חבקו אותם / "חבקו אותנו בחיים ולא במוות", כתבה עינב חלבי בעקבות טבח ילדי מג'דל שמס והתכוונה לאחינו הדרוזים. וזה המשפט שהידהד כל השבוע, נוכח האסון הנוראי של ה-12.
כן, עברנו הרבה מאז 7 באוקטובר. וחשבנו שעברנו הכל. עד שבאה פצצה אחת של מטורפי חיזבאללה, ורצחה את הילדים היפים והתמימים האלה. נאג'י, אלמא, חאזם, אמיר, ג'וני, יזן, ויניס, פג'ר, נאזם, מילאר, איזיל, והאחרון ג'יווארה. איזה שמות מהממים לילדים מהממים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד טורים של שלמה ארצי:
גוסטב אייפל / אפשר לכתוב המון מילים על הטרגיות בחיינו הטרגיים. על ההתפרקות האישית והלאומית, על נדודי כנף ציון בין הנשיאים האמריקאים הלוחמים זה בזה, על כל השרות והדליות, הקמלות והמלניות, ועל כמות הפטפטת של העייצעס גיבר (נותני העצות) לצה"ל.
עד שקם צדיק אחד בסדום, (ששערו אפור מרוב הבנת המזרח התיכון), אהוד יערי שמו, שזרק את המשפט: כמה אתם מפטפטים? נוכח הדור החדש של פרשנים נטולי ענווה וצניעות. ובכלל אני לא מבין אנשים שתכלית חייהם מלחמה.
אחר כך שתיתי קצת מים, הצצתי בוויינט לראות האם החלה המתקפה המדוברת, וכשלא החלה עברתי לאולימפיאדה הצרפתית, כי בעיניי היא הדבר הכי טוב שהתרחש השבוע בשמי העולם כסמל הטוב ברע.
אז מילה אחת על פריז שמזמן לא הייתה העיר הפייבוריטית שלי. אבל בטקס הפתיחה היא הייתה אחרת. משגעת. מטרפת, יפהפייה, מוארת באור יקרות, רוקדת, עצבנית, דקדנטית ואני מניח שגוסטב אייפל (המכונה "המהנדס") שבנה את המגדל הענק והשנוי במחלוקת הזה (330 מטרים ב-1889), היה בטוח מת לקום לתחייה ולראות את מיצג האורות המופלא שהתרחש למרגלותיו. וכשסלין דיון החולה שרה את אדית פיאף חשבתי שאם היא שרה ככה כשהיא חולה מה יגידו אזובי השיר?
רעיון ההשתתפות / אגב בבדיחות הדעת, (אם מותר להתבדח בימים טרופים אלה), אז זה היה בעצם רעיון של פופולו (חבר טוב וזמר פופ מאוד לא מצליח) שהציע לי להשתתף באולימפיאדה. נראה שפופולו היה מסטול כמו חתול כשאמר לי: אתה כבר לא ילד. וכמו ג'וקוביץ' ונדאל כבר לא תהיה לך הזדמנות נוספת, לך להשתתף בדבר הזה. והמשפט הזה ככל שנאמר באירוניה, החריד אותי משלוותי כמו הדהוד החיים. כי בעיניי בתור ספורטאי לא מקצועי, אבל כמעריץ ספורטאים, להיכנס למשחקים האולימפיים היה קודם כל להתחיל לתרגל איפוק. משמע לשבת מול גלידה מונטנה עמוסת קצפת ולא לגעת בה, כולל לא בדובדבן.
אחר כך התחלתי לבדוק את כושרי ובעיקר התאמנתי על קפיצה לרוחק במדרגות הבית (ממדרגה שלישית לשנייה) בהנחה שלא אהיה אמנם האלוף בוב בימון אבל שאתפתח מה-3.40 שלי בכיתה ז' לארבעה מטרים לפחות. למה לא. גם אריק איינשטיין היה אלוף בית הספר שלנו בקפיצה לגובה בשנות ה-60 ותראו לאן הגיע.
אחר כך הבחנתי שתוך כדי האימונים הטיפשיים שכפיתי על עצמי, נהייתי יותר ויותר בודד. ולרגעים תקפו אותי גם תחושות נוראיות של חרדה, עצבות, הפקרה, טרלול וטרגיות. בעיקר בגלל כל מה שעברנו ועדיין עוברים. אין לנו את הפריבילגיה לריב בינינו.
קשה באימונים, קל בקרב / "אתה חייב מאמן", אמר לי פופולו ברצינות מטומטמת.
"אנחנו חייבים הנהגה", עניתי, והצבעתי על “שורת החוסר” הישראלית והעולמית. כולל ארדואן כפוי הטובה ששכח שמילאנו את מלונותיו ב"אכול כפי יכולתך" או שהגענו ראשונים לעזור לטורקים ברעידות האדמה.
"קשה באימונים קל בקרב" נבח לעברי פופולו מהמשפטים המעצבנים האלה שכאילו נלקחו מ”קצין וג'נטלמן” עם ריצ'ארד גיר. אבל הכי ירד לי החשק כשבֶּטי ישבה על הספה ולעגה לי: "גם עלית במשקל וגם אינך מסכים לקחת את הזריקה החדשה, ומבחינתך ללכת להשתתף באולימפיאדה זה אבסורד כאילו היית הולך לשיר עכשיו באירוויזיון?"
"דווקא הייתי שר בכיף קאבר של יוניקורן באירוויזיון", עניתי להפתעתה. ורק פופולו היסה אותה ואמר "תפסיקי לייאש אותו. גם ככה החיים די מיואשים פה". ואז הוסיף רעיון אולימפי מטורף משלו: "אתה זקוק למישהו שימשוך אותך למעלה כמו בריצות שמנסות לשבור שיא עולמי". אז לא התווכחתי (כי הרי כולנו זקוקים למישהו שימשוך אותנו למעלה), והצעתי לו להקפיץ לאימונים את סבתא שלו קורדליה בת ה-90. אישה מיוחדת. עדיין יפהפייה לגילה, כך זכרתי אותה.
"לצערי היא גם דמנטית וגם בקושי זזה", אמר פופולו, "ובכלל תגיד תודה שאתה זז, ועדיין שר".
זיכרונות ילדות / תוך כדי האימונים האישיים שכפיתי על עצמי, התאמנתי דרך זיכרונות הילדות שלי. כלומר שיחזרתי ריצות כילד בשכונה כשברחתי ממכות וצרות, או איך נמלטתי פגוע ובלוע ממישהי שהעיפה אותי פעם מחייה והחלה לצאת עם אחרים. ובין אלה תימרנתי את עצמי בקפיצות דמיוניות לרוחק ולגובה בין המניפולציות הפוליטיות והתקשורתיות שבהן אנחנו טובלים ונהנים כנראה. אחרת מה?
אתה מביט בטקס? / בטקס פתיחת המשחקים האולימפיים הייתי שרוע על הכורסה בבית.
"אתה בכלל מביט בטקס יא...?" נבח החבר המסטול.
בטח. ראיתי את נדאל, נדיה קומנץ', סרינה וויליאמס וקרל לואיס בסירה אחת ואת ילדת המטרייה, כלומר הבחורה שאחזה במטרייה כדי שלא יירד גשם על הבוס של האולימפיקס שֶׁנאם. היא עמדה עשר דקות והגנה על מר חליפה, כשהיד שלה באותו מצב. ליבי נכמר עליה. מדליה על עוז רוח הייתי נותן לה.
מה שכן, כשכדור הלפיד המוזהב עלה מעל שמי פריז הודיתי לעובדה שזכיתי לרגע המופלא הזה שכולו טוב.
נאמנים לטוב / לרגעים חשתי בטקס שאני בעיר אולימפיה שביוון העתיקה ולרגעים במיצג חזיוני נבואי. באופן מסוים קינאתי בצרפתים, שעם כל הצרות של הקיצוניים מימין ושמאל, הצליחו להעלות טקס כזה, מה שמעיד על רצון אמיתי להכיר בתרבות, בריקוד ובמוזיקה כדברים הכי חשובים בחיינו. נאמנים לרעיון האולימפי, יצרו הצרפתים תחושה עמוקה של טוב. ומה צריך בעצם בן אדם בעולם הרע הזה? חשבתי. ורק חשתי צער נוראי שהחטופים היקרים לא איתנו ולא יכלו לחזות בו.
באופן מסוים קינאתי בצרפתים, שעם כל הצרות של הקיצוניים מימין ושמאל, הצליחו להעלות טקס כזה, מה שמעיד על רצון אמיתי להכיר בתרבות, בריקוד ובמוזיקה כדברים הכי חשובים בחיינו
אכזריות / למחרת בלילה, בשבת, כתבתי לפופולו בחצי רצינות-חצי צחוק את הדברים המעורבבים הבאים:
היי יקר, אני מודה לך שדחפת אותי לנסות להשתתף באולימפיאדה בגילי, וגם אם זה היה בצחוק נהניתי לחשוב ככה. אבל לצערי לא אוכל לקחת בה באמת חלק. כי בסתר אכלתי כל גלידה ועוגת קרמשניט שנקרו בדרכי (כולל הדובדבן) וגם כי זייפתי באימונים ובעיקר כי שבר אותי הטבח הנורא בשבת במג'דל שמס. אלוהים, כמה אכזרי ונבוב העולם יכול להיות.
אז אני מודה לך על המחשבה הטובה שלך ובעקבות השחיתות שהתגנבה לחיינו, אני מתפלל רק שהיא לא תיכנס לספורט, ותמיד רק הטוב ינצח.
כשחיכינו / פופולו בכלל לא ענה לי. אולי הביט מהופנט בסימון ביילס המעופפת. או אולי פשוט התאכזב ממני וצילצל לסבתא שלו ואמר לה: "סורי סבתא קורדליה. הוא לא יבוא להתאמן איתך". וכשהיא שאלה: מי לא יבוא? הבין באופן ברור את מצבה.
ובינתיים, בעודנו מחכים למכה הצה"לית בחיזבאללה (הטור נכתב בשלישי), האולמפיאדה המשיכה ביתר שאת. ובתוך כל הערבוביה בין אולימפיאדה למלחמה וכאוס הבטתי בשוברי השיאים. וכשחשבתי על הילדים הקטנים ממג'דל שמס שכל חטאם היה ששיחקו בסך הכל כדורגל ספורטיבי, פשוט בכיתי לזכרם.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.08.24
