זה לקח שלושה אלבומים עד שעלמה גוב בת ה-22 הצליחה להחזיר לעצמה את ההשקעה הכספית. "אני טיפוס יצרני. אני עובדת עכשיו על עוד שני אלבומים. זה ממש מפחיד להוציא אלבום, כי נדרסתי כלכלית. אני הרי אמנית עצמאית. אימנתי הרבה פסנתר, באלבום הראשון ההורים שלי עזרו לי, וגם זה היה הכי דל-תקציב שיש, החברים המדהימים שלי באו וניגנו. גם את האלבום הקודם שלי וגם את האלבום הזה הקלטנו בבתים של אנשים, עם מימון עצמי ואמונה. עכשיו זה מחזיר את עצמו. עכשיו אני חיה מזה, אפילו שומרת קבלות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות רק למנויים:
כי הפכת לעסק.
"אני משתדלת לא לחשוב על זה ככה, אבל כן. אני רוצה להיות אמנית, אבל אמנית עם קרן השתלמות. מתברר שזה חלק מלהתבגר. הייתה לי ילדות ממש טובה, אבל כן היה בי משהו דיכאוני. כל החיים אני מטופלת אצל פסיכולוגית. השירים ממש מאווררים לי את זה, ואני גם ממש יודעת לשמוח, יודעת גם להתפעל מהעולם".
אז מאיפה הכובד?
"זו תחושת הזרות הזו מלהתבונן על העולם ולהבין ולא להבין אותו בכלל, ולחפש איזושהי אהבה שתכלס תמיד הייתה לי. אני לא יודעת בדיוק להגיד לך על מה זה יושב. נכון שכשמתבגרים כל הזמן מנסים לפתור את הילדות? אז אני עוד בזה, בתהליך של פענוח של מה גרם לי לכתוב או מה הניע אותי לפעולה בכלל. הייתה לי איזו תחושה של פער ביני לבין בני גילי, איזה משהו קצת מבודד כזה שממנו אני כותבת. אני יצור חברותי, אבל יש בי את המקום הזה של להרגיש בלתי מובנת. זה מקום מפוחד שקיים בתוכי, שמשתחרר כשאני כותבת לעצמי שיר. ככה אני מבינה יותר טוב מה אני מרגישה, ואני יכולה דרכו להסביר לאנשים מה אני חווה. עכשיו אני כבר מרגישה שהפער הזה מצטמצם, אני מרגישה קצת יותר בגיל שלי".
לקח כמה שנים עד שגוב גילתה שמבינים אותה, ואולי בעיקר שומעים. את האלבום הראשון הוציאה בגיל 19, ואת השלישי 'עולם שלי' בחודש האחרון. מאחוריה גם שיתופי פעולה עם מוניקה סקס, אסף אמדורסקי ואלון עדר. שירה 'מה לעשות עם הזאב' נכנס בשנה שעברה לפלייליסטים של גלגלצ, גימל, 99 ו-88 וזכה במקום השני במצעד השנתי של האחרונים, והסינגל 'זה הסוף' מאלבומה החדש הספיק בתוך פחות מחודש לחרוך את כל תחנות הרדיו. היא מדורגת במקום ה-15 מבין הנשים המושמעות בספוטיפיי ישראל, ואלבומה הטרי מדורג במקום הרביעי באלבומים המושמעים באפל מיוזיק, מה שגרם לחברה להכניס אותה לתוכנית היוקרתית Up Next ולסמן אותה כהבטחה. ולמרות כל אלה, גוב היא כוכבת עולה שכלל אינה מודעת לכוכבותה. אולי אפילו כוכבת מסוג חדש, כזו שרגליה נטועות עמוק בקרקע, ואצבעותיה פורטות על מיתרי היוקלילי במקום על כפתור הריפרש בטיקטוק. ובכלל אין לה טיקטוק, אבל היא שמעה שגם שם השירים שלה מתפוצצים.
6 צפייה בגלריה
להקת מוניקה סקס (מימין: שחר אבן צור, פיטר רוט, יהלי סובול וספי אפרתי)
(צילום: איליה מלניקוב)
את עושה שיתופי פעולה עם אמנים שהשירים שלהם מבוגרים ממך. נגיד, מוניקה סקס.
"וואו, אני מעריצה את מוניקה סקס מכיתה ג', הייתי בטריליון הופעות שלהם ואני יודעת את כל המילים של כל השירים בעל פה".
איך קרה החיבור?
"עשיתי קאבר לשיר שלהם 'מנגינה', זה שיר מטורף וזה לא ייאמן כמה הוא היה מותאם לתקופה הזאת, של המלחמה. זה נכנס לרדיו, ואז יהלי סובול כתב לי, 'היי עלמה, יש לנו איזה שיר וחשבנו שאת יכולה להתאים'. צרחתי. זה היה לא ייאמן. הופעתי איתם ובקרוב אופיע איתם שוב. הקלטנו יחד את השיר 'העץ יחיה' וזהו, עכשיו יש לי שיר איתם. את קולטת? את קולטת שיש לי שיר עם מוניקה סקס? שמעי, אני לא יודעת מה הקטע עם החיים שלי. אני לא מנסה להבין, כי אז או שאני אכנס לאיזה שיגעון גדלות כזה, או שאהיה משותקת ולא אצליח לעשות את זה. היה את הרגע הזה שהוצאתי את המוזיקה ואז קלטתי שהרבה אנשים צעירים מתחברים לזה והייתי באיזשהו הלם קטן, ואז הבנתי שאין סיבה להיות בהלם, ושיש פשוט המון אנשים שמחפשים את ה-Real Deal".
מה זאת אומרת?
"אנשים מחפשים לעצמם פזמון, מחפשים לעצמם מנגינה והם לא מחפשים רק את הלהיט. אני בת מזל להיות מישהי שמקשיבים לשירים שלה, שעושה שירים שמלווים אנשים בעולם הזה. שיר טוב נוגע בנצח, מהדהד בעולם ומתקיים, וזה חוצה גילים ותרבויות. במובן הזה מוניקה הם השראה עבורי. הם כותבים שירים כל כך טובים. את יודעת, אני פוחדת מלמות כל הזמן, ויש משהו בלהתעסק באמנות ולהשאיר משהו שיכול להדהד אחריי. זה תענוג, זה מרגיע אצלי את חרדת המוות שלי".
את מרגישה נוח עם ההצלחה?
"כל מה שקורה עכשיו מרגיש לי כמו להיכנס לטריטוריה אחרת. אני לא יודעת בדיוק מה מושך אנשים לתוך העולם האמנותי שלי והמוזיקה שלי ולמה נהיה לי קהל. למה מתוך כל המוזיקאים והחולמים שסביבי אני זו שיושבת איתך לכתבה בעיתון. אני לא נראית כמו דוגמנית ולא משדרת איזה תדר סקסי. האס שלי אלה היצירתיות והחריצות שלי. מהרגע שהתחלתי לעשות מוזיקה אני קורעת את התחת, הופעתי בכל פינה. הייתי מסתובבת עם חבר והיינו מנגנים בכל מיני מקומות שכוחי אל, כל מיני בתי קפה, פעם הופענו באיזו מערה בראש פינה ורק המשפחה שלי הגיעו, ההורים שלי וסבא וסבתא".
ואולי באותה הזדמנות נספר שלסבא לא קוראים גידי.
"וואו, את לא מבינה כמה מאשימים אותי בנפוטיזם, כשבעצם אני רק מעריצה את גידי מרחוק. התארחתי אצלו ברדיו וזה היה מדהים. אני מאחלת לעצמי מתישהו לעמוד איתו על הבמה ביחד. מעצבן אותי שאומרים לי שהצלחתי בזכותו, כשלמעשה פגשתי אותו פעם אחת בחיים לראיון ברדיו. חושבים שהוא פתח לי דלת, אבל מה שפתח לי דלת זה שאני כל הזמן רק כותבת, ממציאה, מופיעה, מדמיינת. אני הלא-נכדה של גידי גוב".
גוב מסתגלת למקום החדש שלה בחיים. לקהל מגוון שעוצר אותה ברחוב, להופעות שמפרנסות אותה ולהצלחה במיינסטרים. "זה לוקח איזה רגע לעכל. פתאום אנשים עוצרים אותי ברחוב וזה ממש כיף, אבל זו חוויה משונה, כי אני בעצם אדם די פרטי. נעים כשעוצרים אותי אבל זה גם מבלבל. קורה שחבורות של ילדים עוצרים אותי, או תיכוניסטים. אני אוהבת אותם ברמות וזה מעניין לפתח קשרים עם אנשים שאני לא מכירה והם מכירים אותי, אבל גם לא מכירים אותי. גם אנשים בני 30 ניגשים פתאום. בכלל, להופעות שלי מגיעים מכל הגילים, בעיקר צעירים, ובכלל לא חשבתי שהמוזיקה שלי מתאימה לצעירים כשרק התחלתי להוציא את השירים. זה מה שרציתי לעשות מילדות, להיות מוזיקאית ולהשמיע את הקול שלי בעולם, ועכשיו אני מתפרנסת מזה, זה מטורף! זה גם מלחיץ אותי, אני גם כל הזמן מפחדת שזה ייגמר, יש לי את הפחד שזה יגדל, יש לי את הפחד שזה יישאר בדיוק במקום".
ומשהו בקול המתוק שלך נורא מרכך טקסטים כמו "סגרתי רגליים, בכל זאת אוהבת אותך, אז מה אם שיקרת בכל זאת סולחת לך". ב'מה לעשות עם הזאב', את שרה "מה לעשות כשאתה מסתובב, יהיה לי טוב ואז יהיה לי כואב... מי הכבשה ומי הזאב".
"נכון, אפשר לחשוב שזה שיר ילדים. יש משהו מאוד נאיבי וקל בלחן על אף המורכבות שיש במילים. אני חושבת שזה המנגנון שלי לעכל סיטואציה כמו מישהו שאהבתי ולא ידע להחזיר לי אהבה. היה מן רגע שבו אני אומרת בכלל לא משנה מה קורה, אני אוהבת אותך. שזה רגע קצת נמוך, זו לא אהבה בעיניי".
את זוכרת את הפעם הראשונה ששמעת שיר שלך ברדיו?
"ברור. את 'מאוחר מדי'. הייתי באוטו, צרחתי והתקשרתי להורים שלי. זה מטורף כששיר קורה".
צפית את ההצלחה של 'מה לעשות עם הזאב'?
"ידעתי שזה שיר טוב, אהבתי אותו, הפקתי אותו בעצמי. ממש לא ציפיתי, זו לא מוזיקה מסחרית, אני במהות שלי סינגר סונגרייטרית, כלומר אני לא באה ומכוונת ל'לעשות להיט' או 'שזה יתפוס'. זה מונחים שבכלל לא מתקיימים בתהליך העבודה שלי. תמיד הדיאלוג הוא אם זה נוגע בי, אם אני אוהבת את זה, אם זה עושה לי לרקוד, וכל עוד זה מזיז אותי אז אני מרגישה שזה דבר טוב. אז הוצאתי את השיר, כן הרגשתי שזה אחלה שיר. עשיתי לו קליפ, הלכתי עם חברים במושב, צבעתי להם את הפרצוף כמו ליצנים, רצתי שעות בכביש וזה היה מצחיק. ואז זה קרה. אני ממש מנסה לא להתעמק ולנסות להבין מה גרם לו להצליח".
למה?
"כי אני ממש מפחדת שזה יהפוך להיות הסיבה למה אני עושה דברים, כי אני לא רוצה לעשות דברים כדי שהם יצליחו".
את פוחדת שההצלחה תשנה אותך?
"היא כבר משנה אותי".
באיזה אופן?
"אני אדם ממש פתוח, אני לא מצליחה ללבוש על עצמי דמויות. וכל החוויה הזו של היחשפות לאנשים שאני לא מכירה, יש בה משהו שכאילו מכריח אותי לעשות את זה. אני מרגישה שאני חייבת קצת יותר לשמור על עצמי, אז יש בי משהו שגם נסגר. אבל אני עובדת על עצמי שזה לא יקרה. אני ממש מחפשת לי מנטור שחווה איזה משהו דומה. וואי, הלוואי שמישהו יקרא את זה ויגיד לי, 'יאללה, אני רוצה להיות המנטור שלך'. אני גם מחכה לאיזה זמר או זמרת בגילי, שאוכל לחלוק איתם את החוויות שאני חווה, שעושים דברים דומים לשלי".
יש כאלה?
"יש אנשים ממש מוכשרים, אבל אני מרגישה שיש לי איזו סצנה משל עצמי, כי האנשים שעושים שירים על גיטרה הם גדולים ממני בעשור ויותר. אז אני ממש באיזושהי שאיפה לשקשק את המערכת כי אני מרגישה שיש מלא צימאון לעוד מהסגנון שאני עושה. אני לא מדברת על סגנון מוזיקלי, אני מדברת על דברים שבאים מהלב, ופחות מוזיקה מסחרית. יסמין מועלם היא השראה אדירה בעיניי, כי היא ממש עושה את הדבר שלה באיזה אומץ לב גדול כזה. להביא את מה שאת בלי לנסות לזייף את זה - זה מצריך אומץ. אבל זה יפהפה ומסעיר מאוד. אני לא יודעת בת כמה היא, אני בגיל של אנה זק ונועה קירל".
את שומעת נועה קירל?
"לא. אני כן יודעת להעריך את זה".
מקשיבה לאנה זק?
"אני בעיקר מתאבססת על עור הפנים החלק שלה. וואו, אני רוצה כזה לעצמי".
כמי שגדלה במושב ערוגות שקרוב לקריית מלאכי, והעבירה את נעוריה במגמת ג'אז בפנימיית מוזיקה שליד קיבוץ מגן, אסון 7 באוקטובר גדע את פרק הילדות בחייה. "כל חוויות ההתבגרות שלי שהיו שם, התאהבתי בפעם הראשונה בקיבוץ מגן. את השיר הראשון שהייתי ממש גאה בו כתבתי שם. ופתאום כל זיכרונות ההתבגרות שלי נצבעו בצבע אחר. תמר קדם סימן טוב ניהלה והקימה את הפנימייה שלמדתי בה. היא נרצחה עם ג'וני בעלה ועם שלושת הילדים שלה וחמותה, וזה מחריד כל כך. היינו מאוד קרובות. היא הייתה אישה כל כך חשובה. כואב לי, אני כועסת ולא מצליחה להשתחרר מהתחושה שזה פשוט לא הגיוני. היא הייתה בלתי מנוצחת כזאת. אביב אצילי שנרצח, שהוא אבא של חבר טוב. משפחת קלדרון, ששני האחים הגדולים למדו איתי בפנימייה, סהר קלדרון שחזרה מהשבי הייתה תלמידה שלי, לימדתי אותה מוזיקה. אלכס דנציג הוא סבא של חברה. ויש לי מלא חברים שאין להם בית עכשיו. הכל מאז גרוע. אני כל כך רוצה שהחטופים יחזרו, ועד שזה לא קורה אני לא מרגישה שהחיים יכולים להמשיך או לחזור למסלולם. ההפקרה מטרידה ומכעיסה ומפחידה. בתור אזרחית בישראל אני טרודה מזה, אני כועסת, אני עצובה. אנשים שם למעלה שכחו מערך החיים, מפדיון שבויים. הלב שלי עם כל האנשים שחוטפים את זה הכי קרוב, אני פשוט כל כך רוצה שיחזירו אותם. עכשיו!"
6 צפייה בגלריה
משפחת קדם סימן טוב. "אני כועסת ולא מצליחה להשתחרר מהתחושה שזה פשוט לא הגיוני"
(צילום באדיבות המשפחה)
בשבת האחרונה שרת את ההמנון על בימת ההפגנות בקפלן. הייתה התלבטות?
"לא. אני רואה כרגע את ההפגנות בקפלן כמשהו שהולך יד ביד עם המאבק לשחרור החטופים, ואני כמובן יוצאת מנקודת הנחה שכל מעשה אמנותי גם ככה נושא בתוכו מטען פוליטי".
ובכל זאת ישנם אמנים שחוששים לנקוט עמדה.
"אני לא חששתי. הרגשתי שזה מרגש שאני יכולה לתת את הקול שלי ואת השירה שלי. מה שקורה שובר אותי. את יודעת, אחד הדברים שתמר לימדה וחינכה אותנו אליו זה לפעול. לעזור לאנשים, לשפר את העולם ולגרום לו להיות טוב יותר. אני ממש מנסה להמשיך את הדבר הזה. אני חושבת שיחסית לאמנית בישראל, אני פעילה. יוצאת להפגין, הולכת לכיכר החטופים. מעלה דברים באינסטגרם".
וחוטפת?
"בטח. אני משתפת סרטון של נכדה של חטוף שנרצח וכותבים לי, 'יא מגעילה', 'עוכרת ישראל', 'יש לך דיקציה גרועה'. זה תמיד הולך לשנאה".
את מודאגת מהעתיד? שואלת את עצמך אם הוא פה?
"ברור שאני דואגת, ואני כל הזמן מפלרטטת עם מחשבות של לעבור למקום אחר, כי קשה כאן, הכל מפחיד. המלחמה ממש הנכיחה לי את זה שהחיים כל כך שבריריים. הכל יכול להשתנות ברגע, ואני חולת שליטה. אני כן יכולה לדמיין את העתיד בראש שלי, אבל בו-זמנית גם קשה לדמיין אותו. מאוד קשה לדמיין עתיד מאז המלחמה. אני גם מרגישה שאני באיזושהי צרה, כי עברית זו השפה האהובה עליי בעולם. השפה מגדירה את האופי שלנו, ואני כל כך בתוך העברית, אני קרובה אליה, היא חברה טובה שלי".
מה המילה האהובה עלייך כרגע?
"וואי, זה נוראי, אבל 'אומללה'. בגלל המצלול. או 'תהום'. מילה יפה, לא?"
באנגלית זה באמת נשמע פחות טוב.
"'מיזרבל' לא מצלצל יפה, אין מה לומר. אני מפחדת שבכתבה הכל ייצא מדכא. אני יודעת לדבר את המילים האלה, אבל אני גם יודעת להרגיש כל כך הרבה דברים שהם לא זה, ואני גם חושבת שמי שמקשיב למוזיקה שלי יכול לשמוע שאפילו הקול שלי לא נושא עליו את הכובד של המילים ואולי זה מאפשר לאנשים להתקרב. לפעמים, כדי להנגיש לעצמי מסר קשוח אני איעזר במוזיקה שהיא יותר קלילה ונעימה. את יודעת מה הדבר הכי מטורף שהבנתי? מכרו לנו, או לפחות אני קניתי את זה, שמוזיקה עמוקה מגיעה מתוך דיכאון, מתוך חוסר, אבל יש משהו במלאות ובלעוף על החיים שהוא כל כך עמוק באותה מידה. אני רואה את החברים שלי שהולכים לים ויודעים לשמוח ולחיות. יש משהו יותר עמוק מזה?"
כוכבת מסוג אחר, גוב. כזו שבדירת החדר שלה בדרום תל-אביב, שאליה עברה לפני חודשיים, יש ציורים של חברה, לצד ציור של קדישמן שקיבלה במתנה. כזו שבערימת הספרים שלה יש דוד אבידן, יהודה עמיחי ולאה גולדברג, שמספר שיריה היא מקריאה לי לפתע, כאילו אינה שייכת לדור שנולד עם מסך ביד וחיבה יתרה לדאקפייס. פיה קסומה שנשבעת לי שהיא בת 22, אם כי נדמה שנולדה בעשור אחר. "כל הספרים הם מסבא שלי, שהוא איש של מילים", היא מודה, "אני קצת דיסלקטית, אז מהרגע שהבנתי איך כותבים לא הפסקתי, ותמיד הייתי מגיעה אליו עם שירים ארוכים. הוא אמר לי, 'עלמה, שיר טוב. זה שיר קצר, שיר שמעבירה בתוכו מהות במעט מילים'".
יש הרבה דברים שאומרים על הדור שלך. שאתם מנהלים מערכות יחסים דרך מסכים, שמעדיפים אימוג'י על פני מבט, מחקרים מראים שאתם עושים פחות סקס מהדורות הקודמים. אני מדברת איתך וחושבת, אולי אנחנו עושים לדור הזה עוול?
"אני גם אוהבת לעשות לדור שלנו עוול. אני גם מתכתבת באימוג'יז. אני גם כל היום באינסטגרם. אין אותי במחקרים, אבל נניח בניינטיז כולם הקשיבו לאותה מוזיקה, ועכשיו הספוטיפיי מתאים לכל אחד את סגנון המוזיקה שלו, אנשים מקשיבים למוזיקה מטייוואן ומישהו אחר מקשיב למוזיקה דרום-אפריקאית, ויש כל כך הרבה סצנות ועושר תרבותי שקשה להתאגד סביב משהו אחד. אני מדברת להרבה אנשים בגילי ומוגזם להגיד שאני קול של דור, אבל חלק מהאנשים מתחברים לזה, כמו שאני מעולם לא הקשבתי לכוכבות פופ בגילי, אז האם הן קול של הדור שהוא אני? לא. אולי אנחנו פשוט הרבה יותר אינדיבידואליים מכל דור שאי פעם היה כאן ולכל אחד יש את ההזדמנות להיות מה שהוא. בקשר לאהבה, נראה לך שמשהו כזה יכול להשתנות דרך מסך? אנשים עדיין מרגישים את אותם דברים, פשוט השפה שונה והמנהגים קצת שונים. לא מתחילים עכשיו עם מישהו ברחוב, אבל עדיין מתאהבים בענק. אני נולדתי אולד-סקול. פתחתי אינסטגרם רק כשרציתי לקדם את המוזיקה שלי".
אז איך מתחילים איתך?
"מתוך מפגשים של החיים. מי שמתחיל איתי באינסטגרם, לא הולך לו כל כך. אני חדשה בתוך עולם הדייטינג, לפני ארבעה חודשים נפרדתי מחבר שהיה לי ארבע שנים. אני לא רוצה לדבר על זה".
אוקיי. אז יצאת כבר לדייטים?
"קצת".
כיף?
"וואי, זה מעיף את המוח, אבל בגלל שהייתי בזוגיות מלא זמן אני לא מחפשת את זה".
אתם דור שהתבגר בצל קורונה, ועכשיו מלחמה. מה זה עושה?
"דווקא המלחמה מקרבת לחיים. המפגש עם המוות מעורר את הצורך לחיות, לפחות ככה אני מרגישה, ואת הצורך בקרבה אמיתית בין אנשים. בסוף קשר אנושי זה משהו שהוא לא באמת משתנה, ואני רואה את זה על אנשים שמקשיבים למוזיקה שלי. הם יודעים לאהוב. זה חידד לי את החשיבות של שלהשמיע את המוזיקה בלייב".
