שעורה בעין / "תגיד, הם עוד לא השמידו אותנו?" שאלה אותי שאלת הבוקר אחרי ההתקפה שלנו על חודידה החות'ית. "טרם", עניתי לה בהומור חרדתי. והזכרתי לה שיש לי על צג האופניים 7,000 קילומטר שרכבתי בחצי השנה האחרונה. משמע יכולתי לנסוע לארץ החות'ים ולהפציץ אותם שלוש פעמים מבלי לתדלק (כי זה אופניים) ולחזור.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
"זו תקופה מדממת. מלאת תהיות ושאלות", אמרה, ושמה לב שכשביידן פרש חטפתי שעורה בעין. "אתה חושב שיש קשר בין השעורה שלך לביידן, האיש שהחזיק כמו סבא טוב בזרועותיו את אביגיל הקטנה?" שאלה. "אני צריך קומפרסים לעין וללב וזהו", עניתי בקשיחות, למרות שליבי בכה על ביידן וגורלו המזדקן.
האוויר עמד מחום. נסענו להופעה במבשרת ציון. מולי רקדה בחורה בחולצה מפוספסת וג'ינס עם משקפיים ובתום ההופעה חיבקתי את ורד, אשתו של ניצב בדימוס יורם הלוי, שני הורים שכולים לייטב לב הגיבור ז"ל שנפל בקרב בטול-כרם.
ושוב נשמעה מכל עבר קריאת משפחות החטופים לעזרה שהזכירה לי כל הזמן שיר של ויסלאבה שימבורסקה שבו היא דופקת על דלת עצמה, אומרת זו אני, פתחי לי, ואינה פותחת.
אבא ובן נסעו ליורו / האולימפיאדה אמנם החלה, אבל לפני שלושה שבועות ילד מג'ונג'ן ומתוק, שוער בהובי שלו ואוהד מכבי חיפה ואנגליה, ביקש מאביו לנסוע לראות דווקא את גמר היורו בברלין בין אנגליה לספרד.
זוכרים שהיה דבר כזה? זה היה לפני אירועי הכטב"מים וההפצצות על החות'ים. לפני הנאום בקונגרס, שעה שביידן כבר הסיר את מועמדותו והלך לדרכו אל החוף, אל הים, אל היער (קצת ליריקה לא תזיק פה).
וככה בבוקר אחד, לפני שלושה שבועות, נחתו האבא והבן בשלום בברלין לקראת משחק גמר היורו שנערך שם. הם שתו קולה גרמנית ויצאו לטייל בעיר שג'ון קנדי אמר עליה אחרי מלחמת העולם השנייה (כדי לפייס אותה או להתחנף אליה) "איך אין אה ברלינר". אני ברלינאי.
"עיר מוזרה", אמר הילד כשחצו את השדרה מול "הרייכסטאג הענק והמפחיד". אז לאן בעצם אנו הולכים, אבא? שאל.
"לשער ברנדנבורג" ענה האב.
"ברנדנבורג זה שער כדורגל?" שאל הילד שדמה שתי טיפות לדניאל פרץ ממכבי באיירן תל-אביב נועה קירל.
"לא-לא", ענה האב. ברנדנבורג זה מקום ששימש כסמל למשטרים ההפכפכים והנוראים שלהם.
"חתיכת שער", אמר הילד כשהגיעו אליו מקרוב, והשווה אותו מיד עם השער בסמי עופר. "כן, גובהו 26 מטר", ענה האב.
"אפילו הנוח'בות המגעילים לא היו חודרים אותו", מילמל הילד ממה שקרא ושמע וספג כל המלחמה. אחר כך איבד את סבלנותו כי רצה להגיע למשחק הגמר.
3 צפייה בגלריה
"אפילו הנוח'בות המגעילים לא היו חודרים אותו", מילמל הילד ליד שער ברנדנבורג
(צילום: EPA)
קללה וברכה / העובדה שבסוף אנגליה הפסידה לספרד גרמה לילד המאוכזב לבכות ולקבוע שהיה זה משחק מכור.
"לא היה משחק מכור", אמר האב בתוקף. "אבל בכל קללה, נמצא את גם היפוכה", ניחם אותו. "אתה תישאר אתה. עם מכבי חיפה שלך. עם הג'ינג'ים המקסימים שלך. עם הדאגה לחטופים והיכולת שלך לקחת ללב מצבים שמבוגרים כבר שכחו מהם. וזה למרות שהמלחמה פתחה את פתחי האוורור של הבכי והתוכחה".
"מה זה תוכחה?" שאל הילד.
"זה כשכועסים על מישהו מתסכול ויורדים עליו שהוא לא בסדר".
"תן דוגמה", ביקש הבן.
"למשל לגבי מה שקרה ב-7 באוקטובר. מבחינת השלטון והצבא, תמצא הרבה כאלה תחת תוכחה כרגע עד שתהיה ועדת חקירה ותוכיח אותם שחור על גבי לבן".
הילד ספק הבין ספק לא.
אחר כך הם הגיעו לאזור הבונקר של היטלר, שנהיה עם השנים גינת משחקים. "כאן היטלר המניאק, שהרס חצי עולם, דפק לעצמו כדור בראש, כשקלט שבשבילו ובשביל הגרמנים הסתיימה המלחמה", סיפר האב.
"וזה מה שיעשה בסוף סינוואר?" שאל הילד.
"משיבה טובה הוא לא ימות" קבע האב.
"והמלחמה? היא תיגמר פעם?" שאל הילד.
והאבא לא ענה כי לא ידע.
מדיקטטורה לדמוקרטיה ספורטיבית / "מה יש בספרדים שהם נצחניים כאלה?" שאל הילד את אביו.
אומרים "מנצחים", תיקן האב. שמע, הייתה להם פעם מלחמת אזרחים קשה שטילטלה אותם ימינה ושמאלה, אבל אחרי מותו של הדיקטטור פרנקו, ספרד שבה לאט-לאט מנבכי הדיקטטורה הפשיסטית לזרועות הליברליזם ולדמוקרטיה, ונהייתה בסוף ספרד המדהימה, עם קבוצות הכדורסל והכדורגל שכולם נושאים אליהן עיניים.
כמו מכושף הקשיב הילד ולבסוף שאל: "אז בגלל זה אמבאפה חתם בריאל מדריד?" "משהו כזה", ענה האב, וגם בשביל 15 מיליון יורו בשנה או אולי חודש או יום. אני לא בטוח.
3 צפייה בגלריה
העובדה שבסוף אנגליה הפסידה לספרד גרמה לילד המאוכזב לבכות ולקבוע שהיה זה משחק מכור
(צילום: Stu Forster/Getty Images)
איפה הבית / ואיפה הבית שלנו? שאל הילד כשכבר המריאו. והאבא הראה לו מהחלון את הכיוון הכללי של המזרח התיכון הלוהט. ואז אמר "וגם אם זוג החברים שלך עזבו את הארץ עם ההורים שלהם ליוון לרילוקיישן מחאתי, זו ארצנו האמיתית שנמדדת בימים אלה בלהכיל כאב ולעשות שינוי".
המשפט היה קצת מסובך והילד בעיקר הבין ת'התחלה, ופחות את הסוף.
אחר כך הם נחתו בארץ אל השדות השרופים שעלו באש מפצצות וקיץ חם ולוהט, למול הים המופלא שליחך את החופים הישראליים הנוגים.
וכשאספו את המזוודה שלהם ודהרו לכיוון היציאה מנתב"ג, שאל הילד: "מה מחבר אותנו לארץ הזאת?" והאבא סיפר לו על כל מי שהגיעו מכל כנפות העולם ואיך הם מצאו כאן סיבות להאמין שהם יכולים לסמוך איש על רעהו בשעת צרה. לעשות אקזיטים מגניבים במיליארדים, ולהגיב באחריות על כל הסיטואציות הקשות שניקרו בדרכם.
"ולנו אין שער ברנד...?" שאל הילד שלא הצליח להגיד את השם של השער הגרמני.
"לנו יש משפט שאומר 'פתחו לי שערי צדק', שלפי הפירוש של חז"ל, מדובר במשפט שכוון לאנשים שלא הורשו להיכנס לשערי הר הבית אם לא היו להם תעודות יושר".
"עוד יש יושר בעולם?" שאל הילד.
איך היה / "נו איך היה?" מילמלה האם.
"ככה-ככה", מילמלו האבא והבן. "פשוט אנגליה שוב הפסידה וזה בטוח היה משחק מכור", אמר הילד העקשן שעה שאמו פיזרה פירורי לחם על השניצל שהכינה לו.
בלילה השכיב האב את בנו לישון, וסיפר לו על מלך ונשיא. על ראש ממשלה וצבא. על מטוס ציון לארצות-הברית עם המון דיילות וענן. על החטופים (ועוד שניים מופלאים - אלכס דנציג ויגב בוכשטב זכרם לברכה). ועל פרידות קריסות וצמיחות. וכמובן על שיטות הגנה והתקפה בכדורגל שזה הכי עניין את הילד.
"אז זו לא הייתה טעות לאהוד את אנגליה?" שאל הילד.
"ממש לא", אמר האב. "אנשים נתקלים לעיתים באמת, אבל כשהם רואים אותה, על פי רוב הם לא שמים אליה לב וממשיכים ללכת. אז שים לב אליה, כדי שלא יקרה לך מה שקרה פה, כשהאמת ברחה לפתע להמון אנשים בין הידיים".
אחר כך הילד אריק (זה שמו, לזכר איינשטיין) נרדם, ובחלומו הגן על שער מכבי חיפה, שערי הצדיקים, ושערי כל חלומות הילד שעדיין היו בו.
וביידן? הוא נימנם קלות סוף-סוף על הדשא בבית הלבן, ליד הכלבה שלו, מבלי שאיש יעיר לו שהוא זקן.
והחות'ים? הם המתינו, שעה שהיא התעוררה בבהלה ושאלה: "הם עוד לא?"
"לא, לא", עניתי, והמשכתי לעשות קומפרסים לשעורה בעין ובלב.
