לקווין רובין כבר היו הופעות מלחיצות, הוא פגש כאב וקהל קשה. אבל שום דבר לא הכין אותו לילדי 7 באוקטובר. "נסעתי לים המלח, לאיפה שפינו את תושבי בארי", הוא משחזר. "הייתי צריך לדבר עם ילד שידעתי שההורים שלו לא בחיים וביקשו ממני 'לעשות לו טוב' עד שיגיע הפסיכולוג שיעדכן אותו. זה הדבר הכי קשה שעשיתי. זה גמר לי את הנפש - ילד מחייך כי הוא עדיין לא יודע מה הולך להגיע".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מאז אותו אירוע הוא נתקל בחוסר האונים של המציאות שוב ושוב, בהופעות מול מפונים, בפגישות עם ילדים שחזרו מהשבי. "נפגשתי עם ילדה שנפצעה בעוטף ושאלתי אותה מה היא רוצה הכי הרבה, היא ענתה לי, 'שאני אהיה בריאה ושיהיה לי אייפון', אז הלכתי וקניתי לה אייפון. באיזה אירוע שהייתי בו נתקלתי בילד שיושב עצוב בצד, שאלתי אותו למה הוא עצוב והוא ענה, 'כי אני מתגעגע לאבא שלי. הוא עכשיו מלאך בשמיים וגם אח שלי שם. אני מקווה שהם בסדר'. אז הלכתי לאמא שלו וביקשתי ממנה רשות לעשות לו יום כיף. לקחתי אותו לקניון ועשיתי לו קניות. הם רק ילדים וגודל ההתמודדות שלהם הוא לא נורמלי, אז אני עושה את זה ומרגיש שאני עוזר, אבל בסוף אי-אפשר באמת לעזור ברמה שהייתי רוצה".
והיה גם את האירוע ההוא, ביום העצמאות. "קבעתי להופיע בחולון, אבל באותו יום ממש קיבלתי טלפון ממטה החטופים. הם אמרו שהם שמעו שאני מופיע מתחת לבית של חטופה. כשהבנתי שזה באמת נכון, הרמתי טלפון לאמא שלה. אמרתי לה שלא אכפת לי לבטל את ההופעה, גם אם יתבעו אותי. היא אמרה שהיא גם ככה נוסעת לכיכר החטופים, אבל שהבן שלה נשאר כי הוא מאוד אוהב אותי. היא אמרה לי, 'לבת שלי יש הסתכלות קצת אחרת על הדברים, אז אני רוצה שתופיע ושתדבר עליה, שתספר איך היא רואה את החיים'. וזה מה שעשיתי, וגם העליתי את הבן שלה לבמה. היא שלחה לי הודעה אחרי זה, שעשיתי לו יום מאושר בתקופה שחורה. בסופו של דבר משפחות החטופים רוצות שיראו אותן, שישמעו אותן, שלא ישכחו".
4 צפייה בגלריה
קווין רובין. "אני חושב שאני מצליח להתנתק, עד שזה מגיע לדברים קונקרטיים"
(צילום: איליה מלניקוב)
ובכל זאת אתה לא מתבטא פוליטית.
"כי אני לא מבין בפוליטיקה, אבל הייתי עכשיו חודש בחו"ל לצילומים בלי הבן שלי והשתגעתי. אני פשוט בהלם שהם עדיין לא פה. יש זמן למלחמות, אבל בינתיים יש משפחות שמחכות לאנשים שלהן. אני בהלם שהגענו לשיח הזה אחרי תשעה חודשים. איך זה בכלל דיון? מה צריך לעשות? להחזיר אותם עכשיו".
איך אתה מתמודד עם כל זה?
"אני חושב שאני מצליח להתנתק, עד שזה מגיע לדברים קונקרטיים, למשל כשאני מדבר עם ילד בארבע עיניים והוא אומר לי, 'אני מתגעגע לאבא שלי'. מה אני יכול להגיד - אבא שלך יחזור? אבא שלו לא יחזור. אני מפורק מזה. אמא שלי פסיכולוגית, אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני מרגיש שאני קם בבוקר ואין לי אוויר. היא אמרה לי, 'אתה צריך להבין שמה שאתה עושה זה שליחות, ותמשיך לעשות את זה'".
רובין, 31, התחיל את הקריירה שלו הרבה לפני שמישהו דמיין שיוטיובר יכול להיות שליח של משהו, מלבד אולי למגשי פיצה. ב-2017, אחרי שנמאס לו לשמוע "לא" באודישנים לתפקידי משחק, הוא החליט לא רק להביא את ההר אליו, אלא לשטח אותו ולבנות עליו מושבה. הוא התחיל להעלות סרטונים, בהתחלה באינסטגרם ואז ביוטיוב, והיום הוא כבר נחשב למעצמה, עם למעלה מחצי מיליון מנויים, זאת בנוסף להופעות חיות ולתפקידים בתוכניות טלוויזיה. רק בזמן הנתון הזה אפשר לראות אותו מנחה את התוכנית 'אח לילה' ברשת 13, מדבב את סרט האנימציה 'החתול בעל 10 הנשמות', ופרזנטור של אפליקציית 'דה קלאב' שמעניקה הטבות לבני נוער ושל ליגת ווינר סל. הצילומים שהוא הזכיר קודם הם להמשך של 'פול גז', סרט הרפתקאות לבני נוער.
אז עכשיו, כשהגעת ליעד, אתה מרגיש שהגיע הזמן להיפרד מיוטיוב?
"לא כל החיים אני אהיה קווין המגניב, אז אני חושב שמתישהו אני אצטרך להוריד קצת רגל מהגז ולהפחית את המינון, אבל אני לא אפסיק להעלות סרטונים לגמרי, כי אני חושב שהטעות של הרבה אנשים זה שהם שוכחים את הלחם והחמאה שלהם. יש לי קהל שדחף אותי לכל חלום שרציתי להגשים. אני לא אגיד להם, 'תודה, הגעתי לאן שרציתי, יאללה חבר'ה, זהו'".
התכנים שלך השתנו בעקבות המלחמה?
"המציאות היא קשה ואני כן רוצה לדבר על מה שקשה, אבל גם לא להלחיץ את הצופים. אז אני מעלה תכנים שהם יותר חיוניים, כמו אינפורמציה מה לעשות בכל מיני מצבים, אבל גם סרטונים 'שטותניקיים' יותר. כשחזרתי להעלות סרטונים אחרי 7 באוקטובר, העליתי גם הסבר, שאני פה בשביל מי שרוצה שנייה לצחוק וליהנות, ואני מבין את מי שזה לא מתאים לו. אבל יש דברים שאני עכשיו לא מעלה, כאלו שיכולים להבהיל או להיות טריגר לאנשים".
אבל אתה לא מפחד שהוולוגים גורמים לאנשים להתייחס אליך פחות ברצינות ואולי מונעים ממך תפקידים?
"תמיד אמרו לי שאי-אפשר לעשות גם וגם, אבל אמא שלי תמיד צוחקת עליי שאני כמו קיוסק. אתה רוצה במבה? אני יכול להביא לך במבה. אתה רוצה מסטיק? אני יכול להביא לך מסטיק. אני עושה יוטיוב כי זה כיף לי, ואני יכול להיות גם קווין, המנחה הרציני ששואל את השאלות קשות. כרגע אני הכי נהנה מהנחיה, כי שם אני מרגיש שאני מביא את עצמי לידי ביטוי במאה אחוז, כשלא הכל כתוב מראש וצריך להבין את הסיטואציה ולהשתמש באינטליגנציה הרגשית".
המוצר הכי מבוקש כרגע בקיוסק שלו הוא דווקא קווין האבא. בשנה וחצי האחרונות הוא ממלא את התפקיד הזה במסירות, ויחד עם אשתו דניאלה קריסטיה, יוטיוברית בפני עצמה, הם מגדלים את קיי בביתם שבראש-העין. האזכור של קיי מעלה בו חיוך מואר, ומיד אחריו מגיע גם הצל - הבזק של חרדה.
"האבהות זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אבל זה פתח אצלי גם עוד דברים", הוא מודה. "אני היפוכנדר וחרד, וברגע שיש ילד בתמונה, כל הדברים צפים. עד היום הייתי עובד בשביל להגשים את החלומות שלי. היום כשאני אומר לו 'ביי' בבוקר, אני מרגיש שאני הולך לעשות לו עתיד טוב יותר, שהוא יהיה בגן הכי טוב, שיהיה לו את האוכל הכי בריא. עכשיו יש לי באמת סיבה אמיתית לעבוד קשה, לא לישון בלילה. פעם זה היה בשביל השקט הנפשי שלי, היום זה בשביל המשפחה".
כשהשתתפת עם אמא שלך ב'המטבח המנצח', היא סיפרה על הילדות שלה, איך היא גדלה בבית עשיר עד שגבר הונה את אמא שלה והותיר אותן בלי כלום. הסיפור הזה גרם לך להיות יותר חרדתי?
"יש לי משהו בתת-מודע שמאוד חרד לכסף, כנראה בגלל שאני זוכר את הסוויץ' שאמא שלי הייתה צריכה לעשות, מלהיות ילדה עשירה ללנקות את המדרגות בשביל שיהיו לה כמה שקלים לקחת אותנו לים. תמיד יש לי את תחושת המרדף הזו. למשל החלום שלי היה לקנות בית, לא בשביל להגיד שיש לי נכס, אלא כדי שיהיה לי משהו שאי-אפשר יהיה לקחת ממני. שיהיה לי את הסנטר שלי. ואני שמח שהצלחתי לעשות את זה".
באיזה עוד אופנים החרדה מתבטאת?
"לפני כמה זמן דני ואני היינו צריכים לנסוע לאיזה מקום והחלטתי שניסע בשתי מכוניות, כדי שאם יקרה משהו רק אחד מאיתנו ייפגע והשני יוכל להמשיך לגדל את קיי. שאם חס וחלילה יהיה פיגוע, מישהו יוכל לגדל את הבן שלי".
יש גם מחשבות על הבחירה לגדל את קיי כאן, בישראל?
"לא. יש לי אזרחות זרה, וגם לאשתי, אבל לא עלתה לנו שום מחשבה לעזוב. החיים בסופו של דבר הם לא פיקניק ויש לנו מדינה שחשובה לכולנו. אין על הישראלים. רואים את זה במיוחד בחו"ל, אין בשום מקום אחר כזו הרגשה של נוחות אחד עם השני. ברור שאני מבין שהחיים פה קשים, אני מבין שקיי יתגייס לצבא ויצטרך לשרת".
4 צפייה בגלריה
קווין עם אשתו דניאלה והבן קיי. "ברור שאני מבין שהחיים פה קשים, אני מבין שקיי יתגייס לצבא ויצטרך לשרת"
(צילום: אינסטגרם)
אבל עוד לפני שיגיע השירות הצבאי, ההורים של קיי מתמודדים עם אתגרים באזורי מלחמה אחרים - גני שעשועים. "לפעמים אנחנו מגיעים לגינה ויש שם ילדים שמשחקים, וקיי הולך ולוקח להם את הכדור, ואז, בגלל שהוא הבן שלי, הם לא יקחו ממנו בחזרה, אלא יתחילו להתלהב ולשחק איתו. אני ודני דיברנו על זה שחשוב לנו שהוא יידע שהחיים לא עובדים ככה, אז כשזה קורה לנו אנחנו מבקשים מהילדים או מההורים שלא יוותרו לו, כדי שהוא לא יחשוב שהוא פריווילג. שיידע שלא מגיע לו הכל".
בגלל זה בחרתם לגור בראש-העין הרגועה יחסית ולא, נניח, בתל-אביב?
"עשינו פעם סאבלט בתל-אביב והיה לי קשה. אתה כל הזמן מרגיש שאתה לא בסדר: אם אני עובד, אז למה אני לא מבלה מספיק, אם אני מבלה, למה אני לא עובד מספיק? אבל הרצון המרכזי היה להיות קרוב לאמא, ואני רוצה להתקרב אליה עוד יותר, לכפר-סבא".
אתה עדיין צמוד אליה? ההורות לא שינתה את זה?
"צמוד-צמוד. לשמחתי מצאתי את האישה האולטימטיבית - היא מאוהבת באמא שלה, שגם גרה איתנו, ואני מאוהב באמא שלי".
המשפחתיות המושלמת שרובין מציג, יחד עם הבחירה להקים בית בגילם הממש-לא מופלג ובשיא ההצלחה, כמעט מתחננת לחפש את הקאץ', אבל רובין מסביר שהחלום של דניאלה תמיד היה להיות אמא, "אני חושב שזה מגיע מחסך בגלל שהיא בת יחידה".
זה לא מובן מאליו לשמור על יציבות כזו. אנשים בגילכם ובמעמדכם בדרך כלל עדיין עסוקים בלייצר כותרות על התאהבויות, פרידות וחוזר חלילה.
"יש לי חוקים: אם אנחנו רבים, אסור להגיד את המילה פרידה. אסור ללכת לישון בריב ואסור לצאת מהבית בלי נשיקה. גם דני מאוד קיצ'ית, היא שולחת לי סרטונים של אנשים בני 90 בים, כותבת לי, 'זה אני ואתה עוד 60 שנה'. כל האינסטגרם שלי זה סרטונים של זקנים מחזיקים ידיים. אני מאוד משפחתי ומאמין שהאהבה שלנו תנצח הכל. אני גם אחד שלא מסתכל לצדדים. אם מתחילות איתי ברחוב, אני מתקשר להגיד לדני והיא צוחקת על זה. היא גם מחוברת לאינסטגרם שלי. אנחנו חיים בשותפות אחת גדולה".
אז הצעד הבא זה להיות משפחת יוטיוב, ספיר וטרסוב סטייל?
"אני לא רואה את עצמי כמו משפחות כוכבות רשת. אני אינדיבידואל ואשתי אינדיבידואלית. אני אוהב להעלות לרשת דברים שאני גאה בהם, ואני אבא מאוד גאה, אבל יכול להיות שעוד כמה שנים קיי יבוא אליי ויגיד לי, 'אבא, אני לא אוהב את העולם הזה', וזו תהיה בחירה שלו. הוא נולד למשפחה קצת שונה, עם אבא חרדתי שמצלם כל היום, אבל המטרה שלי זה להיות אבא טוב".
הרצון להיות אבא טוב דחף אותו גם לדבב את 'החתול בעל 10 הנשמות', "ואני חייב להגיד שלדבב סרט זה לא פשוט בכלל, במיוחד בגלל שהדמות הראשית, שהיא חתול, הופכת לעוד חיות, כמו ג'וק וסוס. אני דיבבתי את כולן, כל פעם עם קול אחר".
נשמע מפרך.
"אבל שווה את זה. אני חושב שהילדים צמאים לעוד תכנים עכשיו. לא פלא שכל הסדרות שיצאו בתקופה הזו זוכות להצלחה גדולה, ואני מאמין שגם 'החתול בעל 10 הנשמות' ישבור שיא. זה חופש גדול קצת אחר. פחות מתאים להסתובב, אז אני חושב שהתכנים שנותנים ערך מוסף הם קריטיים עכשיו".
אבל מצד שני, אולי יש כזה דבר גם יותר מדי אסקפיזם? למשל על 'האח הגדול', שאתה מלווה עם התוכנית 'אח לילה' ברשת 13, הייתה ביקורת שהיא מנותקת, כולל על השידור ביום שבו נקברו הילדים שנהרגו מפגיעת טיל במגד'ל שמס.
"ברור שיש שם ריבים על אוכל וכל הדברים האלו שנראים מנותקים, כי בסופו של דבר, הדיירים באמת מנותקים. אבל הם גם מדברים על החטופים ומספרים על השירות שלהם בעזה ואני חושב שהמדינה רוצה לראות את זה, את האנושיות מאחורי הדיווחים. גם על הפסטיגל הייתה התלבטות, אבל ברגע שיצאו עם ההודעה שהוא יתקיים השנה, קיבלתי אלפי הודעות מהורים שהילד מחכה לזה מעכשיו, כי בסופו של דבר, לפעמים ילד נהנה מהציפייה אפילו יותר מהאירוע עצמו, ופה יש 800 אלף ילדים שצריכים משהו לצפות לו, משהו שייתן להם קצת שקט. אז אני חושב שזה טוב שיהיה פסטיגל, כי גם זה סוג של שליחות - לשמח את כל ילדי ישראל. והחלום שלי זה לעשות הופעה מיוחדת לכל משפחות החטופים, עם כל החטופים שחזרו. הלוואי שעד חנוכה זה יקרה".
