הו, שלום לכם. לא יודע איפה אני תופס אתכם, אבל אתם תופסים אותי בדיוק עושה את מה שאני עושה כבר שלושה ימים רצוף: מנסה לא להתייאש סופית.
לא, אני אומר לעצמי, זה לא מה שכותבים בכל הרשתות החברתיות; המדינה שלך לא הידרדרה סופית אל מתחת לכל קו אדום ושחור, לא נכבשה על ידי מיליציות של חוליגנים פשיסטים רעולי פנים שעולים עכשיו גם על בסיסי צה"ל, משתקים, מפילים אימה, רומסים כל חוק בחסות משטרה שכבר מזמן עברה לבעלותם, ועושים את כל זה בעידודם הצווחני של הפוליטיקאים הירודים, זבי הקצף והפופוליסטים ביותר שהעולם ראה, ולפעמים גרוע מזה: טלי גוטליב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
לא, אני מנסה להגיד לעצמי; המדינה שלך לא אבודה. לא מתה. לא הפכה לחור מזרח תיכוני נחשל שתושביו מחזיקים במערך אמונות פרימיטיבי של עין תחת עין, רקטום תחת שן, נוח'בה יהודי תחת נוח'בה חמאסי. לא הפכה בעצמה לסוג של עזה – מקום שבו אוכלוסייה אזרחית גדולה נשלטת על ידי ארגוני טרור חמושים ואלימים שאין דרך להתנגד להם; לא הפכה לארץ שהדמוקרטיה גדולה בכמה מידות על תושביה הפנאטים ושטופי המשיחיות.
לא; מה שראינו השבוע בשדה תימן ובבית ליד הוא באמת אירוע הפלישה לקפיטול שלנו; הוא בוצע על ידי מיעוט שטוף מוח ואספסופי שלא מייצג את מה שרוב מכריע בציבור מאמין בו – שלטון החוק. לא מייצג את מה שרוב הציבור מבין: שגם אם סינוואר עצמו היה עובר התעללות מינית תחת ידיהם של חיילי צה"ל מעוטרים, היה מקום לחקירתם (ולהוצאתו להורג או כליאתו לנצח אחרי משפט צדק, כן. לא קשור).
ישראל היא עדיין מקום שרוב תושביו מבינים מה זה אומר להיות דמוקרטיה, ולא היו רוצים או מוכנים לראות את לימור סון הר-מלך והכנופיה משליטים פה את הטרור היהודי שלהם ולוקחים בשבי, תחת איומי נשק גנוב, מדינה שלמה.
הרוב – אני מנסה להרגיע את עצמי – עדיין לא חצו את הרוביקון הזה. עדיין מבינים מה זה אומר, כשרעולי פנים יהודים פורצים לבסיס צבאי ואף אחד אפילו לא עוצר אותם בש"ג; כשקבוצה של ישראלים – חלקם ח"כים – מודיעה רשמית שהיא גמרה עם שלטון החוק ותעשה בדיוק מה בראש שלה, ואלוהים – האמיתי, לא שלהם – יודע שזה לא הרבה, שם בראש שלה.
הרוב, אני מנסה להרגיע את עצמי, עדיין מבינים מה זה אומר, כשרעולי פנים יהודים פורצים לבסיס צבא; כשקבוצה של ישראלים - חלקם ח"כים - מודיעה רשמית שהיא גמרה עם שלטון החוק
עדיין יש כאן מדינה וחוק, וישנו ציבור גדול מספיק – רוב מכריע – שרוצה לראות את האנשים האלה, ואת הממשלה שנותנת להם גב, חיבוק ותקציבים – עפים לנו מהחיים ומהקיום הישראלי באשר הוא.
כי הם לא ישראל ולא ישראלים, הם ההפך. והם לעולם לא ינצחו.
זה לפחות מה שאני אומר לעצמי. חלק מהזמן זה עובד. חלק מהזמן אני מצליח לחשוב שלא הכל אבוד, שמוכרחים לשים את הפאניקה בצד כי גם היא סוג של פופוליזם, לראות את המספרים האמיתיים, להבין שמדובר במיעוט, ולהכיר בעובדה שמצב תודעתה של טלי גוטליב איננו מצב נפוץ – או מאובחן. לדעת שישראל השפויה היא עדיין רוב. רוב דומם, כן, כי זה מה שרוב נוטה להיות.
אבל הוא כאן, והוא יתרומם ברגע הנכון – אולי רק בקלפי. הוא ישים לזה סוף חד-משמעי וייפרע מהם. ככה אני מרגיע את עצמי – ואתכם – כל עוד אני משוכנע בזה. ורוב הזמן אני משוכנע. אבל.
אבל המלחמה חייבת להיגמר עוד קודם.
אתם מבינים שבשלב זה, המלחמה – נטולת מועד סיום ידוע, תוכנית המשך מדינית או מטרה מוגדרת להוציא הסיסמה החלולה "ניצחון מוחלט" – היא, בראש ובראשונה, אירוע רווחי פוליטית ופופוליסטית. אין לי מושג איך מתמודדים עם הידיעה הזאת לנוכח קורבנות האדם, כי אני, באופן אישי, לא במיוחד מתמודד.
אני פשוט נותן למידע ולתמונות – 12 גופות קטנות של ילדים, מכוסות בשחור, מסודרות על מגרש קטרגל – לחלוף דרכי, להכאיב כמו ששום דבר, להוציא מוות של ילדים במלחמות של מבוגרים, לא מכאיב, ולדעת שהגרוע מכל אולי לא מאחורינו, אבל בהחלט לנגד עינינו.
ואז מגיע הפחד. כי אנחנו הרי נגיב למתקפה הזאת – סניפינו היו סגורים עקב סידורים אחרונים במיאמי, אבל תכף נעשה בלבנון את מה שעשו אבותינו בלבנון – ונרגיש צודקים, ואז תבוא התגובה לתגובה והסרט היומי התלת-ממ"די שלנו יתחדש ו...
אין לזה סוף, אתם מבינים.
לא מסתמן סוף. מסתמנת רק ספירלת לחימה אינסופית.
ועם כל סיבוב נוסף שבא כהמשך ישיר (ומוצדק) לסיבוב הקודם (והמוצדק), אני הופך רק מפוחד ומנוכר יותר מול כל הדבר הזה – כולו, כל אתוס מלחמת הנצח הישראלית.
אל תבינו אותי לא נכון; אני רוצה לנצח. אני רק יודע שאין מנצחים. לא עם 1,615 ישראלים הרוגים ועוד 12 ילדים שמתו רק השבוע. ואל תבינו אותי לא מדויק; אני מכיר בגבורתם של חיילינו, אבל מי מהם בכלל ביקשו להיות גיבורים, ומאיפה כל הכמיהה הזו למילה שהיא קלישאה הוליוודית ריקה שהפכה לקלישאה ישראלית חבוטה.
ומסביב הצפון בוער, הדרום נטוש, החטופים סובלים ומתים, נתניהו נואם בקונגרס כי מה דחוף יותר, הכנסת יוצאת לפגרה כי מה זאת אומרת – הם הרוויחו אותה, וכל העסק הזה ששמו ישראל, מדינת, הוא שטח הפקר שהופקר לדבר היחיד שתמיד מבטיח להעסיק עד צוואר את תושביו: מלחמה. להילחם. בלי סוף להילחם.
תקומה וגבורה, נהי וקינה, מוות ושכול. עוד שכול.
ואני כבר באמת לא יודע, בשלב זה, עד מתי ולמען מה. את הצפון לא החזרנו לתושביו; את יישובי העוטף לא החזרנו לניצוליהם; את חמאס לא חיסלנו, את החזית התימנית – תימן ושדה תימן – לא לקחנו בחשבון, ואת מג'דל שמס לא נסלח לעולם, אבל נעבור הלאה כי הטרגדיה הבאה כבר על האש.
האם יש תכלית? תוכנית? אסטרגיה? האם מלחמה חסרת מטרה מלבד עצם המלחמה – כן, להראות להם מה זה; כן לפתוח להם את התחת (סליחה, עובדה חדשותית) – היא עכשיו תוכנית העבודה הרשמית והרב-שנתית שלנו? האם המילואימניקים נידונו לעבור לנצח מחאן-יונס לרפיח ובחזרה במהירות שבה מסוגלת השלישות להוציא להם צווי 8? ומה בכלל הטעם בכל זה בקונטקסט חייהם האוזלים של מתן צנגאוקר, רומי גונן, נעמה לוי, עופר קלדרון, כרמל גת וכל שאר החטופים שרק עסקה מקיפה תחזיר?
כי אולי הגיע הזמן – במקום לפזר סיסמאות ריקות על ניצחון מוחלט לממשלה ולינון מגל – להתמקד, מעשית, בהגעה לעסקה, שיתוף פעולה בינלאומי לאתחול מחדש של עזה, הסדרתה (גם אם צבאית, כן) של רצועת ביטחון חדשה בדרום לבנון, והמשך חיינו?
או שפשוט דחוף לנו יותר – שוב, סליחה – לפתוח להם את התחת? כי אם זה המצב, תסמנו וי ברובריקה. ניצחנו.
