ועכשיו, סוף-סוף, הרכב השכור שלנו מגיע לתחילת הרחוב. בעוד שנייה נצא ונראה את המחזה שאני מחכה לו כבר שנה שלמה. את הבית שרן בנה לנו פה. זה בית ישן שהיה שייך פעם לזקנה בשם פניוטה, היא הייתה האישה הכי טובת לב בשכונה אבל כולם ידעו שבעלה החלאה נוהג להכות אותה עם מקל ההליכה שלו. הבית שרן קנה מהבנים שלה הוא מה שמכונה בית אונייה, יש לו חרטום מחודד וחדרים עם כל מיני זוויות מוזרות שלא מאפשרות לשים בו שום שידה שאיננה משולשת כמו חריץ קממבר, אבל זה רק מוסיף לקסם שלו בעיניי. והנה, מפה אני כבר יכולה לראות אותו. צבוע כולו בצבע וניל צהבהב, עם תריסים ירוקים כהים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"אני לא מאמין שלא היית בבית מאז השיפוץ", רן קורא את המחשבות שלי, "לא יכול לחכות שתראי את המקלחת המושלמת עם רצפת חלוקי הנחל שעשיתי שם". הוא נראה כל כך שמח שאני מחייכת ואומרת "גם אני לא יכולה לחכות", אבל הקול שלי נשמע חלול. בפעם האחרונה שהייתי פה, הבית עוד היה בשלבי בנייה התחלתיים. במקלחת היו רק מים קפואים, רן הרתיח לי מים בסיר ענקי וקילח אותי קפל עור אחרי קפל עור. גם לא היה כיור אחד בכל הבית. כדי לצחצח שיניים היינו צריכים למלא דלי ולגרגר לתוכו. כן, בפעם האחרונה שביקרתי פה לא היה בבית הזה כלום, אבל היה עוד דבר אחד שלא היה בו. את 7 באוקטובר.
שנה שלמה אני מחכה להגיע לפה, להרגיש סוף-סוף את הרגש הזה שנהיה נדיר כמו מותרות במדינת ישראל: שמחה. בחצי השנה האחרונה שקעתי בדיכאון, הוא התחיל כסתם רגש אפור וטפל שהוציא לי את החשק לפגוש אנשים או לצאת מהבית והלך והתקדם לדיכאון עמוק, ובכל זאת לא טיפלתי בעצמי ובטח שלא הלכתי לפסיכולוג. גם כי הרגשתי שמי אני שאערסל את הרגשות הפריבילגיים שלי כשיש לי חברות ששחטו להן את הבעל או את אחותן הקטנה, וגם כי כל פגישה עם מטפל היום זה לפחות 500 שקל, ולי לא היה את הכסף לזה. את כל מה שהיה לי אחרי שיוקר המחיה סיים להתעלל בי חסכתי כדי להצליח להגיע לכאן בקיץ. "שמת על זה יותר מדי", אני חושבת, "את כל הז'יטונים הנפשיים שלך שמת על הרולטה של חופשת יום ההולדת המסכנה הזאת". כי מה כבר חופשה בת פחות משבועיים יכולה לעשות? כולנו מרגישים בימים האלו כמו איוב. ואיוב לא פתאום נהיה מאושר רק כי הניחו לו קצת צזיקי ליד מיטת החוף.
"יאסס" קול גדול וצרוד של מעשנת קורא לנו מקצה הרחוב. זו סוטיריה, השכנה של רן שגרה מרפסת מולנו. "דנה מו, תיקניס?" סוטיריה אומרת ומחבקת אותי. “מו” ביוונית זה שלי, כלומר דנה שלי, ואיך התגעגעתי ל”מו” החמוד הזה שלהם. "לא טוב, הא", היא אומרת, "מלחמה בישראל, נה?" "את נראית נהדר", אני אומרת לה, ומיד שמה לב שהיא לא מחזירה לי מחמאה. פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על הסולנית של להקת מחאה פמיניסטית בשם פוסי ריוט. בשלב מסוים נמאס לפוטין מחבורת הבנות הצעירות, אז הוא החליט לעצור את נדיה הסולנית ולזרוק אותה לשנתיים בכלא באיזה חור מושלג ומכוער. כשראיתי אותה בפעם הראשונה אחרי הכלא, נבהלתי. השיער שלה הלבין כמו השלג בסיביר וגם העיניים שלה קיבלו כזה מבט רדוף, כאילו ראתה את מה שאסור לאף אדם לראות.
ואני יודעת, לא הייתי במחנה עבודה מחריד בסיביר, אני כולה בחורה שגרה בתל-אביב, לא רצחו לי את המשפחה ואפילו לא פינו אותי למלון. ובכל זאת, במבטה של סוטיריה אני רואה את מה שהמלחמה עוללה לי. כי הרחוב הוא אותו רחוב, אותו מישמש יווני מכשף של בתים נמוכי קומה ודלי מטראז' עם מרפסות גדולות שבהן הכל מתרחש. אבל אני כבר לא אותה אישה עם שמלת הקיץ הלבנה וכפכפי העקבים שהתהלכה פה עם פרח יסמין קטוף מאחורי האוזן. זו שלא הפסיקה להתפייט על כמה היא רוצה לחיות פה וכמה היוונים מבינים את סוד החיים האיטיים והשמחים. אני כבר יודעת שהטרנד הזה, של סלואו ליבינג? הוא לא בשביל יהודים, אנחנו לעולם לא נורשה לחיות לאט ורגוע. ואני כבר לא יכולה להסתכל על סוטיריה ולא לתהות אם היא סתם צבועה שמעמידה פנים שהיא אוהבת את רן, שעה שבפועל היא אנטישמית.
"טא דאם!" רן אומר ופותח את דלת הבית, "תיכנסי את ראשונה, כי את בעלת הבית, אל תשכחי את זה אף פעם, אני בניתי את הבית הזה כדי להגשים לך חלום". הוא אומר את זה בכזו גאווה זורחת וגלויה שמשהו נמעך לי בלב. זו הייתה לא רק שנה אזרחית קשה, אלא גם שנה קשה בזוגיות שלנו, שנה שבה לא הפסקתי להעמיד למבחן את הגבריות שלו. בהתחלה הפריע לי שהוא לא מגויס למילואים; ידעתי שאני צריכה לשמוח על זה, אבל איזה רגש פרימיטיבי בתוכי בכל זאת רצה גבר שלובש מדים ויוצא להגן עליי ועל הילדות. אחרי זה התעצבנתי עליו שהוא לא שוטר או כבאי, ולכן בגללו אין לנו אפילו אקדח אחד להגנה עצמית. "מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם תסריטאי בתקופת מלחמה?" חשבתי, "איך הוא מתכנן להגן עליי, לירות פאנצ'ים שנונים על המחבל?" לקח לי המון זמן לסלוח לו על שהוא לא איזה מאצ'ו מהדור הישן, וגם אחרי שהפאניקה הראשונית עברה, האמירות המכוערות שאמרתי לו באותה תקופה נשארו איתנו כמו פצע בתוך היחסים.
עכשיו אני רואה במבטו של רן כמה הוא זקוק לשבח על ההישג המטורף הזה שלו. והוא צודק, בעוד אני מערערת את תפיסת הגבריות שלו מרוב פחד, האיש ההישגי הזה הלך ובנה לנו פה בית מושלם בפחות משנה. "הדירה יפהפייה", אני אומרת, ואני אפילו לא צריכה לזייף, היא באמת כזאת. רן שמר על רצפות הפסיפס המקוריות של הדירה, האבנים הקטנות מנצנצות כמו סוכריות בכל צבעי הקשת, ומצד שני איבזר אותה בכל מה שמודרני וחדש. רק שהלב שלי עדיין קפוא. או שאולי דרוך מדי מחרדה. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את קוקטייל הרגשות החדש שהמלחמה הזו הביאה.
"בערב יש מסיבת סופלקי בשכונה", רן אומר, "וסיליס מהבית ממול יעמיד ברחוב מנגל עם גחלים ויעשה בשר על האש, יהיו אלכוהול ומוזיקה, איך אני מחכה לזה". "מאיפה יש להם כסף לבשר?" אני אומרת. השכונה שרן ואחיו קנו בה בית היא אחת השכונות הכי עניות בקלמטה. סוטיריה שמנקה בתים וסיליס שעובד באוטו זבל, הם עוד בני המזל, השאר מובטלים. ואני כבר לא משלה את עצמי שיוון היא רק מקום קסום שבו אנשים חיים בשפע עד גיל 112 ושוחים כל היום במפרץ הטורקיזי. אני כבר יודעת כמה קשה הם עובדים,
האמת היא שלא בא לי על הערב הזה. נתחיל בזה שברור לי שרבים מהם מרחמים רק על הילדים הפלסטינים, ולא עלינו. אני לא יודעת איך ארקוד ואשמח איתם, להיות ישראלית בשנה האחרונה זה אומר ללכת עם צל שקוף של עצב וחרדה שאף אחד לא רואה. אבל כשאני יורדת למטה אני לא יכולה שלא להיפתח למחזה שאני רואה. כל השכונה פה, רוקדת וצוחקת. אנשים לא מפסיקים לחבק אותי, לדחוף לי ליד עוד שיפוד שמנמן, הם אפילו מקבלים את הצל הסודי שמלווה אותי. ואני לא משלה את עצמי, אני יודעת מה גילינו על האנטישמיות של כל העולם אחרי 7.10. יש לא מעט ישראלים מסביבי שמאמינים שזה מספיק כדי להסתגר בארץ ולא להאמין באף גוי יותר. רק שאני פשוט לא מסוגלת לנהל ככה את חיי. אני אתעקש לראות את היפה והאנושי בכל אדם שאני פוגשת, כי עדיף לי לצרוך אור נאיבי מאשר חושך ציני.
בשיחות שלו לארץ, רן מדבר הרבה על דספיניה. "הלכתי לאכול עם דספיניה" פה, ו"קיבלתי טלפון של אינסטלטור מדספיניה" שם. בחופשה הזאת סוף-סוף ראיתי אותה, וישר הרגשתי זץ של קנאה. הגעתי לפה אישה זקנה מכפי גילי, המלחמה על כל דאגותיה נגסה לי טוב-טוב בזוויות הפה, ופתאום אני רואה שהחברה החדשה של רן היא דוגמנית עם עיניים ירוקות. ולמרות זה, אני לא חושדת ברן לרגע. זה מה שאני מבינה פתאום. זו לא רק הדרך שבה הוא מתעקש להחזיק לי את היד או למלא לי את כוס היין. זו הדרך שבה הוא אמר לי לפני שנה: "אני הולך לקנות לי ולך בית ביוון, להגשים את החלום הזה שאת מדברת עליו", ופשוט קיים את זה. הוא פשוט קרע את התחת בעבודה קשה, ולקח הלוואות, וחסך. אני יודעת, לא חסרות חברות שלי שהיו אומרות "תיזהרי, מה מפריע לו לנהל עם דספיניה רומן כשהוא ביוון ואת בארץ". אבל זו פשוט לא הדרך שבה רן ואני חיים, מהרגע שבה נפגשנו נתתי בו אמון. זה היה אינסטינקטיבי, כמו לפגוש את האדם שאת מתגעגעת אליו מבלי שאת יודעת כבר 38 שנה. ועכשיו אני מבינה איך אני צריכה להסתכל על הרגש הזה ששמו קנאה. לא כמשהו שבא להגיד לי שהגבר שלי לא בסדר, אלא כהזדמנות לקחת אחריות, לבדוק מה עשיתי כדי להגיע למצב שאני מרגישה שמערכת היחסים שלנו לא מספיק טובה או חמה בשבילו. והנה מה שאני רואה - איך העזתי לצרוח עליו שאין לו אקדח. איך לא הסתכלתי על התמונות של הבית שהוא לא הפסיק לשלוח לי מיוון בכל תקופת השיפוצים, למרות שידעתי כמה הוא זקוק למילה טובה. התמונות האלו היו הזמנות שרן שלח לי, לראות את מה שכן שמח, להאמין בנו, לצאת מהענן השלילי שאפף אותי. אבל אני הפסקתי להאמין בשנה הזו. פשוט נכנעתי לאפלה הגדולה, לספק, לייאוש, כבר כמעט לא ראיתי יופי בשום דבר.
והבית הזה, שרן בנה כאן? הוא חתיכת דבר של יופי. לא רק בזכות רצפת הפסיפס או העציצים במרפסת. הוא יפה כי הוא מחווה של גבר שבונה ארמון לאהובה שלו. זה אמנם כלום בעולם שבו רוצחים משפחות שלמות, אבל איזו ברירה יש לי אם לא לאמץ את הפינה הקטנה הזאת של הביטחון והאהבה שיש לי ברגע הזה? ופתאום אני מחייכת, מרגישה שאני מבינה הכי עמוק את מה שלאה גולדברג דיברה עליו בשיר “את תלכי בשדה", שיר הגעגועים לכל מה שנורמלי שהיא כתבה בהתחלה של מלחמת העולם השנייה. שפשוטים הדברים ומותר בהם לגעת, ואין שום אשמה בזה. פשוט מותר.
