנים ולשחקנים לא החלקתי טוב בגרון, וזה היה קשה מאוד. הייתי ילדה בת 22, בסך הכל, וכל עלייה למגרש הייתה בגדר משימה, התמודדות לא פשוטה. ולפני 30 שנה לא היו רשתות חברתיות ולא יכולת להעלות סטורי ולעשות שיימינג למי שמקלל אותך בפרצוף".
את מנסה להרחיב את המעגל שלך בטלוויזיה?
"לא במיוחד. רותם ישראל, לדוגמה, אוהבת פוליטיקה ומתאים לה להנחות תוכנית בוקר. אותי זה פחות מעניין. כיוון שכל כולי בספורט ובכדורגל די קיצרתי את השמיכה מבחינת האפשרויות שלי, אבל לא רע לי, אני לא חולת מסך. בגיל 18 עשיתי נדר עם עצמי, שכל החיים אעשה את מה שאני אוהבת. זו זכות וזה נהדר".
ויתרת על זוגיות?
"אני מודה שלא הצלחתי להקים משפחה בישראל ברמה של בית יציב, עם בעל ועוד ילדים. אדם צריך לדעת במה הוא חזק ובמה פחות. אני נורא מוכשרת, אבל לא בזה. בגילי, אחרי כל כך הרבה שנים לבד, אני לא יכולה שמישהו יחנוק אותי עם 'איפה את' ו'לאן את הולכת'. יש לי את אלעד הבן שלי ואת חברות הנפש מהילדות ואני עובדת עם אנשים, זה לא שאני כזה לבד. אין לי זוגיות כי אני כל הזמן בוחרת להכניס לחיי גברים שהם לא טובים לי, כל מיני מפציצי אהבה למיניהם, נרקסיסטים, כאלה שאלופים בהפגזות אהבה ובמקביל מוצצים לך את הדם. אני טובה בלאסוף אותם. אולי כדאי שאצייר שלט לבית שלי–'הכניסה לנרקסיסטים בלבד'".
מי, לדעתך, הכדורגלן הישראלי הכי טוב?
"ערן זהבי. חד-משמעית. נכון להיום הוא הווינר הכי גדול בכדורגל. אוהדי מכבי חיפה ירצחו אותי, אבל זה מה שאני חושבת".
