לפני שנה בערך, כשישבנו כל המשפחה סביב שולחן השבת, שאלה אותי הבת הגדולה שלי, "אבא, אם לא היית חוזר בתשובה, איפה היית היום בתור שחקן?" אמרתי, "זאת שאלה חזקה". ניסיתי לענות, ואז אשתי שירי אמרה, "אני אענה לך. הוא היה שחקן עם הרבה פרסים בארון, אבל הבית היה מפורק, ואני לא יודעת באיזו פינה הוא היה זרוק". ואז היא שאלה אותי, "אני לא צודקת?" אמרתי לה, "את תמיד צודקת". היא חכמה מאוד, אשתי. באמת חכמה. היא הייתה קיבוצניקית, בשומר הצעיר.
אז באיזו פינה היית זרוק אלמלא החזרה בתשובה?
לא יודע. אבל לא הייתי שקט אז. הכל היה בעוצמות יותר מדי גדולות. הייתי רגיש, פגיע. לא השתמשתי בסמים או באלכוהול, ברוך השם, אבל היו לי חיים שבורים, הייתי מבולבל. אני מאמין שהייתי מסתדר בסוף, כי יש בי משהו מהותי שתמיד מחפש להיות טוב. אני אוהב אנשים שנלחמים על הטוב, שרוצים להיות טובים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
יש לי חמישה ילדים, הגדולה בת 24, הקטן בן 13. ילדה אחת לא בדיוק שומרת שבת. השאר שומרים שבת וכשרות, אבל אם תראה אותם ברחוב, לא בטוח שתחשוב שהם דתיים: הם הולכים עם ג'ינס וטריקו, הבנות לובשות מכנסיים. אנחנו לא מתחפשים. אני מאמין שגם עם ג'ינס וטריקו אפשר להיות יהודי שומר תורה ומצוות. יש אנשים שזקוקים ללבוש מסוים, ואני לא מזלזל בזה, אבל אצלנו זה אחרת. אתה צריך לראות את החבורה שלנו: יש שם חבר'ה עם בגדים שחורים וזקנים ארוכים לצד חבר'ה עם ג'ינס וטריקו. אלה אנשים שעובדים, ועושים מילואים, אבל גם מתפללים ומקיימים את כל המצוות.
איך אתה מתייחס לבת שלא שומרת שבת?
אנחנו מכבדים את המקום שלה.
יש משהו שאתה מתגעגע אליו בחיים החילוניים שלך?
היום אין לי הפרדה בין מי שהייתי לבין מי שאני עכשיו. נסעתי למשל עם חבר להופעה של קולדפליי ברומא. הייתי גם בהופעה של סטינג. לא הפסקתי לחיות. אלו דברים שנראים אולי מיותרים, אבל לפעמים אני צריך לצרוך את המיותרים האלה. אני יכול להודות ביני לבין עצמי, בוא'נה, בא לי לעשות את השטות הזאת, לנסוע עד רומא בשביל קולדפליי. זה כאילו שטות, כי יש בתוכי גם את הצד שאומר שיותר חשוב שאשב ואלמד תורה, אבל אני לא הבן אדם שיישב בישיבה כל היום וילמד. זה לא אני. ויש הרבה כמוני.
מאז שחזרתי בתשובה, הייתה תקופה ארוכה שבה נמנעתי מלעשות דברים שקשורים למסך ושלא התאימו לי. כל השנים האלה אני מופיע הרבה, שר, נותן הרצאות, מספר סיפורים, משמח הרבה אנשים בעם ישראל, מתפרנס טוב, אבל לפני שנתיים וחצי הרגשתי שלא הגשמתי לגמרי את תחום המשחק, ושאני מתגעגע לזה ואוהב את זה. עמדתי מול עצמי ומול הבורא, עשיתי תפילה, ואמרתי, "יאללה, אני מוכן, פתח לנו שער". וזה נפתח.
ועכשיו אפשר לראות אותך בפריים-טיים אחרי שנים שלא בלטת כל כך. איך זה מרגיש?
אני שמח בתוצאות שאני רואה על המסך, ואני שמח שזה לא מזיז אותי ממקומי. היום אני מספיק בנוי ברמה האישית, וגם הדתית, כדי לא להתפעל מזה יותר מדי, אלא רק לשמוח מזה.
הסדרה 'האמת' בכאן 11 נשענת על הסיפור הזה, אבל אני מכיר אותו ללא קשר, כי תאיר ראדה הייתה שכנה של אחותי בקצרין, וכמה חודשים לפני הרצח היא ואמא שלה פגשו אותי בטבריה, והיא הצטלמה איתי. היא מאוד אהבה אותי מ'השיר שלנו'. כל השנים עקבתי אחרי הפרשה בעיתונים, התעמקתי בה, קראתי תיאוריות. זו פרשה לא פשוטה. יש בה רוע צרוף, שאתה לא מבין מה העניין שלו ומה המקור שלו.
אז רומן זדורוב אשם או לא?
אין לי מסקנה חד-משמעית.
אתה משחק בסדרה את קצין המשטרה שהרשיע את הרוצח, הכניס אותו לכלא, ומאז פרש מהמשטרה ונחשב ל"מי שהיה", ל-Has Been. אפילו בתו אומרת שאין לו קריירה יותר. עד כמה אתה יכול להזדהות עם דמות כזו?
אני תמיד Been. אני לא פאסה. אני במקום שבו אני צריך להיות, אבל אני יכול להתחבר לאדם שרוצה לחזור לעניינים ודוחים אותו. חוויתי את זה כשרצו לתת לי תפקיד, אבל היו לי תנאים מסוימים, ולא קיבלו אותי. זה כמו דחייה. אבל כל דחייה כזאת עוזרת לך להגדיר מי אתה ולהתחזק מבפנים.
אתה לא חושב שנגרם נזק לקריירה שלך מאז החזרה בתשובה?
כן, אבל זה מחיר שהייתי מוכן לשלם. בגדול, היום אני יותר חזק ממה שהייתי פעם.
תיאטרון אני לא עושה כבר הרבה שנים. אני צריך משהו באמת-באמת פגז כדי לחזור לזה. בא לי לעשות איזה תיאטרונטו, איזו הצגת יחיד מיוחדת. אבל אם אני חוזר לתיאטרון, אז כמה שארוויח מזה, זה יכול להגביל אותי בהופעות, זה מחייב אותי. איך שאני מתחיל את העבודה, אני חייב שיהיה לי מחליף להצגות בימי שישי ולדברים אחרים שאני עושה. מציעים לי תפקידים בהפקות פרטיות, אבל לא בתיאטראות גדולים. אני גם לא נמשך לזה. אני מאוד אוהב את העצמאות שלי, מאוד קנאי לה. אני גם לא טיפוס של מסגרות, שאומרים לו מה לעשות. היום יש לי חברת הפקות משלי, ואני אדון לעצמי.
אני מניח שכשחקן תיאטרון שעושה תפקידים ראשיים, הרווחת יפה.
הרווחתי פחות ממה שאני מרוויח עכשיו. היום, כאמן עצמאי, עם כל ההופעות וההרצאות, אני מרוויח יותר.
7 באוקטובר עורר אותנו. הוא כפה עלינו מציאות כדי שנתעורר. מה שקורה עכשיו זה התיקון שלנו, תיקון של להיות ביחד, להיות מאוחדים, לא להישבר. הייתה פה כמעט מלחמת אחים, והכל התהפך. כל עם ישראל התגייס ב-7 באוקטובר. המלחמה הזאת קוראת לנו להתעורר על החיים, ב-7 באוקטובר הבנתי שאני צריך לחזק בתוכי עוד יותר את העניין של אהבת ישראל והאחדות ולפעול יותר למענו.
מה אתה חושב על ההפיכה המשפטית, שהיה לה חלק מרכזי בקיטוב ששרר כאן לפני המלחמה?
לא התנגדתי לרעיון הרפורמה. גם לא קראתי לזה 'הפיכה'. התנגדתי למה שזה נהיה, לתוצאות שזה הביא. הבנתי שיש פה משהו חריף ושצריך לעצור את הסוסים, כי האחדות שלנו יותר חשובה מהכל.
איפה אתה ממוקם פוליטית?
פוליטית אני בעד האחדות של עם ישראל. אני לא יצור פוליטי, לא מדבר על פוליטיקה, גם לא מבין הרבה בפוליטיקה. ולא אגיד לך למי אני מצביע.
זה לא מקרי שהשיר 'חרבו דרבו' של נס וסטילה כל כך הצליח. הוא ביטא רצון לנקמה על מה שעשו לנו, וזה היה רצון של לפחות רוב העם. המילה 'נקמה' חייבת להיות חלק מהלקסיקון של כל אדם. אני מדבר על נקמה באויב בלבד. בתחילת המלחמה אמרו בצבא, וגם בתקשורת, "אנחנו לא במסע של נקמה", ואני מאוד כעסתי. אמרתי, אנחנו כן במסע של נקמה. אנחנו נוקמים. מה זה "ה' ייקום דמו"? כן, יש עניין של נקמה באויב. זו לא בושה. אבל יש מין מחשבה כזאת אירופית, מחשבה שהיא כאילו נאורה, שזו בושה. זו לא. בחייאת, אנחנו פה במלחמה.
בעבר לא הייתי מספיק נטוע, לא הייתי מספיק בנוי. הייתה תקופה שהייתי בשלוש סדרות פריים-טיים בטלוויזיה - 'טירונות', 'השיר שלנו' ו'בנות בראון' – וגם עשיתי במקביל תפקידים ראשיים בתיאטרון. בתקופה ההיא כל רוח קלה הייתה יכולה להזיז אותי. הייתי תלוי במה שאומרים וכותבים עליי – והכי גרוע, הבית שלי עמד להתפרק. הייתי בתוך הבלבולים של הפרסום וההצלחה, והתרחקתי מאשתי. פניתי לתפילה, ובעקבות התפילה הזאת שלחו לי את שיטת הלימוד של הצדקת ימימה שמחה אביטל, 'שיטת ימימה', וזה הציל לי את החיים, את המשפחה, את הבית. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
חייבים שיהיו לומדי תורה בעם ישראל. אני חושב שלא מספיק מעריכים את כוחה של התורה ואת המהות שלה. יש אנשים שאומרים "מה זה השטות הזאת?" אבל זאת התורה שמצילה אותנו ושומרת עלינו. יחד עם זה, מי שלא לומד כמו שצריך, מי שתורתו היא לא אומנותו באמת, צריך להתגייס. בטח.
בין החברים שלך יש כאלה שחושבים אחרת?
אני חושב שרוב החברים שלי חושבים אותו דבר. רוב החברים שלי, הילדים שלהם בצבא. אצלנו הבת הגדולה שירתה בצבא, והבת השנייה מתגייסת עכשיו.
אחד הדברים החזקים שאני חווה בתהליך התשובה שלי הוא חיזוק השייכות שלי לעם ישראל. עם הזמן אני מבין יותר ויותר שהרעיון שאתה ואני אחים, זה לא סתם דיבורים. זה מוחשי. לא ייתכן שחתיכת בד של 60 שקל שאני שם על הראש, תפריד בינינו. אם אני אוריד את הכיפה, אתה תרגיש יותר אח שלי? כולנו משפחה.
תסכים איתי שהאווירה כאן רחוקה מלהיות משפחתית בשנים האחרונות.
המרכז בישראל צריך למנוע מהקולות הקיצוניים לצבוע לנו את המציאות. כשאני מסתכל על עם ישראל, אני רואה שהרוב מחובר. אני רואה את זה בצבא, למשל: כולם ביחד, דתיים וחילוניים; אין שום פירוד.
מותר לך לחשוב ככה, מותר לי לחשוב אחרת, אבל למה זה צריך להרחיק בינינו ולגרום לנו למשוך בציציות אחד של השני? למה זה מגיע למקומות אלימים? מותר לך לחשוב דבר אחד, ומותר לי לחשוב דבר אחר.
מה אתה חושב על עסקת החטופים?
אני מקווה מאוד שהם יחזרו הביתה כמה שיותר מהר, ושלא נרפה עד שנביא ניצחון מוחלט. אני לא יודע איך זה יהיה, ובאיזה סדר זה יהיה, אבל ברור שצריך להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר. מצד שני, אני שמח שיש עכשיו מטרות מוצהרות, ולא זזים מהן. הפסקת המלחמה לא מונחת על השולחן. הפסקת המלחמה הפחידה הרבה מאוד אנשים, כי מה? הבנים שלנו נפלו לחינם? אם נעצור, חמאס יחזור לשלטון, וזה אסון. מצד שני, זה אסון שהחטופים עוד שם. אנחנו רוצים אותם בחזרה.
אתה הולך להפגנות?
לא. הדרך שלי היא לא של הפגנה, אלא של תפילה.
כן, שיחות רוחניות. אני תופס פינה ומדבר איתו. זה יכול לקרות לי אפילו באמצע הופעה, שיש לי הודיה על מה שאני עושה. בשבוע שעבר, למשל, הופעתי בירושלים מול הורים של נרצחים מנובה. שרתי וראיתי אותם בוכים בזמן שאני שר, ורציתי לבכות איתם. ואז השחקן גיא דורון, שהופיע איתי, הצחיק אותם, ולאט-לאט הם התחילו לצחוק, הם נקרעו מצחוק, ואני צחקתי איתם ואמרתי, "תודה לך, ה', שאני זוכה לשמח את האנשים האלה, תודה שאתה נותן לי להיות בשליחות הזאת".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
