בשנת 2008 עדי אשכנזי מתה. לא כמטבע לשון או סלנג. מתה, פשוטו כמשמעו. הייתה ואיננה, או יותר נכון - הייתה והפכה למשהו אחר. "זה קרה בטיול בהודו עם בן זוג לשעבר", היא משחזרת ומבקשת להחזיר את כל הגבות המורמות למקומן. "לא עשיתי שום סוג של סמים. הייתי במצב של ורטיגו, במשך 48 שעות הקאתי ממחלת גבהים, ואז בהוסטל שהיינו בו באמצע יער מבודד שתיתי בירה, שזה דבר שלא עובד עם ורטיגו, אבל לא היה לי אינטרנט בשביל לדעת. ואז מתִּי. יצאתי וחזרתי מהגוף שלי שלוש או ארבע פעמים, כשכל פעם התעוררתי בחלקים שונים של המקום שהיינו בו: פעם בחדר, פעם על המעקה במרפסת. זו הייתה חוויה מאוד ברורה. אני נשאבת לתוך פרוזדור, אני טסה מעלה ורואה את כל החדר והעולם ממרחק. כמו שמראים בסרטים - אני רואה את עצמי, רואה את בן הזוג, רואה את היער, רואה את כל הודו, רואה את כל כדור הארץ, ואני בשמחה. אני לא אני יותר, אני אומרת לעצמי, 'אני לא אדם יותר, אני לא היא יותר'. אני רואה את בן הזוג שלי מרחוק מנסה להחזיר אותי, שופך עליי מים, נותן סטירות, ומתחילה להרגיש נעימות, מעבר לנעימות. זה פי מיליארד מכל סם או מכל ריגוש שחווית. זה משהו מאוד חזק. היום זה מתחבר לי עם מונחים של התעלות רוחנית".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הבנת שאת מתה? "כן, כי לא ידעתי מה זה בני אדם ברגע הזה. רק אמרתי, 'אני לא המשהו שהייתי'. כאילו נסעתי עם מישהו באוטו מלא זמן והוא סוף-סוף ירד, ואני לבד באוטו, מגבירה את המוזיקה, ואני יכולה לנשום, לדבר, לשיר ולהפליץ. הרגשתי אושר מטורף והלכתי לקראת אור. אור שברור לי שאני חלק ממנו, ואז פתאום מישהו עושה לי יו-טרן בתוך החוויה הזאת, ואני נשאבת חזרה אל הכדור בתוך אותו פרוזדור, בתוך אותו מעבר חום ובוצי, כמו מין רחם, ופשוט חוזרת לחיים. ואז בום, עוד פעם".
מה? "כן. ככה יצאתי כמה פעמים מהגוף שלי, זה קרה בתוך כמה דקות, אני לא יודעת כמה דקות כי אני יצאתי מהגוף שלי. הרגשתי מאוד-מאוד רע אחרי זה, נטרקתי לכמה שעות שינה".
זה שינה אותך? "כן. שיניתי את החיים שלי בהדרגה, נפרדתי מבן הזוג, הרגשתי שאני צריכה לזוז מהמקום שהייתי בו. הייתי מאוד לבד, וורקוהולית, בת 33 וכל מה שהיה לי בחיים זו עבודה. הרווחתי כסף והיה לי פרסום, הייתי מאוד מסופקת, אבל לא התייחסתי לשאר הדברים בחיים כמו לאושר שלי, לביטחון העצמי שלי, לדימוי העצמי. פתאום הסתכלתי על משפחות והרגשתי משהו, פתאום ראיתי אמא, אבא וילד ולא חשבתי 'איזה מסכנים, הילד תוקע אותם', אלא 'וואו, הילד הוא יציר פרצופיהם' ורציתי את זה. פתאום הייתי יותר מחוברת לרצון למצוא מישהו שיתאים לי. כשהכרתי את איתן (בן זקן, בעלה של אשכנזי ואבי ילדיה - ר"א), ממש בדייט הראשון כבר הרגשנו שזהו. אחרי שלושה חודשים הייתי בהיריון, במכוון. אחרי ארבע שנים היו לי שלושה ילדים. הרגשתי שהגיע אביר על סוס לבן להציל אותי מהחיים הקודמים. הרגשתי שקיבלתי סימן, את המינוף הזה בחיים. מהרגע שילדתי את הילדה הראשונה שלי רציתי מיד עוד היריון, וברגע שהייתי בהיריון רק רציתי לגדל את הילדה ולהיות בבית. היו לי כמה שנים שעבדתי מעט, הקדשתי את עצמי לדבר. באמת מצאתי את הייעוד שלי בעקבות איזשהו תהליך שהונע ברגע הזה".
2 צפייה בגלריה
yk14009846
yk14009846
"הרגשתי שקיבלתי סימן". מתוך 'הייתי מתה'
דיברת עם מישהו על מה שחווית אז בהודו? "סיפרתי את זה לקרובים אליי. למשפחה, להורים, לחברים, לפסיכולוג, לרופאת משפחה".
ואיך הגיבו? "התגובות שמקבל כל מי שעובר את זה הן אפתיות. לא ממשיכים איתך את השיחה, לא רוצים לשמוע על זה שום דבר ופשוט חושבים שהשתגעת או שעשית סמים. עם הזמן זה הפך להיות סיפור בסטנד-אפ שלי. הייתי מספרת את זה אחד לאחד כפי שזה קרה, ואנשים היו נורא צוחקים".
אבל זו לא בדיחה, ואשכנזי, שזה שנים מפרקת לחיים את הצורה על הבמות ועל המסך, הבינה שהגיע הזמן לדבר גם על המוות, או לפחות על חוויית סף-מוות. "ככל שהשנים חלפו, ידעתי שיגיע הרגע שבו אטפל בדבר הזה, שאחקור אותו", היא מודה, "חשבתי שזה יהיה ספר או סדרה, ולפני קצת יותר משנה פנו אליי עמי טיר ולי ירדני. ירדני הייתה מאוד קרובה אליי בתיכון, אבל לא עבדנו יחד. היא כבר הייתה בשיתוף פעולה עם עמי, שתמיד הערצתי את העשייה שלו. תמיד אמרתי שהלוואי שהוא היה עורך את החיים שלי, אבל ידעתי שבחיים לא אלך ל'מחוברים'. ירדני אמרה שלעמי ולה יש רעיון לסדרה שקשורה בעולמות שמעבר. אמרתי - רגע, יש לי משהו אחר. סיפרתי להם את הסיפור שלי והתחלנו לפתח את זה".
התוצאה היא 'הייתי מתה' - סדרה בת שישה פרקים שעולה בכאן 11 ב-30 ביולי, שבה יוצאת אשכנזי למסע שהתחיל אי שם בחייה הקודמים בהוסטל המבודד בהודו, כדי לחקור את משמעות החיים ומה שמגיע אחריהם. "בתכנון רציתי לצאת למסעות, ללכת לבתי חולים, לבתי קברות, לקברי צדיקים ולהודו, אבל אז היו המון אזעקות והיינו חייבים להעביר את התוכנית למקום סגור. התוכנית הפכה לסיעור מוחות כדי להבין מה זה הדבר הזה. הרי אנשים חושבים שהנושא הזה משתייך לעולמות של הזיה, סמים, פסיכוזה, חלומות. המדע לא מקבל את מה שהוא לא מוכיח, ואי-אפשר למדוד את הנשמה. אבל מה שמאפיין מוות זה שכל מי שחווה אותו וחזר כדי לספר - מספר את אותו סיפור, אחד לאחד. יש איזה חמישה שלבים מובהקים שאנשים מתארים, ואולי עוד שלבים שעליהם אף אחד לא יכול לספר, כי משם כבר לא חזרו. בשלבים היותר-מתקדמים, שלא הגעתי אליהם, מגיעים למקומות של משפט, מראים לך את סרט חייך, ומה שהרבה אנשים חוו ואי-אפשר להסביר את זה, זה שאיזו מהות מדברת אליך ואומרת לך דברים כמו 'את לא שייכת לפה', או 'את לא צריכה להיות פה', ומחזירים את הנשמה שלך לעולם. בתוכנית, בין השאר, אנשים מספרים שמחזירים אותם עם משימה מוגדרת, למשל 'תהיי את', או 'תהיה אבא', 'לכי תעשי ילד'".
2 צפייה בגלריה
yk14009844
yk14009844
אשכנזי. "המדע לא מקבל את מה שהוא לא מוכיח, ואי אפשר למדוד את הנשמה"
(צילום: אלון שפרנסקי)
המהות היא בעצם דודה פולנייה. "זה מה שאני שואלת בתוכנית. אני אומרת מה, הוא לקח אותי כדי להגיד לי להיפרד מבן הזוג? אבל אנשים שחווים את זה באמת עוברים שינוי".
מאז 7 באוקטובר חוויית המוות נוכחת ואכזרית. איך זה השפיע על הצילומים? "באפריל 2023 קיבלנו אישור לתוכנית, ואז הגיע 7 באוקטובר ותהינו עם עצמנו אם זה מתאים. אני הייתי במצב קטטוני בחודשים הראשונים, כמו אדם של שכול יד ראשונה. ומתוך הצער הכבד הזה, דיברנו והבנו כמה זה נכון עכשיו. חשבתי שזו זכות שניתנת לי, לדון בדבר הזה, להסתכל מעבר. המוות כבר איתנו, אנחנו כבר נפרדים פה מילדים כל הזמן. התוכנית בעצם מעוררת שאלות שחווים אנשים שפוגשים את המקומות האלה. זו דרך להתעסק במה שאנחנו עוברים. זה לא משהו אסקפיסטי. ההגשה שלי גם מצחיקה, אבל תוך כדי התבוננות והרחבה של המקום שאנחנו נמצאים בו".
זה נותן איזו נחמה או תפיסה אחרת על מה שקורה פה? "זה בעיקר מעורר הרבה שאלות, ואז עולות תשובות, ואז עוד הרבה שאלות. וכן, התוכנית מבחינתי מתעלת את היכולת שלי לנחמה. לרגעים של שעשוע, מחשבה, פתיחת ראש, היבט מחדש על דברים. יש המון דעות קדומות, אז הבאתי את כל הדתות, מדענים, היסטוריונים, אנשים שונים שחוו מוות קליני, את החוויה שלי - אנשים מכירים אותי ויודעים שאני לא בן אדם שימציא דברים. אני חושבת שהתוכנית מעניקה הרחבה במקומות שאנחנו זקוקים לה".
מה את הבנת מהמסע בתוכנית? "שלנשמה יש חיבור קהילתי. אנשים מתחברים לקהילה הקרובה שלהם ומתחילים להילחם בקהילות הלא-רחוקות מהם, ולהפוך ללאומנים. הביחד לא צריך לבטל את האחר, אתה לא חייב לכבוש אותו, להשתלט עליו או להרוג אותו. מהכאב הזה של 7 באוקטובר אני מבינה שאין לי מקום אחר בעולם, אני לא אעזוב את הארץ. אמר דויד גרוסמן נורא יפה - 'אני יכול לחיות בחו"ל ולעשות שם הרצאות ולהתפרנס, אבל הם לא יכירו את העצב שלי, הם לא יבינו את המבט שלי'. וזה מה שאת רוצה. את רוצה לחיות בקהילה שמזדהה איתך. השאלה מה האופי שאתה בונה לקהילה הזו".
"לנשמה יש חיבור קהילתי, אנשים מתחברים לקהילה הקרובה שלהם... את רוצה לחיות בקהילה שמזדהה איתך. השאלה מה האופי שאתה בונה לקהילה הזו"
במובנים רבים, הסדרה הזו עוסקת בעיקר בחיים. אשכנזי, בדרכה הייחודית, מבקשת לבנות מחדש גשרים, למשל בין חילונים לדתיים. "בתוכנית אני פוגשת נשות דת ואנשי דת כמו הרב גוטליב שהוא קבליסט, ומלכה פיוטרקובסקי, אישה חרדית מבוגרת, שהקימה מקום שעוזר לגייז דתיים ונלחמת נגד פגיעות מיניות בישיבות", היא חושפת, "היא מבחינתי מדברת יהדות. אני באמת חושבת שהתקווה של המדינה הזאת היא הדת".
תסבירי. "חוץ מבערך שלמה ארצי, אין כאן שום דבר שנסכים עליו. איפה התרבות שלנו? מה אנחנו יודעים על הדת שלנו? מה אנחנו פוגשים בתור קוראי עיתונות חילונית? את האנשים שסוגרים על הגייז כביכול בשם הדת, שפוגעים מינית, שלוקחים תקציבים. אבל שנייה, זו לא היהדות, זה איזשהו קיצון. ומה אני שומעת מחנוך דאום או דב אלבוים? ערכים. אלה אנשים שיש בהם הבנה לגבי התרבות האמונית שגדלנו בתוכה, והם יוצרים פרשנות מותאמת למציאות. הם מחוברים לאיזושהי היסטוריה ולסרגל ערכים ברור. אנחנו יודעים איך צריך לחיות, אבל על הדרך כל מיני דברים היסטוריים דפקו את הדברים האלה וגורמים לנו בסוף לדחות מעלינו את הכל. רגע, אתה שופך את המים עם התינוק! אתה לא רוצה למצוא ערכים שמחברים אותך עם הסביבה שלך? שמאחדים את האזור שלך? שמייחדים את כל הדורות לפניך? חייבים לעצור. זו התקווה של המדינה שלנו: שיבואו אנשים בקיאים ביהדות וייתנו לנו את המכנה המשותף הזה. אנשים שמאחדים ולא מפלגים".
זוג פנסיונרים ניגש אל אשכנזי בבית הקפה שבו אנחנו יושבות. "עברת לפרסומות, ואין לך הופעות יותר", אומר הבחור החביב בישירות ישראלית. אשתו, שמיד מספרת כי זהו בעלה השלישי, מוסיפה "רק אותך אני רוצה לראות, אמרתי לו". אשכנזי מחייכת. "בקרוב, בעזרת השם", היא עונה ומחבקת. בראיון האחרון שלנו למוסף זה, לפני כחצי שנה, סיפרה כי אינה מופיעה מאז 7 באוקטובר. "אני לא מסוגלת", אמרה אז, "אני יודעת שרוצים שיוציאו אותנו מהדיכאון. גם אני רוצה לצחוק, אז שמישהו יצחיק אותי, אני לא יכולה להיות זו שמצחיקה". מאז הופיעה פעמיים: ביום האישה הבינלאומי, בהופעה לנשים בלבד בבית החייל בתל-אביב, ובשבוע שעבר, במסגרת בדיקת חומרים חדשים. זה עדיין לא פשוט לה. הקהל צוחק, אבל העור של אשכנזי דק-דק. "ביום האישה הייתה תחושה משוגעת של חיבור", היא משחזרת, "כל המופע היה בתרומה, באו נשים מכל קצווי הארץ, חלקן נשים שנפגעו במלחמה. הביחד הזה הוא צורך כל כך עמוק, בגלל זה כל כך כואב להיות מסוכסכים בתוך המדינה, כי את פשוט זקוקה לנחמה של הביחד. במובן הזה ההופעה הזאת הייתה מאוד מנחמת. אבל כשגמרתי להופיע, הבנתי שאני באמת לא מוכנה".
למה? "בכיתי המון על הבמה. הרגשתי שלא הייתי טובה, שהייתי ממוטטת רגשית. היה מרגש מאוד להיות שם, אבל כסטנד-אפ, כלפתוח קופות ולהגיד לאנשים 'בואו, תשלמו ותראו עכשיו הופעה מצחיקה', הרגשתי שאין לי את זה, שאני עדיין לא מסוגלת. אמרתי לעצמי, זה עוד לא הזמן. אני כל היום בוכה מהפרופילים של אלו שנפלו. אני בן אדם עם רגישות-יתר. זה לא כזה מיוחד. זה הופך אותי לכותבת טובה, אבל זה גם עושה אותי אדם שלא יכול לעמוד בכל מצב. קל לדבר על 'רע לי כי השמנתי', או 'רע לי כי הילד שיגע אותי'. זה יותר קל מ'רע לי כי מתים לנו ילדים וכי יש לנו אנשים בשבי'. כקומיקאית את תמיד מאבחנת את המצב הרגשי של אנשים, אבל מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר שם את כולנו באותו מקום. כמו שלבים של אבל, כולנו עוברים אותו דבר. אנחנו בשלב הזה שכולנו מתמוטטים נפשית, שכולנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להכיל אחרים. יש לנו רצון לברוח, לדבר על משהו לא קשור, על איזו קים קרדשיאן, לשון הרע ואיזו חצי רכילות, או פתאום לשתף באיזה משהו אינטימי שקרה בבית, או עם הילד או עם עצמך, כולם פתאום מדברים נורא בקול רם. הכל בצבעים עזים".
"אני כל היום בוכה מהפרופילים של אלו שנפלו. אני בן אדם עם רגישות יתר. זה הופך אותי לכותבת טובה, אבל זה גם עושה אותי אדם שלא יכול לעמוד בכל מצב"
את יוצאת להפגין? "אני בהחלט הולכת להפגנות. אני חושבת שלא משנה מה דעתנו הפוליטית ובאיזה אופן אנחנו חושבים שהמלחמה צריכה להתנהל, כולנו חייבים לעמוד לצד המשפחות. זו המחויבות שלנו. מי שמבין את ההפגנות האלה אחרת, לגמרי טועה. אז כן, אנחנו עומדים וצורחים ברחוב 'תחזירו אותם'. ככה זה רגש של מי שיודע שהקרוב שלו מעונה מאות ימים ושל האחרים שמזדהים איתו. אנשים כותבים לאנשים שהילדים שלהם בשבי 'אתם מחפשים תהילה', 'אתם מחפשים לסגור חשבונות' - תגידו, איזו דואליות יש במקום הזה חוץ מלעמוד לצידן, לחבק אותן ולצרוח איתן כדי לטלטל את אמות הסיפים? אני שומעת בתוכניות רדיו וטלוויזיה 'חוק זה חוק, ואם אומרים לך לא לעבור את הקו בהפגנה, אתה לא תעבור את הקו בהפגנה. הם הפרו חוק, אז ירימו אותם ויזרקו אותם גם על הכביש'. סליחה, איזו ציפייה יש לך ממי שאנסו לו את הילד ורצחו לו את הילד? הפגיעה בראומה וגדי קדם - מבחינתי אין עיוות כזה. לא יכול להיות שהיא עולה ומספרת איך היא איבדה את ששת בני משפחתה, ואז באים ופוגעים בהם ואומרים להם 'לכו, לכו'. זו התחושה הזו שהאויב בגד בך, ואז הממשלה בוגדת בך, ואז העם שלצידך בוגד בך, והעולם, כמובן, מסתכל עליך ואומר לך 'אתה התחלת'".
אז מה יהיה? "קודם כל נבין שלא נדע מה יהיה. אנחנו מקבלים פה שיעור גדול, שהתכנון הוא לא עלינו, וכל מה שנשאר זה להיאחז בהווה. להיות עכשיו בטוב, עכשיו לשמח ועכשיו לשמוח. אנחנו בתקופה נוראה, ולא ברור איך ייראו השנתיים הקרובות בחיים שלנו עם האבל הזה, אבל כרגע צריך לנסות להגביר את האור שבתוכנו כדי להאיר לאחרים. ואני אומרת את זה בקושי רב, זה לא קל לי, אני ממש לא שם, אבל משתדלת מאוד למצוא את הטוב".