בספרו של סייד קשוע "עקוב אחר שינויים" מקבלים חייו של הגיבור מפנה חד רק מפני שכתב סיפור בדיוני על בחורה ששמה הפרטי "פלסטין": הבדיון הופך למציאות, הוא נאלץ להתחתן עם בחורה אמיתית בשם זה, שלא ידע כלל על קיומה, ונדחק לעבור עימה לצידו השני של האוקיינוס האטלנטי. באופן דומה, לגיבורת "מחקרי שטח בסקס אוקראיני", שגם היא, כמו גיבורו של קשוע, אשת ספרות שמוצאת את עצמה בארצות הברית, יכלו לקרוא "אוקראינה": גם היא מסתובבת בעולם כמטפורה מושלמת של אוקראינה היוצאת לעצמאות, וזועמת כמוה. בעצם, אפילו לא חייבים לקרוא לה "אוקראינה", שהרי כל מי שמתמצא מעט בשפות הסלאביות יודע שאין שם נשי שמזוהה עם אוקראינה יותר מאוקסנה.
הבעיה היא שרוב האנשים שאוקסנה הגיבורה פוגשת בארהצות הברית באמצע שנות ה-90 (הרומן ראה אור ב-1996), אינם מתמצאים בשפות סלאביות, בשאיפות הלאומיות של העמים שבדיוק יוצאים לחופשי אחרי התפרקות ברית-המועצות, או בעצם קיומם של אותם עמים, אחרי שהתרגלו במשך כ-200 שנה - מאז חלוקתה של ממלכת פולין-ליטא בין שלוש אימפריות - לקרוא לכולם "רוסים" ולא להבין עד כמה ההגדרה הגורפת הזאת חוטאת לאמת. בעיה גדולה אף יותר היא ש-200 שנה באימפריה הרוסית ואחר כך הסובייטית מחקו את ההתמצאות הזאת מתודעתם של חלק מהאוקראינים עצמם, שהיום, אחרי כמעט שלושה עשורים שחלפו מאז צאתו של הספר, נאלצים לחיות את זהותם המובחנת באמצעות מאבק נגד כוחות אופל שלא היה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה, ומשלמים מחיר דמים על כל אות אוקראינית. כמו שכתבתי לא מכבר במאמר אחר, מאז 24 בפברואר 2022 אי-אפשר להתבלבל יותר באוקראינה.
אוקסנה של 1996 חיה באוקראינה שכמו התעוררה זה עתה משינה ארוכה וצריכה לעשות ספירת מלאי להיסטוריה ולתרבות שלה: לספרות האוקראינית הקלאסית שנכתבה במאה ה-19, בתקופה שבה נאסר שימוש בשפה האוקראינית (ובשפות נוספות, כגון פולנית וליטאית) בחינוך ובדפוס, למיליונים שהאומה איבדה בהולודומור (הרעבה המונית של אוקראינים בראשית שנות ה-30, שהייתה תוצאה של מדיניות מכוונת), ל"תחייה שהוצאה להורג" (חיסול מכוון של האליטה התרבותית האוקראינית בימי סטלין), לדיסידנטים שיצרו בשפה האוקראינית ונמקו בכלא כאסירים פוליטיים עמוק אל תוך שנות ה-80, לרוסיפיקציה של החינוך והחיים הציבוריים, עד שאיש כמעט אינו קורא ספרות אוקראינית עכשווית, עד שהשפה האוקראינית עצמה כמעט השלימה עם מעמדה הנחות כניב מקומי מקולקל, מצחיק ובמקרה הטוב חמוד (לעולם לא אתעייף לצטט את הבלשן היהודי הגדול מקס ויינרייך: שפה היא ניב שיש לו צבא וצי). אוקסנה נחושה להביא לעולם את בשורת השפה והספרות האוקראינית לכל פסטיבל ספרותי בארצה ומחוצה לה, וכל הדרך עד לאוניברסיטה אמריקאית. ואם היחס המזלזל הזה לכתיבה בשפה שאין לה, נכון לאותו זמן, נכסים של כוח צבאי, מזכיר לכן משהו, ליידיז אנד ג'נטלמן, כפי שפונה אוקסנה לאורך הספר לקהל הדמיוני והממשי שלה באמריקה ובעולם - הרי שאינכן טועות: כך בדיוק מתייחס הקאנון הספרותי לספרות הנכתבת על ידי נשים, או נקראת על ידי נשים, או מספרת על חייהן של נשים. ד"ש לווירג'יניה וולף, אמנו הגדולה.
הכתיבה הפמיניסטית באופן עמוק, זועם, מתפרץ, אמיץ ואף בוטה, המאפיינת את קולה של אוקסנה, אינה הפיצ'ר היחיד שאוקסנה האוקראינית ירשה מווירג'יניה הבריטית. למעשה, הספר כתוב בסגנון הידוע כ"זרם התודעה", שוולף נודעה כאחת ממייסדותיו ובוודאי אחת הנציגות הגדולות שלו. זוהי כתיבה רציפה, ארוכת משפטים, מלאת פלאשבקים, מספרת את סיפורה פעם בגוף ראשון, פעם בגוף שני ופעם בגוף שלישי. מניע העלילה הוא סיפור אהבה מייסר בין אוקסנה, המשוררת המוכשרת שקיבלה משרת הוראה באוניברסיטה אמריקאית, לבין מיקולה, צייר אוקראיני שבא בעקבותיה לארצות הברית, אבל תוך כדי תיאור הכאב שהאהוב המעורער גורם לה, מפנה אוקסנה את מבטה הכועס לא רק ל"עולם הרוסי" המדכא את עמה, אלא גם אל תוך הבית, אל תוך הפטריארכיה הפנים-אוקראינית, שהועצמה על ידי הפטריארכיה הסובייטית הכללית. מטריית הדיכוי הסובייטית מקצינה (עד היום) כל דיכוי אחר שקיים בתוך כל חברה שנקלעה תחתיה - אנטישמיות, הומופוביה, התעללות בילדים, אבל יותר מכל דיכוי אחר היא מקצינה את דיכוי הנשים, והחברה האוקראינית בתקופה המתוארת לא הייתה יוצאת מן הכלל הזה: גברים מדוכאים מדכאים את מי שנמצא נמוך אף מהם בהיררכיה - את הנשים שלידם.
לכאורה, זרם התודעה, המשפטים הארוכים וריבוי הרפרנסים התרבותיים וציטוטי השירים לא היו אמורים לעזור לפופולריות של הספר, אפילו אם לוקחים בחשבון ש"סקס מוכר". אבל גורלו היה הפוך: הוא הפך ל"רב-המכר הגדול ביותר של אוקראינה העצמאית", כפי שכתוב, בצדק, על כריכת המהדורה העברית, שרד מהדורות רבות, תורגם לשפות רבות והפך לקלאסיקה פמיניסטית אוקראינית. אני מאמינה שכל זה קרה בזכות האנרגיה המתפרצת שלו - הלוחמנית, התרבותית וגם המינית - ובזכות קולה האמיץ של המחברת, שקלעה במדויק לרגשותיהן של מיליוני נשים בארצה, שקולן, כנשים וכאוקראיניות, בקושי נשמע קודם לכן.
יתר על כן, "מחקרי שטח" לא רק מציף את הבעיה, אלא מציע פתרון מעצם קיומו: בתקופת המדבר (בשני המובנים של המילה מדבר - הרגיל והמקראי) של התרבות האוקראינית, שנשדדו ממנה יוצרים ונכסים כה רבים, הוא עצמו מהווה יצירת ספרות מרשימה בשפה האוקראינית, ששינתה במידה רבה את יחס הקוראים לספרות בשפה הזאת, הלומדת את עצמה מחדש. כעת, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר ובעיצומה של ההתנגדות ההרואית לכובש, כולנו כבר יודעים: לשפתן של הנשים האוקראיניות יש צבא וצי.
"מחקרי שטח בסקס אוקראיני", אוקסנה זבוז'קו, תרגום: אנטון פפרני, הוצאה לאור: תשע נשמות, 178 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
