תחילה הסופרלטיבים: "אישה בקוטב" הוא ספר יפהפה. רומן עשיר בתיאורים, בהבחנות דקות ועמוקות על הטבע הפראי, על טבע האדם והזיקה ביניהם. הספר קל לקריאה ויש בו הומור משובח, דרמה ואפילו דופק של אימה בחלקים לא מבוטלים. הוא מציג לראווה את יכולת ההתבוננות של ריטר המשתווה רק לאיכויות שיש בספר "הבז" מאת ג'. א. בייקר, יכולת להפריד בינה לבין "הדברים" ולתת בהם נשמה, אופי, קיום נפרד ועצמאי. יש להצטער על כך שרק כעת זוכה הקורא העברי לתרגום נפלא של טלי קונס וגם לברך על כך, כמובן.
נודה גם לאלוהי הספרות על עלילות פשוטות. אישה אוסטרית מהמעמד הבורגני העליון, מצטרפת לבעלה הצייד בנקודה הכי צפונית בכדור הארץ, אזור הנקרא ספיצברגן, ושם הם שוכנים במשך שנה שלמה בבקתה קטנה עם צייד נוסף. השלושה חיים בבדידות מזהרת וללא שכנים, צפונה מהם רק הקוטב, מעליהם הזוהר הצפוני, סביבם מדבר קרח ושלג. הספר, אם כך, הוא יומן התצפית של ריטר על הטבע ועל האירועים המתרחשים בחייה במשך השנה הזו.
שתי נקודות שבו וצפו במהלך הקריאה שלי. הראשונה היא התמוססות המגדר, לא במובן הספרותי - את הספר כתבה אישה והדבר ניכר, בטח בהשוואה ליומני מסע אחרים שאת רובם כתבו ופירסמו גברים - אלא במובן העקרוני יותר, הקיומי. ההתחלה דווקא מנכיחה את המגדר כסיבת המסע. בעלה של כריסטיאנה איטר קורא לה להצטרף אליו ואל קרל, הצייד השני, לא משום שהוא מתגעגע אליה (אולי גם) אלא בעיקר כדי שתעזור להם לסדר את הבקתה הקטנה, שתבשל, שתמתין להם עם קפה וארוחה טובה בשובם מהציד, ובאופן כללי שתתחזק את עבודות הבית. אבל משהו קורה במהלך הספר, כשהיום הנצחי הופך ללילה תמידי והסערות מכות בבקתה בחמת זעם. הגבולות מיטשטשים. שוב לא מדובר באישה ושני גברים אלא בשלושה בני אדם המנסים לשרוד בחלל קטן. כל אחד מהם מתכנס אל עצמו ואל מחשבותיו, התודעה מתערערת לחלוטין והנפש מתגלה דרך תהליך ההישרדות. גם כשכבר אפשר לצאת החוצה, הם מגלים שעובדת היותם אנושיים אינה משנה דבר, גם לא העובדה שמדובר במינים ביולוגיים שונים. זהו אזור אחר, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה תודעתית, שוב אין נפרדות קטגורית - ביולוגית, אנטומית, או מטראולוגית. הלילה לא נגמר, הנוף אינו משתנה, העונה אחידה, הקיום מצטמצם להישרדות פשוטה, מופשטת, על גבול הפסיכדלית.
"אנחנו כמו על פלנטה אחרת, במָקום אחר כלשהו ביקום, שבו רכסים שלֵווים זוהרים בדממת אין חקר, והאור - מעל הכול - דובֵר שפה אילמת, נעה ונדה", היא כותבת, ובהמשך: "כאן למעלה צריך גדלות נפש כדי לא להיות קטנוני. אני רואה עכשיו את החיים בעיניים אחרות. כל הדברים החיצוניים נשכחו, כאן הכול נסב על עצם הקיום".
בדומה לכל חוויה חזקה שכזו, כריסטיאנה ריטר יוצאת ממנה אדם אחר, שמצד אחד הסיט את הווילון מעל אשליית הנפרדות, ומצד שני לכוד בכשף המקום ואינו רוצה לעזוב.
הנקודה השנייה שעלתה בי במהלך הקריאה קשורה לזמן הקריאה ולמקום הקריאה, כלומר ישראל, יולי 2024, מלחמה עקובה מדם, טלטלה פוליטית, מצוקה כלכלית הולכת וגוברת, תחושה של הישרדות יומיומית בג'ונגל שיצר האדם במו ידיו. כמה אני רחוק מהקוטב הצפוני ומהחוויות של כריסטיאנה ריטר, וכמה אני קרוב אליה בתחושה שהמוות אורב בכל מקום, ששום דבר אינו בטוח יותר. הדיסוננס הזה מכה בי בעוצמה. הציר, הספרותי במובהק, שבקצה אחד שלו יש תרבות ובקצה השני שלו יש פרא, נמתח עוד ועוד. ככל שתיאורי הטבע של ריטר מוחשיים יותר, כך אני נשאב יותר ויותר אל ההכרה הכואבת של היותי בתוך מלחמה שערכיה הם דת, טכנולוגיה, טריטוריה, תפיסות עולם, שבינם ובין מרחבי הפרא של הקוטב הצפוני אין דבר וחצי דבר.
רק לרגע קט, בספר עצמו, מתאחדות שתי המציאויות, זו של הספר וזו של הקורא שהוא אני, כאשר "הדוור" מגיע אל הבקתה (כלומר צייד במזחלת שאותה סוחבים עדר כלבים) ומוסר להם מכתבים ועיתונים ישנים מאירופה. האירועים שמבשרים את מלחמת העולם השנייה מטילים צל גדול, תרבותי, על השוכנים בבקתה המבודדת ומזכירים להם שגם המסע המרהיב הזה מגיע אל סופו, ובקצהו נמצאת ציוויליזציה אבודה, מטומטמת מרוב יהירות, שהולכת להמיט אסון על העולם.
"אישה בקוטב", כריסטיאנה ריטר, תרגום: טלי קונס, הוצאה לאור: אסיה, 262 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.08.24
