"איך להיות מוזה", ספרה הראשון של דנה שוופי, הוא רומן חכם. הוא מעמיד עלילה ריאליסטית שמתייחסת לעולם הממשי, ויש בה דמויות שיכולות להתקיים במציאות, על המתחים החברתיים והנפשיים המאפיינים אותן. אבל בלב ליבו מתקיים דיון רעיוני על אפשרות התקיימותה של מציאות בעולם שברובו הגדול כבר מכר את נפשו לדימויים, ואינו יודע עוד מהי מציאות, או מהו הבדל בין מקור להעתק.
העלילה עוקבת אחר בוגרי בתי ספר לאמנות ובוחנת את התמודדותם עם עולם האמנות ואת סיכוייהם לממש את עצמם כאמנים בגמר הלימודים. זירת ההתרחשות המרכזית היא תל אביב בתחילת העשור השני של המאה ה-21, ומשובצים בה גם פלאשבקים לניו-יורק של סוף העשור הראשון, מה שמקנה לעלילה ממד גלובלי. מבין הדמויות, רונה היא קרייריסטית, עוסקת במדיה דיגיטלית, עושה אמנות פוליטית. ניר לעומתה מתמסר לציור במובן המסורתי, מצייר דיוקנאות על פי צילומים. רונה היא די עצמאית (אם כי באה מבית מרופד בכסף), מבינה את העולם ומעודכנת בנושאים ה"חמים", ואילו תפיסת האמן של ניר רומנטית והוא תלוי ברונה נפשית וכלכלית. שניהם בוגרי אותו מוסד, בצלאל, ובגמר לימודיהם הם עוברים לדרום תל אביב וחולקים בה סטודיו משותף. לעומתם, הנרגשים מהעתיד האמנותי שאולי מצפה להם, מיכאל, בן של מהגרים ישראלים, מגיע לתל אביב מבית הספר לאמנות היוקרתי פרסונס שבניו-יורק, כשהוא כבר נואש למדי מהסיכוי לממש את עצמו כאמן. פרט להיותו דמות חשובה לעצמה, מיכאל מתפקד גם כדמות המניעה את העלילה, כשהוא נכנס ליקום של רונה וניר הבלתי נפרדים וסודק את הקשר ביניהם. ישנן שתי דמויות משמעותיות נוספות: יואל האינטלקטואל והרומנטיקן-כמעט-בסתר, החבר החשוב השני של רונה שמנהל איתה סוג של ריקוד רומנטי לא ממומש; וג'ימי, בן העשירים הניו-יורקי המפונק, שמיכאל, חברו ללימודים, שואף להיות כמוהו, ורואה בו מימוש של הפנטזיה הניאו-ליברלית לחיבור הכרחי בין אמנות לכסף ולהצלחה.
שוופי יוצרת מין עולם של כפילים הקשורים ביניהם ביחסי תלות, אובססיה ותשוקה ארוטית שבחלקה הגדול אינה ממומשת. במיוחד בולטים הצמדים מיכאל/ג'ימי וניר/מיכאל. מיכאל אובססיבי לג'ימי, ניר אובססיבי למיכאל, מיכאל משתוקק להיות ג'ימי, ניר משתוקק למיכאל. אבל אלה הם גם כפילים ללא מקור. גם אם נדמה שכל אחת מהדמויות בכל צמד היא יישות מוצקה עם אפיונים משלה, הופכיים יותר או פחות לאלה של חברתה, הרי כל הדמויות הן גם תוצרים של התרבות שבה הן חיות. כך, למשל, אם ניר נראה כמייצג האולטימטיבי של הבחור התמים והרומנטיקן, שמתחבר לדימוי של האמן הסגפן והמיוסר נוסח המאה ה-19, הרי גם בו מפכה חלום נושן על פטרון-מאהב עשיר ונדיב שיממן אותו. אם מיכאל מצטייר כנבל האולטימטיבי של הסיפור, סוחר ציני בנפשות שמשתמש במניפולציות מסוכנות כדי להשיג כוח ושליטה בעולם האמנות, הרי גם הוא נוצֵר בתוכו שארית של חלום ישן להיות סוג של נִיר, אמן ומשורר רומנטיקן שבז לענייני העולם הזה. ואילו הדמות היותר מובנת לכאורה, רונה, הדמות המרכזית ברומן והיחידה שמתחילה להתממש אמנותית, חוזרת ברגע מסוים מהמדיה הדיגיטלית לעולם הציור - מעבר שמסמן במידה רבה את קיצהּ.
שוופי משכילה ליצור עלילה מרתקת ודי מותחת, שבנויה על דמויות עגולות, על מפנים עלילתיים מוצדקים ועל קצב מוצלח של התפתחות. אך הדבר המעניין ביותר בעיניי הוא שזו גם עלילה הגדולה מעצמה. עולם האמנות מצטייר ברומן כמיקרוקוסמוס של החברה הצרכנית, הקפיטליסטית, הגלובלית, והפלונטר הרגשי שזה גורם ליחידים: מצד אחד, קבלה של ערכיה ונכונות לשלם מחיר על מימוש חלום ההצלחה האמנותית, שבולטים בה המניע והשיקול הכספיים. מצד אחר, תסיסה פנימית, ברמה זו או אחרת, של ערכים רומנטיים, כמו חיפוש אחר האמת בחיים וביצירה. ההישג הבולט של הספר הזה, שכזכור הוא ספר ביכורים, הוא שהדיון הרעיוני והביקורתי בקפיטליזם המאוחר מיוצג היטב על ידי הדמויות, הן בהתנהגותן והן באופני התבטאותן. אך ממד זה אינו הופך אותו לרגע לרומן שטוח, שבו הדמויות הן פחות דמויות ויותר רעיונות. תקראו.
"איך להיות מוזה", דנה שוופי, הוצאה לאור: אפיק, 346 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.08.24
