אני זקוקה לחופש. חם לי ורע לי ונמאס לי. אני רוצה לשרות קצת בחברת הילדים שלי. כי הטיימינג, למעט הטיימינג, מתאים. זה הזמן. רגע לפני שהגדולים מתחילים את שנת הלימודים באוניברסיטה ונעלמים עם קופסאות הטאפרוור שלי, ורגע לפני שהקטנה יוצאת אל הטיול הגדול. אני חייבת לתפוס אותם לפני שהם מתרבים, הופכים לשבט ואיאלץ להיזכר איזה דבר נורא זה נופש עם תינוקות, או גרוע מכך: להיות זו שמנסה להשכיח מהם איזה דבר נורא זה נופש עם תינוקות. אין דבר יותר מזעזע בעיניי מאשר להילקח על תקן אומנת שתופסת לילדים שלי את הנכדים שלי, ואני גם לא מספיק עשירה כדי להזמין חופשה שבטית באי נקסוס או פקסוס או איוס. תקפצו לי, חמודים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
שאלתי את ChatGPT היכן הוא ממליץ לי לנפוש אחרי שדייקתי את הצרכים שלי: לא רחוק, לא יקר, לא עמוס ובלי שנאת חינם, אלא אם כן היא שלי. סליחה אם ההתייעצות נשמעת לכן מוזרה, אבל אני מתייעצת עם הבינה המלאכותית שלי מאז הסיפור עם המדיח. סטייה קטנה ואז חוזרות. הנה הסיפור:
לפני שבוע, מדיח הכלים שלי התקלקל. "אני מתחיל להזרים מים", הוא טען כהרגלו והחל להשמיע את קולות היניקה הרגילים מתחת לכיור, רק מבלי לממש כלום. עכשיו, יש נשים שהדרך שלהן לנסות לפתור תקלה במכשיר, כל מכשיר, היא ללחוץ שוב ושוב על מתג ההפעלה, שהוא גם היחיד שהן מכירות. עבורן, כל שאר המתגים, הכפתורים, הנורות, הסמלילים, סוגי התוכניות - כביסה עדינה, סירים קשים, אפייה ברתיחה, גריל בהשריה - הן מזימה של הפטריארכיה לגרום להן להרגיש טיפשות.
אחרי כמה דקות שבהן פתחתי את דלת המדיח, בהיתי, הגיתי, התבוננתי בפאנל, לחצתי על החבר היחיד שלי שם וסגרתי, ושוב פתחתי, ושוב סגרתי, עלה לפתע בדעתי לפנות לעזרת הצ'ט שאליו פניתי במקרה יום קודם, בזמן נאום נתניהו באו"ם, כדי למהר ולהתעניין אה... בחיי המין של הקיפודים. אז פתחתי את הצ'ט, סיפרתי לו שהמדיח הכזיב, דיווחתי על הסימפטומים והעליתי תמונה. תוך שנייה הטכנאי עם החריץ בתחת של העולם, זיהה את הדגם ואמר לי מה לעשות. לחצתי פה, לחצתי שם, סגרתי, פתחתי והופ! הסתדר. לטאפרוור השמנוני שלי שלום.
מאז אני שואלת את ה-ChatGPT שלי הכל, כולל אם זה חכם לשאול אותו הכל. "שימוש מוגזם בטכנולוגיה יכול לפעמים להוביל לתחושות של מתח, חרדה או הינתקות מהעולם האמיתי", ענה תשובה כנה והמליץ "לשלב בין השימוש באפליקציות לבין פעילויות אחרות". "מסכימה איתך", כתבתי לו, "לכן אני רוצה לצאת לחופש, רק שאין לי פרצוף".
הצ'ט שאל אותי למה אין לי פרצוף והאם נפצעתי. כתבתי: "הכוונה היא שלא נעים לי לקושש שמחה או שלווה או משהו שדומה לאושר בזמן שהמדינה בוערת, אלפי משפחות חוות שכול, פליטות, קריסה כלכלית והעיגולים סביב עיניה של עינב צנגאוקר רק הולכים ומשחירים, אתה מבין?" לשמחתי, הצ'ט, שיודע גם לשבת על כורסת הפסיכולוג ולדבר בקולו של יורם יובל, קבע שהזכות לחופש היא זכות יסוד, ואף הרחיב. עם סעיף "חשיבות המנוחה וההתאוששות" הסכמתי מיד.
אני באמת זקוקה למנוחה ולהתאוששות. מי לא. יורם יובל-צ'ט גם חשב שזה רעיון טוב "לבלות זמן איכות עם המשפחה", ולמרות שהייתי מוותרת על המילה "איכות" – לא מכירה את הקשר בין איכות למשפחה – שמחתי שהוא מצדיק. רק עם סעיף "שינוי ושבירת שגרה" הייתה לי בעיה. בוא, כולנו השתנינו מאוד וכבר נשברה לנו השגרה לרסיסים. שהיפנים ישתנו וישברו שגרה. אם כבר, חלום החופש נושא בחובו את הרצון הנואש לשוב אל השגרה.
הצ’ט גם חשב שזה רעיון טוב "לבלות זמן איכות עם המשפחה", ולמרות שאני לא מכירה את הקשר בין איכות למשפחה, שמחתי שהוא מצדיק
יורם יובל-צ'ט – ומכאן אני כבר ממציאה – ביקש שאקח דוגמה משרי הממשלה: "תראי את מירי רגב", הוא אמר, "חברת הקבינט הביטחוני שהקריבה כמה התייעצויות חשובות כדי לנפוש בסוף יוני באחד מאיי יוון. קחי את דודי אמסלם, שטס במרץ לחופשה פרטית ותועד מבלה באתונה. הביטי בניר ברקת, שיאן הטיסות והשהויות המצטיין, שהצליח למנף משרד די מקורקע ולטוס 13 פעמים לחו"ל, 87 ימים במצטבר, בשנה וחצי של כהונתו". "וואו", אמרתי, "זה כמעט שלושה חודשים". "ואלמלא הצפון, הפגיעה הישירה בילדים והביקורת על ראש הממשלה", המשיך, "את חושבת שהזוג לא היה מאריך את השהות בארה"ב וחוגג לנסיך 33 שנות אבטלה? מי את חושבת שאת?" הוא צעק עליי, "מקסימום תפסידי קפלן אחד, ביג דיל! ממילא את לא נספרת מלמעלה, כי את תמיד קורסת ונשכבת על המדרכה". דמעות עלו בעיניי למשמע הדיאלוג הפנימי הזה שניהלתי עם עצמי.
העניין הוא, שהיציאה מהשגרה של לפני 7 באוקטובר, כללה את האפשרות הלגיטימית לצפצף. היא העניקה את החופש לשכוח מאיפה אני באה ולאן אני חוזרת. היא גרמה לכולנו להאמין שאנחנו אזרחיות העולם החופשי שמבינות ביין, זיתי קלמטה, אדריכלות גותית ואמני רנסנס. היציאה מהשגרה השגרתית הייתה כיף, הייתה קלה, הייתה בלי רגשות אשמה. היא איפשרה לזנוח את הילד המופרע והבלגניסט שנקרא מדינת ישראל, במדינת ישראל. בלי לסובב את הראש, בלי לחשוב עליו, בלי לדאוג לו, בלי להרגיש לא נעים ליהנות, כשכל כך הרבה אחרים סובלים.
