"בית הממתקים" מאת ג'ניפר איגן נפתח עם ביקס באוטן, יזם טכנולוגיה שיצר רשת חברתית המבוססת על ספר (בדיוני ככל הידוע לי) בשם "תבניות של זיקה". זהו ספר אנתרופולוגיה שכימת את יכולת ההשפעה של בני אדם על הסובבים אותם. כעת, יבש מרעיונות, ביקס מחפש את הרעיון הבא שלו עד שזיכרון מאירוע טראומטי מוביל אותו למחשבה המייאשת, "אם הוא לא יכול לחפש או להחזיר או לצפות בעברו שלו, אז הוא לא באמת שלו. העבר שלו אבוד".
בפרק השני, אישה שביקס פגש בפרק הראשון מספרת על אלפרד הולנדר וחיפושיו אחר אותנטיות בעולם. מיילס הולנדר, אחיו של אלפרד, מספר על מפגשיו עם בת דודתו סאשה, ובעלה דרו מספר על חזרה לרגע טראומטי בחייו ובחיי ביקס באוטן, באמצעות ההמצאה השנייה של ביקס, "דע את תודעתך". המצאה זו מאפשרת לבני אדם לחיות מחדש כל רגע בחיים שלהם. הם יכולים גם להעלות את זיכרונותיהם לענן - לאפשר לאנשים אחרים לצפות בהם ולצפות בזיכרונות של אנשים אחרים.
"בית הממתקים" הוא שרשרת של סיפורים. במרכזו של כל פרק עומדת דמות אחרת, דמות משנית בפרק אחד תהיה הדמות המרכזית בפרק הבא, וכן הלאה וכן הלאה. אם המבנה הזה מזכיר לכם את "מפגש עם חוליית הבריונים", ספרה המצוין וזוכה פרס הפוליצר של איגן, אינכם טועים. "בית הממתקים" הוא ביקור חוזר בספר שדימה את הזמן החולף לבריון אלים, והפעם הנושא אינו הזמן עצמו, אלא הזיכרונות. זה עשוי להיראות מסובך, אבל איגן, כפי שכבר הוכיחה, היא מספרת שיודעת בדיוק כמה מידע לספק לקוראים שלה כדי שירגישו בנוח בעולם שבנתה עבורם. אין צורך לקרוא את "חוליית הבריונים", או לזכור אותו, כדי להבין את "בית הממתקים" וליהנות ממנו.
איגן היא אמנית של סיפור קצר ושל מבנים. היא מסוגלת ליצור דמויות ונרטיבים במילים ספורות, ולחבר אותן בקלות ליצירה אחת גדולה שכל חוליה בה עומדת בזכות עצמה. זו אינה טכניקה בלבד. תבנית הספר, שרשרת סיפורים שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבט אחרת, קשורה באופן הדוק לנושאים שלו - זיכרונות, התמדת האישיות והאופן שבו אנשים שונים זוכרים את אותם אירועים. הספר נפרס כמו ההמצאה הראשונה של ביקס, אותן תבניות של זיקה, ומתוכו עולה ההמצאה השנייה שלו, "דע את תודעתך".
געגועים וזיכרונות הם המנוע של "בית הממתקים", ובכך כמובן איגן אינה יוצאת דופן. אלא שבשונה מספרים אחרים, ב"בית הממתקים" יש לכאורה פתרון לגעגועים - יצוא הזיכרון ושיתופו. והנה, לא במפתיע, מתברר שההמצאה הגדולה הזו יוצרת בעיות משלה ושאי-אפשר באמת לפתור את המצב האנושי היסודי, תנועה קדימה בזמן תוך הימשכות לעבר. איגן עושה בחוכמה ואינה דנה בכל ההשלכות המדאיגות של טכנולוגיה כזו - פוליטיות, כלכליות ונוספות. בעולם של "בית הממתקים" הטכנולוגיה הזו אינה מנוצלת לרעה, ואיגן בוחנת את ההמצאה כשלעצמה, בצורתה הטובה והמועילה ביותר לאנושות.
איגן נזהרת מלהפוך את הספר למשל על אודות טכנולוגיה או לדיון תמטי במסווה של סיפור. הדיון הטכנולוגי ארוג בתוך מעשה הסיפור, בדרך כלל בלי להשתלט עליו. יש בספר אנשים שמחפשים אהבה, שמתחרטים על העבר, שמתגעגעים להוריהם, לילדיהם או לאנשים שחלפו בחייהם. אנשים שמאמצים את ההמצאה החדשה בהתלהבות ואנשים שמתעקשים על האנונימיות שלהם.
ובכל זאת, משהו מגביל את "בית הממתקים". בעיקר, נראה שאיגן אינה מקדישה מספיק תשומת לב לטכנולוגיה עצמה. היא משוכנעת כל כך (כמוני!) בכוחה של הספרות לשמש מכונת זיכרון ותבניות של זיקה, ואינה מבינה את הקסם של ההמצאה העומדת בבסיס הספר - שימור מושלם של זיכרון והשיתוף שלו. "בית הממתקים" הוא הפיתוי להסתמך על מחשבים שיזכרו עבורנו, הוא כמובן קרוי כך על שם בית הממתקים באגדה על הנזל וגרטל. זהו פיתוי של בית שעשוי מסוכר, אינו מזין את היושבים בו אלא מבטיח להם סוכר, ובסופו של דבר ניזון מהם. אולם בשום מקום בספר איננו זוכים לראות את המצאתו של ביקס, "דע את תודעתך", דרך עיניהם של הנזל וגרטל, כממתק מפתה.
למרות מגבלה זו, כדאי לקרוא את ספרה של איגן, שמצליח לתפור כמה וכמה נרטיבים ודמויות, עוסק בנושאים בעלי משמעות ורלוונטיות עכשווית ברצינות ומתוך מחויבות ומחשבה. ובעיקר, שכחתי לכתוב, כיפי.
"בית הממתקים", ג'ניפר איגן, תרגום: יואב כ"ץ, הוצאה לאור: עם עובד, 368 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24
