עמית ואני יושבים מחוץ לחדר שלו במחלקת שיקום בשיבא ומדברים על החיים. עמית בסך הכל בן 22, גיל שבו השמיים מעליך פעורים לרווחה. 22 זה גיל שבו אתה עדיין מרגיש שאתה יכול לעשות הכל. כשהייתי בגילו של עמית רציתי להיות מהנדס תעשייה וניהול או עורך דין פלילי או פסיכולוג או מתמטיקאי. הכל מסביבי נראה כל כך מרגש ומפעים. החיים נראו לי אז כמו תפריט ענק, שבו הכל אפשרי, כשהפחד היחיד שמרחף מעליי הוא שלא אבחר נכון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עמית הרבה פחות לחוץ משהייתי בגילו, אבל רעב לא פחות לטרוף את החיים. לפעמים הוא שולח לי סרטונים בווטסאפ ואני יכול לראות אותו מתאמן בללכת עם פרוטזה או צופה בהצגה או משתתף כסטטיסט ביום צילומים ב'קופה ראשית'. ככה בעצם נפגשנו, כשהחליט אחרי שנפצע שהוא רוצה להתחיל לכתוב. הוא יצר איתי קשר בווטסאפ ושלח לי כמה קטעים קצרים שכתב. בכל פעם כששלח קטע היינו מדברים עליו קצת, ולפעמים הייתי מציע לו להשמיט משפט שהפריע לי או להוסיף משהו שנראה לי חסר.
אחרי כמה שבועות עמית הציע שנכתוב סיפור ביחד. אמרתי לו שאני כותב כבר המון שנים ושאני לא ממש יודע איך כותבים סיפור ביחד, בטח לא עם מישהו שצעיר ממני בכמעט 40 שנה ושאני בקושי מכיר. "זה קל", הוא אמר, "אני אכתוב פסקה ואשלח לך בווטסאפ ואתה תמשיך". רציתי להסביר לו שזה לא עובד ככה, שסיפורים זה עניין רציני, לא משהו שכותבים בוואטסאפ בזמן שממתינים שהרמזור יתחלף לירוק או בתור במשרד הפנים. רק שכשעמית דיבר על כתיבת סיפור משותף זה לא נשמע אפילו לרגע כעניין רציני. "נו, אז מה אתה אומר?" קרץ עמית, "שאני אתחיל?".
עמית: לילה בהיר אחד קיצי חיכה לארוחת הערב שלו. כבר שלוש שעות שהוא מסתובב בין פחי אשפה, עבר את העיראקים שמשחקים שש-בש, חשב יזרקו לו עוגייה עיראקית, חצה את כל דיזנגוף ולא נותר פירור בפחי האשפה. קיצי המשיך ברחובות תל-אביב עד שהגיע לרחוב יודפת 9, שם נהנה מפיצה מעדנות זרוקה. בעודו שובע מריבועי הפיצה, שמע קול בוכה של גבר מגיע.
אתגר: הדבר היה נמוך ושעיר והזכיר לקיצי איזה חתול שמנמן, שפעם רב איתו מכות בפארק הירקון. אבל בניגוד לחתול הערס ההוא, שכמעט והוריד לקיצי אוזן, הגבר הזה בכה כמו מטורף. קיצי אף פעם לא שמע יצור חי בוכה ככה. "כנראה", חשב לעצמו קיצי, "שהחתול-אדם הזה עבר משהו באמת נורא". הוא התחכך חיכוך מנחם בשוקו השעירה של הגבר, וזה התכופף מיד בפנים רטובות והתחיל ללטף אותו.
עמית: קיצי נהנה מהליטוף והוציא קולות עונג. החתול-אדם חייך כשראה את קיצי נהנה: "לפחות אני מצליח לענג חתול". הגבר-חתול יצא מחדר האשפה וקיצי עקב אחריו. כשנכנסו לפתח המאורה של הגבר-חתול שם לב בכניסה ששמו רועי מימון. רועי לא שם לב שקיצי במאורתו, התארגן לישון וקיצי בעקבותיו. השעה הייתה מאוחרת, עבר על השניים לילה ארוך והם הלכו לישון. מוקדם בבוקר התעוררו לצלילי טלפון.
אתגר: הדובר ענה לטלפון בקול מנומנם. קיצי לא יכול היה לשמוע את הדובר בצד השני של הקו אבל מהתשובות הקצרות של רועי הבין שהשיחה הזאת לא באה לו טוב, "תרומה לנזקקים?" הוא אמר בקול כמעט נעלב. "אני זה שנזקק כאן גברת. אולי במקום לנסות לשנורר ממני, תעשי יו-טרן ותארגני לי איזו תרומה? בכל זאת, עבודה אני לא מצליח למצוא, החברה כבר מזמן חתכה ועוד שבועיים בעל הבית זורק אותי מהדירה. בואי אני אתן לך את פרטי הבנק של..." רועי זרק את הנייד שלו על השולחן. כנראה שזו שהתקשרה ניתקה. "מסכן, הולכים לזרוק אותו מהמאורה", חשב לעצמו קיצי, "אני חייב למצוא דרך לעזור לו".
עמית: "מאיפה מתחילים?" קיצי חכך בדעתו. אולי נאכל קודם ארוחת בוקר. רועי אכל בורקס 'בבא', שנשאר לו מלפני שבוע, ונבהל לראות את קיצי מלקק את הבצקים שנופלים על הרצפה. רועי החליט לזרוק לקיצי את השארית של הבורקס, זאתי שאפילו בלי גבינה. הוא יצא אל הרחוב וקיצי מיד אחריו, חוקר את תנועותו, מטפס על עץ עד לצמרת מבלי לשים לב. קיצי התחיל ליילל לרועי ששמע באוזניות שירי אבי ביטר, אז הוא שרט אותו בקטנה. רועי הסתכל על קיצי וחשב, "כוסומו, הבאתי לך לאכול וככה אתה תוקף אותי?" בדיוק כשרועי קילל את קיצי, מיקה הגיעה.
אתגר: מיקה תקעה ברועי מבט נוזף. "אני רק רואה אותך מקלל את החתול ומיד נזכרת למה עזבתי אותך", היא אמרה. "וואו!" קרא רועי, "איזה יופי שבאת. חשבתי שכשאמרת שלא תדברי איתי יותר אף פעם ייקחו לפחות כמה שבועות עד שתחזרי". "לא חזרתי", קטעה מיקה, "באתי לאסוף את הדיסק-און-קי שלי, ששכחתי אצלך כשעזבתי. יש עליו כמה עבודות חשובות לאוניברסיטה", היא נאנחה. "אם הן לא היו כל כך חשובות הייתי מוותרת על התענוג הזה של לפגוש אותך שוב".
עמית: "בסדררררר", רועי רטן ועלה עם מיקה למאורתו. השניים החלו לחפש אחר הדיסק. בעודם מחפשים קיצי חשב איך להחזיר את שניהם להיות זוג. הבטן שלו סימנה לו שהוא רעב. הוא הלך לעבר חדר האוכל ובדרכו מצא את הדיסק-און-קי המדובר. קיצי יילל להראות לשניים את הדיסק והם הגיעו. לקיצי עלתה המחשבה, שאם מיקה תיקח את הדיסק היא תחזור לביתה ולא ייצא מזה שום דבר טוב. לכן, כדי לאכול משהו ולעזור לרועי, קיצי בלע את הדיסק-און-קי.
אתגר: "אני לא מאמינה", אמרה מיקה. "החתול המטורף שלך אכל לי את הדיסק-און-קי". "הוא לא החתול שלי", מילמל רועי. "אז הוא לא", זעמה מיקה. "אבל הוא אכל לי את הדיסק-און-קי. עם כל העבודה הסמינריונית שלי על זוגיות עקרה במאה ה-21". "מה?" שאל רועי. "זאת עם המחקר על אחוז הבגידות בקרב ההייטקיסטים הנשואים? עבדתי על זה המון!" מיקה התחילה לבכות ולרגע קיצי הרגיש אשם אבל רק לרגע, כי מיד אחר כך רועי חיבק את מיקה וביקש סליחה על הכל. הוא באמת התנהג כמו טמבל, לא ברור איזה ג'וק נכנס לו לראש, וכל מה שהוא מבקש עכשיו זו רק הזדמנות נוספת.
עמית: קיצי נמלא סיפוק; מיקה ורועי התאהבו שוב בזכותו. "מה צריך בעולם הזה חוץ מאהבה?" שאל את עצמו קיצי, "שום דבר". כעבור כמה ימים רועי ומיקה שכחו מקיצי שהסתובב לו שוב ברחבי תל-אביב, בודד, מחפש אחר משמעות ואהבה בפחי הזבל ברחובותיה של יפו.
פעם חשבתם כמה החלטות שגויות עשיתם, כמה תקלות היו בדרך, ומה היה קורה אם משהו אחד בדרך היה שונה? ככה אפי חשב בעודו מסתכל בבר על הבחורה הכי יפה, מנסה לחשב את הסיכויים אם היא רווקה או תפוסה, ואם היא רווקה אז מה הסיכוי איתה. נגיד שהיא 7/10 ורוב הגברים בבר הם 5/10 ואפי בעצמו הוא 8/10, אבל המודעות ברצפה אז הוא חושב שהסיכויים נגדו. אפי מהרהר כמה דברים הוא היה צריך לעבור כדי לפגוש את הבחורה הזאת, הכי יפה במדינה. הוא היה צריך להקשיב להוריו, להתגייס לצבא, לסיים בגרות ממוצעת של 85, להיכנס לעזה, להתפוצץ ממטען, שכמה אנשים עבדו עליו שיחיה בדיוק בשביל הרגע הזה, שיתחיל עם הבחורה, והוא כמו פחדן יישב שם ולא יעשה כלום, החופ"ל ששם לו חוסם עורקים, הרופא שסגר את הגדם, המרדימים, האחיות, ואפי עומד שם עם פה פעור, מפחד לעשות צעד קטן לזוגיות. כל כך כבד על הכתפיים הצנומות של אפי.
אפי מחליט לצאת מהבר. הוא יוצא כמו אפס, כמו אחד שהחיים דורסים אותו, הולך ברחובות תל-אביב. לפתע הוא פוגש אדם גבוה עם חליפה שמבקש ממנו להיפגש עימו ביום שלישי בשעה 11, בכתובת הברזל 24 תל-אביב. אפי לא מבין מה הבחור רצה, אבל מהנהן כי הוא מרגיש גם ככה אפס, הולך לישון בביתו בצורת האפס במיטת האפס עם כרית של אפס, ולפני עושה פיפי של אפס וצחצוח שיניים של כמובן — אפס.
כשאפי מגיע לפגישה, הבחור בחליפה אומר לו שאפי נמצא מתאים למשימה מיוחדת. לחסל את נסראללה. בגלל שאין לאפי רגל בונים עליו שייתנו לו לעבור בקלות באבטחה של נמל התעופה של פריז. הוא עובר את האבטחה, מגיע למטוס של נסראללה יורה ובורח. עכשיו אפי שוב יושב באיזה בר ורואה את אותה בחורה, הכי יפה במדינה, כמה עבד בשביל לראות אותה שוב, כמה משקל יש על ההווה. השאלה הגדולה היא, מה עושים עכשיו?
דון קישוט לחם בטחנות רוח ויוני נלחם על ליבה של בחורה. יוני עכשיו באוטובוס הביתה והוא לא מפסיק לחשוב עליה. הוא מנתח את שפת הגוף שלה, בונה עליה עתיד ומשער שהיא האחת. רק הרגע הוא יצא מעזה והולך להפתיע אותה עם פרחים ושוקולד. איך אמר ז'בוטינסקי? למות או לכבוש את ההר. שם אול אין, קופץ לעמוקים, שם את כל הכסף במניה של אפל. הילה היא לא סתם, היא בול הטעם שלו, יוני חושב לעצמו. אבל מה אם זה לא? מה אם עוד רגע הוא יגלה שההר שהוא נלחם עליו זו בסך הכל גבעונת מסריחה בגן שילד עם נזלת בידיים וקקה במכנסיים הכין? יוני, 22, חייל נחמד, פלספן שאוהב לקרוא, הולך להציל את הילה הנסיכה כמו אביר, כמו דון קישוט, כמו משוגע שלא מבין את המציאות. יוני חושב שהוא חזק, בכל זאת יצא מעזה, היה קרוב לפיצוצים, יריות ואר-פי-ג'ים אין משהו שהוא לא מסוגל, שום בחורה לא תפוצץ לו את הלב, ככה הוא חושב לפחות. בשביל כיבוש ליבה של הילה הוא מתכונן כמו תמרון צה"לי. בפלחו"ד הוא שם את ההישגים, אם לא יצליחו אז המסייעת יחפו עם טילים ענקיים של ג'נטלמניות וביטחון עצמי. יוני ירד מהאוטובוס וממשיך לחשוב: אם גם זה לא יעבוד, הרובאית תפוצץ עם מסגרת חבלה ותכניס לליבה של הבחורה ליצן שלא תיקח את הכל רציני. לבסוף, המבצעית בשני טורים ישרים יירו בקצב אחיד כנות! כנות! כנות! המכלול יעלה בקשר: "אתה גבגבר אחושרמוטה וראוי כל כך לבחורה הזאת! אין עליך!"
יוני עולה במדרגות אל דירתה של הילה ומפה זה השיעורים שלכם, לשער מה היה.
אולי הרגל התקצרה אבל הלב התרחב
יוני לא חישב את פינוי הפצועים
במיוחד שזה הלב
עכשיו הוא מסתובב במסדרונות תל השומר
מחכה לניתוח שיוציאו לו רסיס מהתחת
אבל זה לא כואב כמו הלב
איך מרפאים לב שבור
יום אחד האמת ירדה לסייר בכדור הארץ. האמת הסתובבה ללא כיסוי, הראתה את כל מהותה לכל עובר ושב. חתן וכלה ביום חתונתם ראו אותה, הצטלמו והמשיכו אל החתונה. נער שיער שהיא סתם פח אשפה וזרק עליה מסטיק. זקן אחר הניח שהיא אהובתו האילמת. ילד העריך שהיא מפלצת אדירה וכתב סביבה תיאוריה שלמה על הליכתה הרעועה. בחורה הסיקה שהיא סתם עוד עמוד חשמל. אחר האמין שזה אלוהים.
האמת המשיכה לשוטט ברחבי הגלובוס כאשר מגדירים אותה, את בעיותיה ואת פתרונותיה, ללא טיפת ספק שאולי הם טועים. תחנה אחרונה הייתה בית החולים תל-השומר, שבה האמת פגשה חייל שהסתכל עליה כמו שהיא, ללא הרהורים והתפלספויות, אימץ אותה אל חיקו, וחיבק אותה חזק. היא עזרה לו בשיקום להישאר בהווה, להתגבר על הפחדים ולנצח. מדי פעם שהיה כואב לו איזה רסיס בתחת היה מטיל בה את הספק והיא הייתה משנה מעט את צורתה, גדלה, מתבגרת, אך כל מהותה נשאר לא לשער.
לפעמים האמת בורחת אז אם אתם מוצאים, תיאחזו בה, רק לא יותר מדי, תספקו אותה בכך שתטילו בה ספק.
עד שתמצאו תוכלו לפרסם את המודעה:
האמת אבדה!
בעולם הפוסט-מודרני הזה
דואגים מאוד
המוצא הישר מתבקש לאמץ אותה
ולהטיל בה ספק.
