לפני עשר שנים אינדל קבדה ישב עם החברים שלו על ספסל בפארק קופיקו באשדוד וסיפר להם שיש לו רעיון לסדרה. הם נקרעו מצחוק. "שאלתי אותם בשיא התמימות 'למה אתם צוחקים?'" הוא נזכר, "חבר אמר לי, 'אם אתה עושה סדרה, אני מצדיע לך'. הם כל כך כבולים וברור להם שזה בלתי אפשרי שאחד מאיתנו יגיע לטלוויזיה. זה המטריקס. התגובה שלהם רק הטעינה אותי במוטיבציה. באותו שבוע הכנסתי את הסיפורים שכתבתי בנוטס בסלולרי לקובץ, הדפסתי ועליתי על קו 320 לתל-אביב".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה הייתה הכתובת?
"רשמתי בגוגל ערוץ עשר. 'מסודרים' עם אסף הראל שודרה שם וחשבתי שהם אולי יבינו את הרעיון. הייתי הכי נאיבי. לא ידעתי עם מי מדברים, לא קבעתי אף פגישה. נסעתי ככה לבית הפניקס איפה שאז ערוץ עשר ישבו. אני בא להיכנס ומאבטח עוצר אותי. הוא אומר לי שרק מי שמוזמן יכול להיכנס. וכשאני מבין שזה לא ילך, אני מחכה לפגוש בן אדם מפורסם לדבר איתו ושיכניס אותי פנימה. כשאני נזכר בזה, אני אומר לעצמי 'איזה חצוף היית'. היום, לא היה לי אומץ לעשות דבר כזה".
התוכנית המאולתרת שרקמת הצליחה? פגשת מישהו?
"את לא תאמיני, אסף הראל בדיוק יצא מהבניין. ניגשתי אליו ואמרתי לו שיש לי רעיון לסדרה. הוא הציע שאצטרף אליו לנסיעה לצילומים בהרצליה ובדרך אספר לו. אני נוסע איתו והוא אומר לי, 'המקום שאתה צריך להגיע אליו זה רמת החייל'. פעם ראשונה ששמעתי שיש מקום כזה. למחרת, הגעתי לרמת החייל. לא ידעתי שקיים דבר כזה שנקרא חברות הפקה. ניסיתי להיכנס לקשת ולא הכניסו אותי. גם לרשת לא. אפילו לערוץ ההידברות (לימים ערוץ 14) לא הצלחתי להיכנס. לא ויתרתי. במשך חודש, יום-יום, לקחתי קו 320 לתחנה המרכזית בתל-אביב, עליתי לקומה שביעית, ונסעתי עוד שעה בקו 52 לרמת החייל. עמדתי בחוץ וחיכיתי לנס".
קרה הנס?
"ביום האחרון למבצע הזה, כשכבר נגמר לי הכסף לנסוע כל יום באוטובוסים ואמרתי לעצמי שזהו, אני חוזר מחר לעבודה במפעל, פגשתי את אילנה דיין מחוץ לבניין וסיפרתי לה ברמת הכותרת שזו סדרה על אלימות משטרתית נגד אתיופים. היא אמרה לי, 'חמוד, זה לא עובד ככה, אבל אני יכולה לעזור לך. תביא לי את הטלפון ואדאג שייצרו איתך קשר'. אמרתי לה, 'את מורחת אותי?' היא אמרה 'אל תדאג'. אחרי הפגישה הזו, כבר חזרתי בטרמפים מרמת החייל לאשדוד. כמה ימים אחרי, התקשרה אליי קרני זיו (מנהלת מחלקת הדרמה של קשת) וביקשה לפגוש אותי".
כששומעים את מסע החתחתים שעבר קבדה עד ש"אינדל", הסדרה שיצר שהתגלגלה ל-HOT והופקה שם, מבינים את העובדה החותכת בבשר, שעדיין, במדינה הקטנה שלנו, המרחק הגיאוגרפי, התרבותי והתודעתי שנמתח בין הפריפריה למרכז הוא כמעט בלתי ניתן לצמצום. אבל גם מבינים משהו פרסונלי: איזה מזל שקבדה בעל תושייה, חכם ואמביציוזי. בלי רצון הברזל שלו לא הייתה באה לעולם הסדרה המצוינת והופכת הקרביים הזו. היינו שמחים להגיד שמשם כל זה היסטוריה. אבל לקח עוד כמה שנים טובות עד שהסדרה הותנעה ויצאה לדרך. באמצע, עוד הייתה גיחה ל"האח הגדול", ובכל זאת, בנקודה הזו, קבדה הבין שהוא בכיוון הנכון.
עשר שנים אחרי, ואנחנו מקבלים סדרה שנותנת לנו אגרוף לבטן הרכה. או לפנים. מה שתבחרו. נכנסים אליה משהו אחד ויוצאים ממנה משהו אחר. אי-אפשר, אחרי שצופים ב"אינדל" (משודרת בימי חמישי ב-HOT3 וזמינה ב-HOT VOD וב-NEXT TV), להסיט את המבט מהחצר האחורית של ישראל. אין לנו אפילו את הפריבילגיה לצקצק בחוסר סבלנות בפקק הבא שייגרם בשל מחאת יוצאי אתיופיה. ולעלילת הסדרה (זהירות ספוילרים): הלוקיישן, רובע ו' באשדוד, שכונת ילדותו של קבדה. גיבור הסדרה הקרוי על שמו של אינדל וחבורתו, צעירים אתיופים נורמטיביים (פויה של מילה, אבל אין דרך אחרת לסנגר עליהם) מוצאים את עצמם נרדפים על ידי השוטר הפסיכופת, אלון אדרי (מגולם על ידי שי חי, כן-כן, ההוא מ"האח הגדול", שנותן תצוגת משחק מרהיבה). ערב אחד שמתחיל ככל הערבים, בישיבה של החבורה, נגמר בהוצאה להורג בדם קר של צעיר החבורה, המתוק מדבש, יצחק בן ה-16, על ידי השוטר אדרי. מפה, העניינים מתגלגלים בקצב מסחרר. הנקמה, או הצדק, תלוי איך מסתכלים על זה, בשוטר המושחת, היא רק שאלה של זמן. "האג'נדה של הסדרה לא רק אמנותית, אלא גם חברתית. אני בא לשנות. יש עוולות שעוד לא תוקנו וזה גורם לי ללכת בעולם בעצבות. אני רוצה להביא לעולם הזה אגרוף", אומר אינדל.
בואו נתחיל מהתחלה. עוד כשהיה בצבא, התעורר באינדל (33) הרצון להגיד משהו על המציאות שהוא חי בה. "אמא של יוסף סלמסה (צעיר יוצא אתיופיה שמשפחתו טענה שהתאבד לאחר שחווה אלימות שוטרים, כולל חשמולו באקדח טייזר) הייתה עומדת בתחנה המרכזית ומחלקת סיכות דש עם תמונתו. הייתי חייל, אז שמתי את הסיכה על התיק שלי. אני זוכר שאני עולה כל פעם לאוטובוס, מרחם על האמא הזו, אבל אין לי מה לעשות עם זה. באותה התקופה, אברה מנגיסטו, שלוקה בנפשו, נכנס לעזה ונחטף. כל העדה ידעה מזה, אבל רק חודשים אחרי הסיפור יצא החוצה. אם זה אתיופי, אף אחד לא מדבר. אני זוכר שסיפרתי לחברים בצבא והם חשבו שאני מספר להם איזו אגדה אורבנית. כשהתפרסמה הכתבה הראשונה על אברה, המפקד שלי כתב לי התנצלות על זה שלא האמין לי. התחלתי להתבשל יותר ויותר עם הרעיון שצריך לעשות שינוי. שהתודעה האתיופית לא משודרת".
מה הדבר הבא שקורה?
"השתחררתי והתחלתי לעבוד במפעל של כיפת ברזל. הייתי מדפיס במכונת לייזר זוויות וחלקים של כיפת ברזל. בזמן שהמכונה הדפיסה, לא עשיתי כלום. החבר'ה שלי מהצבא הלכו ללמוד רפואה והנדסה, ואני הרגשתי שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, הייתי אומלל. אמרתי, מה, כל החיים, אני אעבוד במפעל? מה אני עושה לא נכון? לימודים לא באו בחשבון. העמותות שיש אצלנו נותנות מלגה ללימודים מקצועיים. מה שעשו למזרחים - עושים לנו. זה כאילו לקדם אותנו - האבא מנקה והילד מתקדם ונהיה רתך. התחלתי לכתוב בפתקים בסלולרי דברים שעברתי, כל מיני חוויות שחוויתי. חשבתי שאולי ככה אוכל לפתור את הבעיות שלי עם עצמי".
מה שפכת אל הדף?
"את החוויות שאני וכל צעיר אתיופי עוברים. אני הולך בשכונה, שוטר עוצר אותי, 'למה אתה הולך בלילה? תביא תעודת זהות. אתה בלי תעודת זהות? בוא לתחנת משטרה'. אם אני מתווכח איתו, זה כבר פתיחת תיק על תקיפת שוטר".
מאיזה גיל חווית את המפגשים האלה עם המשטרה?
"מגיל 12. נסענו לחבר לפנימייה ליד אשדוד, לטקס סיום של כיתה ז'. ילדים. לא היה לנו כסף לחזור באוטובוס והתחלנו ללכת ברגל. שוטרים עצרו אותנו בכניסה לאיזו שכונה באשדוד, חשבו שבאנו לגנוב אופניים. ניסינו להסביר, אבל הם פירקו אותנו במכות. שוטר לא מקבל סקס בבית, אז הוא מגיע לשכונה של אתיופים ופורק את העצבים. מעשנים נרגילה על ספסל בתשע בערב, מגיעים שוטרים, מה אתם עושים פה? עונים שגרים בבניין ליד. שוטר בועט בנרגילה, קחו את הדברים ולכו. אתה מתכופף להרים את הדברים, בום בעיטה. אתה קם, בום בעיטה. עולים לגג של בזק, לא להיות בטווח ראייה, השוטרים מגיעים לשם ומפרקים אותנו. בכל מקום, אתה מקבל מכות".
מזעזע. תחושת השפלה איומה, בטח.
"זה מחספס. כשאתה ילד, אתה חושב שככה זה. כמו שאומר יצחק בסדרה, המשטרה ואנחנו זה חתול ועכבר. הם תופסים, נותנים מכות ומשחררים אותנו. רק כשאתה מתבגר אתה מודע לשיח הקהילתי האתיופי, שזה קורה בכל הארץ. שאנשים לא יחשבו שיש רק שוטר אחד כמו אלון. הדמות שלו בנויה ממלא שוטרים שפגשתי וששמעתי עליהם מחברים. זה כמו זבובים על חרא".
"אינדל" – טריילר
(צילום: באדיבות HOT ו-NEXT TV)
הציבור נחשף לתחושות הקשות של יוצאי אתיופיה רק במחאות 2019 שהוצתו אחרי שבן העדה, סלומון טקה, נורה בידי שוטר שבדיוק זוכה בימים אלה.
"אני זוכר שסיפרתי לחבר'ה מהצבא על מה שאנחנו חווים. הם חברים שלי עד היום, הם לא גזענים, אבל יש בורות. יאללה, מרביצים לאתיופי, סבבי. זה משהו נקודתי. אני אומר שלא, שזה מערכתי, זו תפיסה מלמעלה למטה שנועדה להשאיר אותנו נחותים. כשאתיופים מגיעים לסיטי באשדוד (שכונה מבוססת) ותמיד יש שם ניידת עם שוטרים שאומרים 'מה אתם עושים פה, תחזרו לשכונה שלכם' - זו גזענות גיאוגרפית. אנחנו לא רוצים שתהיו שכנים שלנו".
מה אתה חושב שצופן העתיד באירוע הטרגי הבא שיקרה בממשק צעירי העדה-משטרה?
"בפעם הבאה שתהיה אלימות קשה או הרג של אתיופי, המחאה תגיע לטונים הרבה יותר אכזריים. כמו אחרי המוות של ג'ורג' פלויד בארצות-הברית, ששם הייתה נקודת השיא.
"האלימות המשטרתית פגשה קודם את האתיופים. כשאנחנו הפגנו והמשטרה הייתה אלימה, אנשים אמרו: די עם ה'אכלו לי, שתו לי', איבדתם אותנו, תחזרו לאפריקה. היום, כשהם מקבלים כאפות מהמשטרה, אנחנו מסתכלים מהצד, מעשנים סיגריה, נושמים לרווחה ואומרים, 'עכשיו הם מבינים מה חטפנו'. אנשים לא הבינו שזאת דלת מסתובבת".
ובחזרה לסדרה. הסיפורים מצטברים אצל קבדה וזיו מחברת אותו בתחילה לחברת ההפקה "אנדמול". רק שבמקום לקבל תקציב פיתוח נאה ולהתיישב אצל השולחן, הם מבינים שיש להם בין הידיים פצצת מצרר: צעיר זועם, סופר-אינטליגנטי, מודע חברתית ופוליטית. הוא נבעט לבית "האח הגדול" ודי מתפספס שם. הדבר הגדול שזוכרים לו זה שהוא יצא עם זוגיות שהחזיקה פחות משנה - עם עדן סבן. הדבר השני - כשסירב במשימת שוטרים ועבריינים, ללבוש מדי שוטר. אקט שבזמן אמת היה מנותק מהציבור ולא עשה את האימפקט שייחל לו. "יצאתי הלום מ'האח הגדול'", הוא נזכר. "אתה חי באיזה הייפ שכל העולם מכיר אותך ואתה יכול לעשות כל דבר. מי שיוצא מהאח הגדול בזים לו בתעשייה. הדבר הטוב שקרה בכל זה, שעברתי לתל-אביב. הייתי ילד פריפריאלי אמיתי ורק בזכות עדן שלקחה אותי ביד והוציאה אותי מאשדוד, זה קרה".
מה לא עבד לכם?
"היו פערים. אני לא הבנתי אותה. עדן הלכה מאודישן לאודישן, הגיעה לכל מקום שקראו לה. המשיכה לנסות גם כשאמרו לה 200 פעם לא. היה לה רצון אדיר להצליח. היא הייתה חזקה ואמביציוזית. אני הייתי ברגוע שלי. היום אני מבין כמה היא הייתה מתקדמת תפיסתית ומשוכללת ממני".
הבעת את הערכתך אליה כשנתת לה תפקיד בסדרה. היא משחקת את סאלם, אחותו של יצחק שנרצח.
"שלחתי לה הודעה שיש לי תפקיד בשבילה ואני אשמח שהיא תבוא לאודישן. אבל הוספתי שאני לא מבטיח לה את התפקיד. היא מלכה והיא הגיעה. נכחתי בחמישה אודישנים שלה, והיו עוד".
אגב, מה זה הליהוק המטמטם הזה עם שי חי? גילינו שחקן טוטאלי.
"הוא לא רצה לבוא לאודישן. לקחתי את מספר הטלפון שלו מחבר משותף והתקשרתי. הוא אמר לי שהוא הלך למלא אודישנים ולא קיבלו אותו והוא ויתר על העולם הזה. שיכנעתי אותו וקיבלתי שחקן שמשחק יותר מדי טוב".
חשבת לשחק את הדמות שלך?
"אף פעם לא רציתי להיות שחקן. אחרי שיצאתי מ'האח הגדול', פיתחתי חרדות מהמצלמה. עד היום, לא ראיתי יותר מפרק-שניים של העונה איתי".
מגיל 12 אני שותה אלכוהול. אתה הולך מכות עם כולם כי זו הנורמה, ככה שורדים. הייתי יוצא מהבית עם חולצה נוספת ושם בארון החשמל, כי אני הולך לשבת עם החבר'ה מחוץ לפיצוצייה שאליה מגיעים כל האתיופים של אשדוד, לשתות, לריב ולהתנגש עם אנשים. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מחליף חולצה שלא יראו בבית את הדם"
היו דברים שהשארת בחוץ?
"היו דברים שהייתי צריך לרמוז עליהם בטקסט. זריקות עיקור לנשים, זריקת תרומת הדם שלנו, תופעה נרחבת שאף אחד לא מדבר עליה: צעירים אתיופים נעלמים ואף אחד לא יודע איפה הם. אין בדיקה, אין ועדה בכנסת. הילדה היימנוט קסאו, שאם היא הייתה ילדה מהרצליה בשם תכלת, המדינה הייתה בוערת. אנחנו לא סקסיים תקשורתית".
מעניין שאת הסדרה הזועמת הזו יצרת עם שני אשכנזים, אורי ויסברוד ואסף קורמן.
"קורמן כתב וביים את הסדרה 'נורמלי' של ליאור דיין ורצה שאגיע לאודישן. לתפקידים הקטנים האלה, למשל של אתיופי בבית משוגעים, אנחנו קוראים תפקיד עם וסט, על שם הווסט של מנקה הרחובות שהאתיופי משחק. זה מתסכל. לא הסכמתי לבוא והוא התקשר. אמרתי לו, 'מה אתה צריך, קוף שיבדר אתכם?' כשהיינו צריכים במאי לסדרה, שמעתי שהוא הכי טוב שיש. ישבנו לקפה והוא אמר לי, 'אתה צריך מישהו אתיופי' והתחיל לתת לי שמות. אמרתי לו, 'מה אתה מתגזען?' אשכנזים מרגישים שהם צריכים להוריד מעצמם שלא יגידו עליהם את מה שאמרו על האבות שלהם, אבל זה יוצר גזענות הפוכה. הכי גזעני זה להביא אנשים רק על בסיס המוצא והצבע".
מצד שני, חיפשת שחקנים אתיופים ולא מצאת.
"יש פה ושם אתיופים שלומדים בבתי ספר למשחק, אבל אתיופי בבית צבי זה לא אותו אתיופי. הייתי צריך אנשים מהשכונה, אז פירסמתי באינסטגרם. לקח לנו שנה וחצי עד שסיימנו ללהק".
קבדה גר בפלורנטין. בשנים הסיזיפיות של הכתיבה עבד בברים ובמסעדות (בין השאר, ב'דדה' של חברו לעונת האח, דן רושנסקי). כרגע הוא לא עובד. "אני מפתח סרט וחי מחסכונות. אני גר בדירה של 25 מטר ומשלם 2,800 שקל. כסף לא מניע אותי. מספיק לי אם אני מצליח לשלם שכר דירה, לאכול ומדי פעם לדפוק בירה".
הוא נולד בעיר גונדר בצפון אתיופיה (ממנה עלו רוב היהודים). ילד רביעי מתוך שמונה, להורים חקלאים. "עלינו בשנת 94', כשהייתי בן ארבע. בהתחלה שמו אותנו במרכז קליטה בחצרות יסף (צפונית לעכו) ומשם הגענו לאשדוד".
רובע ו' באשדוד, המקום שבו גדלת, נראה ומרגיש כמו ששירטטת את זה בסדרה?
"זו הייתה שכונה של מרוקאים והאתיופים, הרוסים והגרוזינים החליפו אותם. המדינה עוזרת לך לקנות דירה בשכונות החלשות, ואז גם אסור למכור את הדירות במשך 30-40 שנה, וככה השכונות הפכו לגטאות".
איך היה לגדול שם?
"למדתי בבית ספר חרדי, רק עם בנים. מעבר לגדר, היה בית ספר לבנות. הפשע היה קיים ברחוב. זה באוויר. אי-אפשר לא לפגוש את זה. אתה רואה ברחוב אנשים שיכורים ורוצה לדעת מה זה, אז חבר ואני גנבנו מהבית שלי יין מגעיל שאי-אפשר לשתות, שעלה אז חמישה שקלים. כמו בסצנה בסדרה. מגיל 12 אני שותה אלכוהול. אתה הולך מכות עם כולם כי זו הנורמה, ככה שורדים. הייתי יוצא מהבית עם חולצה נוספת ושם בארון החשמל, כי אני הולך לשבת עם החבר'ה מחוץ לפיצוצייה שאליה מגיעים כל האתיופים של אשדוד, לשתות, לריב ולהתנגש עם אנשים. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מחליף חולצה שלא יראו בבית את הדם".
סמים?
"סנופ דוג אומר: 'סרסור לא נוגע בזונה'. סמים היו בשפע. זה ברחוב. לא עשיתי הרבה. אני טיפוס של אלכוהול".
כלומר מכרת ולא נגעת ממש בסמים?
"בואי נאמר שיצא לי לעשות שיתופי פעולה עם חשיש וחגיגת", הוא מחייך חיוב שובב.
לפני עשרה ימים עברה במליאת הכנסת הצעת החוק למחיקת רישומים משטרתיים ופליליים של יוצאי אתיופיה על עבירות של הפרת הסדר הציבורי. הצעת החוק הוגשה כבר ב-2015 ואז שוב ב-2019, אבל רק עכשיו היא עברה. קבדה לא מצטנע באשר לחלקו בהעברת החוק סוף-סוף. "לא סתם החוק עבר בדיוק כשהסדרה עלתה. הסדרה פקחה את העיניים לאנשים ונתנה רוח גבית לחוק", הוא טוען. "היו לי מלא מעצרים בלי שעשיתי כלום. פתחו לי תיקים על תקיפת שוטרים והעלבת עובדי ציבור".
מה זה מלא?
"וואו, מלא. אם את שואלת אותי, המערכת דורשת את המעצרים האלה. זה כמו שפקח מחויב למכסת דוחות יומית. בהיתקלות עם שוטרים, אתה כבר מתקדם לבד בתסכול לכיוון הניידת. ביליתי כמה פעמים בבית מעצר באשקלון. שופט שואל אותי 'למה אתה פה' ואני אומר שאני לא יודע. הוא משחרר אותי למעצר בית של שלושה ימים, וזהו. אני זוכר שופטת שמסתכלת עליי ואני מסתכל עליה. אני רואה שהיא רואה כושי שעצרו על תקיפת שוטר, אבל היא צריכה לשחק את המשחק. הייתי ילד עם עודף של יכולות שפוגש מערכות מדכאות. אתיופים סופר-מוכשרים וחכמים מושכים אחריהם תיקים של עשר ו-15 שנה, בלי שעשו כלום".
קבדה זכה לסגירת תיקים רק אחרי שהפך ללוחם בגדוד "צבר" של גבעתי. "נשרתי מבית הספר כבר בכיתה ח' או ט'. רצתי אחרי הכסף. עבדתי בניקיון, בשיפוצים, בחנויות ירקות. לא רציתי להתגייס, לא הבנתי למה צריך את זה. דווקא שני אחים שלי הלכו לסיירות. אחד לסיירת צנחנים ואחד לסיירת גבעתי".
אז מה השתנה, איך התגייסת בסוף?
"אח שלי סיפר לחבר קצין בגבעתי על אחיו הבעייתי עם התיקים, וגייסו אותי. בשבוע הראשון בצבא הלכתי מכות עם איזה מפקד ונשלחתי לעשרה ימים לכלא צבאי. אחרי זה התיישרתי. פגשתי אנשים שלא פגשתי בחיי. בפעם הראשונה פגשתי אנשים שלא מאמינים באלוהים ואני כזה, 'מה?' המפגשים האלה משאירים אותך לוחם. הבנתי שהעולם גדול יותר ממה שחשבתי. הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים זה הצבא. אז לקחתי עורך דין, הבאתי המלצות ממפקדים וסגרו לי את התיקים. ב-2012, הייתי ליד זיו שילון כשהוא נפצע. תפסנו את גזרת כיסופים (דרום רצועת עזה, ת"ב) ובדיוק ירדנו מסיור כשזיו הלך עם כמה חיילים לפתוח את השער לאפשר לכוחות שפעלו לחזור לישראל. מטען התפוצץ עליהם וכולנו הוקפצנו לגדר לשמור שלא יהיו חטופים. בצוק איתן, ב-2014, כמילואימניק נכנסתי להילחם בעזה. בעזרת השם, היחידה שלי תהיה זו שתיכנס ללבנון. גם אמרו לנו שאם תהיה עוד כניסה לעזה, אנחנו ניכנס".
לא חושש?
"אם יש כניסה ללבנון או לעזה, אני נכנס. ברור. אני אוהב את המדינה. יש הרבה חרא, אבל אין על המדינה".
בדיוק רציתי לשאול אם בדיעבד, העלייה של יהודי אתיופיה הייתה בעיניך טעות. אולי להעלות אותם היה עוול. אבל אני כבר לא בטוחה בתשובה.
"לא עלינו לקדש את אשדוד ובאר-שבע. חלמנו על ירושלים. בשביל זה הגענו. כל השאר אלה תופעות לוואי. אתה לא חי בשביל התנאים, אתה חי בשביל החלומות. כל העדות עברו גזענות, אצלנו זה נמשך יותר מדי זמן, 40 שנה כבר. אבל אני לא מתכוון לעזוב לשום מקום אחר".
אפרופו לנטוע פה שורש. יש זוגיות?
"אני רווק שלא רוצה להיות רווק. להיות רווק זה הדבר הכי מדכא".
אחרי שמבינים עד כמה אתה פוליטי, אתה מכוון למישהי מהמוצא שלך?
"אם לשלמה היה טוב עם מלכת שבא, אז גם לי זה טוב".
תרגיש בטוח לגדל פה ילדים, כשהמצב החברתי עוד לא תוקן?
"אני לא דואג. אני אהפוך את העולם הקטן שלי להכי טוב בשביל הילדים שלי".
