"מה זאת אומרת האם היססתי לבוא לביקור בישראל?" דייוויד מאמט לא כל כך מבין את השאלה.
בכל זאת, תקופה קשה. יש הרבה אנשי תרבות ואמנות שפוחדים שיבטלו אותם בהוליווד.
"אה, אותי ביטלו כבר מזמן, אבל זה רק בידי מנגנון עיתונאי מסוים שאף פעם לא חיבב אותי. וגם מה זה משנה אם מבטלים? אני מרגיז אנשים מאז שהייתי בן 20. אני לא מתכוון לחתוך את המפרשים שלי כדי לנסות לרצות איזו קליקה דמיונית. זה גם לא מוסרי וגם לא כיף, ואני בוודאי לא מתכוון לוותר על ביקור בישראל בגלל זה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
3 צפייה בגלריה
דייויד מאמט. "לא מתכוון לחתוך את המפרשים שלי כדי לרצות איזו קליקה דמיונית"
(צילום: Pam Susemiehl)
הקשר שלך לישראל תמיד היה חזק?
"כן. ביקרתי כמה פעמים, תמיד התרגשתי להיות יהודי ותמיד אהבתי והערצתי את ישראל ואת האומץ שלה. 7 באוקטובר לא שינה אצלי הרבה, הוא רק חיזק דברים שכבר האמנתי בהם. העולם תמיד הציב ליהודים סטנדרטים שונים. אנחנו בני אדם רק כשמתאים לעולם להתייחס אלינו כאל בני אדם. הצביעות שרואים מאז אוקטובר לא מפתיעה אותי".
אתה ראית שינוי בקהילה היהודית-אמריקאית מאז באוקטובר?
"הקהילות היהודיות שאני מכיר הן בעיקר ליברליות ואני לא חושב שראיתי שינוי בהן, אבל אני גם לא האדם לשאול, כי אני אלטע-קאקער. האנשים שאני מתרועע איתם כבר נמצאים בתהליך העלייה האחרונה למטוס של החיים. אצל הצעירים זה כבר עניין אחר לגמרי. הבעיה היא שהילדים הללו, בני 30 ומטה, גדלו בסביבה ליברלית. הם אומרים לעצמם, 'אני יהודי, אבל אני לא יהודי כזה'. אלא שהעולם מעת לעת מזכיר לנו שכן, אתה כן יהודי כזה. לפני 20 שנה כתבתי מסה בשם 'היעלמות היהודים' ובה יהודי אחד אומר לשני, 'אבא שלי ניצול שואה והוא אומר שזה הולך לקרות גם כאן. אמרתי לו, אבא, אל תהיה טיפש, אתה באמריקה עכשיו. אבל הוא התעקש ואמר, זה הולך לקרות כאן, וזה יקרה במהלך חיי'. עכשיו הצעירים האלה במצב מאוד קשה, כי הם גדלו בבועה ליברלית ועברו אינדוקטרינציה מלידה, ולא יכולים להתמודד עם המציאות כשהיא מכה בהם".
כמו הדיבור, גם סגנון הכתיבה של דייוויד מאמט בוטה, אגרסיבי, שופע קללות ושובר את הקיר הרביעי, וככזה, הוא נחשב לפורץ דרך משנות ה-70 ועד היום. בזכות אותה ייחודיות שלו, מאמט זכה בפרס פוליצר, ייצר קלאסיקות וכתב תסריטים שהקדימו את זמנם, ובכל זאת, בכל פעם שהוא מתראיין, הוא נשאל כמעט אך ורק על פוליטיקה.
מאמט השלים עם זה כבר מזמן ומבין שזה המחיר שהוא צריך לשלם על היפוך ה-180 מעלות שעשה מאז הפך מבן להורים קומוניסטים ('תינוק עם חיתול אדום', כהגדרתו) לשמרן מהצד הימני והדתי ביותר של המפה. יש לו דעות צפויות למדי על מסים, מדינת רווחה, מדיניות גיוון והכלה, הגירה וטרנסג'נדרים, וכבר ב-2006 אמר דברים שעשר שנים אחר כך יהפכו לפודיום שעליו עומד דונלד טראמפ. "הפכתי ללא קיים עבור השמאל לפני הרבה שנים", כתב מאמט בעבר, "זה לא נוח, וזה יקר ועצוב לראות את התחומים שבהם שיחקתי בכל העשורים האלה - ברודווי, הוצאות ספרים, טלוויזיה וקולנוע - מתקפלים ככה".
אתה שונא את העובדה שאנשים רוצים לדבר איתך רק על פוליטיקה ועל שמרנות מול ליברליזם?
"זה מה שזה. המבחן הטוב ביותר עבור אדם בולט זה אם הוא מוכר על ידי אויביו".
אמרת פעם שהיהדות הייתה המרכיב העיקרי בשינוי הפוליטי שלך.
"ובכן, יש את הספר הנהדר הזה - שהבעיה היחידה שלו היא שאין בו מספיק תמונות - שנקרא התורה. האבות המייסדים של ארה"ב היו בקיאים היטב בתנ"ך, וכשיצרו את החוקה זו הייתה תוצאה ישירה של התורה ושל עשרת הדיברות. 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך' זה הבסיס לא רק של התורה, אלא גם של חוקת ארה"ב. החוקה אומרת, 'אנחנו יכולים לא להסכים על כלום, אבל מכיוון שכולנו כאן ביחד, נשב ונדבר על זה'. לשם כך צריך להסכים שזה יותר חשוב מהרגשות הפרטיים שלנו. הרי במחשבה היהודית, מהו המקום של כל הרוע האנושי? הלב. התורה אומרת לך לא לפעול לפי צו ליבך. הליברליזם האמריקאי הוא בדיוק ההפך: בעיניו הלב הוא הסימן לכל טוב, אבל כפי שיודע כל מחזאי ותסריטאי, אף דמות לא עושה משהו במחשבה שזה רעיון רע, להפך - האיש אומר לעצמו, 'זה מרגיש ממש חיוני שאהרוג את אשתי'".
"התורה אומרת לך לא לפעול לפי צו ליבך. הליברליזם האמריקאי הוא בדיוק ההפך - בעיניו הלב הוא הסימן לכל טוב"
לא ברור לי איך ליברליזם, שמניח שבני האדם טובים בליבם, הוא סתירה לכלל הזהב של מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
"כי בימי חיי, הליברליזם הפך לטוטליטריזם. ליברליזם אמריקאי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במפלגה הדמוקרטית, הוא מתן כוח מוחלט למדינה והרס הדת. וכשהורסים את הדת, מחליפים אותה בדת אחרת. במקום להאמין באלוהים ולומר, 'רגע, מה הוא רוצה עבורי', הם מאמינים במדינה. הממשלה הופכת לאלוהים, תחת המעטה של 'אני עושה מעשים טובים'. הליברלים חיים תחת דיכוי".
היכן פה הדיכוי?
"אנשים חושבים שכתיבת דרמה עוסקת בהצגת רעיונות מנוגדים, אבל זה לא נכון. בצורה הטהורה ביותר שלה, טרגדיה היא דרמה העוסקת בהדחקה. כל דרמה היא על שקרים. כשהשקר נחשף, ההצגה נגמרת. הגיבור בטרגדיה מבין שהוא וההיבריס שלו הם הסיבה לצרות, וכשהוא מבין זאת, הוא עובר היפוך. אבל בלי להודות בהדחקה, נשארת רק הצגה זולה של 'רעיונות' - יש בחור טוב ויש בחור רע, וזהו. זו המחשבה שהליברלים כלואים בה. הם בהדחקה שלמה. יש אפילו דוגמה ממש עכשווית".
שהיא?
"במשך שנים העיתונות והליברלים אמרו לנו שג'ו ביידן בסדר ושהניסיונות לטעון אחרת הם תעמולה או שקר. אבל כאשר הממסד הדמוקרטי הגיע למסקנה שהוא חייב ללכת, הוא הלך. אף אחד מהם לא יענה על השאלה 'איך זה שביום שני אמרתם שהוא בסדר וביום שלישי הוא צריך ללכת?' העובדה שהשאלה לא נשאלה מזהה את הדיכוי: זה ציבור בוחרים שבוי, שמתבשר על הקו המפלגתי החדש, וכל חריגה ממנו משמעותה נידוי".
3 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. "אף אחד לא יענה על השאלה 'איך זה שביום שני אמרתם שהוא בסדר ובשלישי הוא צריך ללכת?'"
(צילום: רויטרס)
אבל הליברלים הם לא אלה שמפעילים את כוח המדינה כדי להגיד לאישה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות עם הגוף שלה, או אומרים לתלמידים אילו ספרים מותר להם לקרוא.
"אני שמח לדבר איתך, אבל אני לא פה כדי לנהל עימות".
איך האמונה הדתית העמוקה שלך מתיישבת עם תמיכה בדונלד טראמפ? יש אולי דיבר אחד או שניים שהוא לא עבר עליהם.
"כל מי שעולה לדרגה של כוח ישתמש בו בדרכים שאין לך ולי. זה מה שהכוח עושה. אני חייב להניח שהרבה, או אולי כל מה שנאמר על טראמפ, זה שטויות".
6 בינואר קרה באמת.
"מה הוא עשה ב-6 בינואר? הוא אמר שכללי החוקה הופרו בהרבה מדינות, והוא צדק. אז האנשים הגיעו והוא אמר להם לכו תפגינו בשלום. הוא לא הסית אותם. הפוביה מדונלד טראמפ היא חלק מתרבות הביטול. הם מפחדים ממנו כי הוא אומר את האמת. הם עשו הכל כדי להשתיק אותו. חוץ מזה, כל מה שהדמוקרטים עושים הוא אנטישמי, אז אני מעדיף לא להצביע לאנטישמים".
מאמט, 76, נולד בדרום שיקגו לאמא מורה ואבא עורך דין שייצג פועלים. כמו שאפשר להניח, הוא היה ילד דברן. "אף פעם לא רציתי להראות כמה אני טוב במילים", הוא אומר, "רק רציתי להצחיק אנשים. תמיד הייתי ליצן הכיתה. כשהייתי בן שמונה-תשע אמא שלי שאלה, 'למה אתה חייב לעשות הצגות מהכל?' התשובה הייתה סתם, כי נהניתי מזה. זה גם מה שהיה לי הכי קל, כי הייתי סוג של כישלון בכל דבר אחר".
הפריצה שלו הגיעה באמצע שנות ה-70, בשורה של מחזות פוליטיים וחברתיים חריפים ששינו את התיאטרון האמריקאי, אבל את חלקם הוא כנראה לא היה כותב היום. המחזה 'אמריקן בפאלו' למשל, הוא קלאסיקה שזכתה לשורה של חידושים מאז שעלתה ב-1975. ההצגה העבירה ביקורת חריפה על הקפיטליזם האמריקאי הרקוב, ובשפה כל כך לא מוכרת בברודווי, עד שאנשים היו יוצאים ממנה באמצע. 30 שנה אחרי, מאמט כבר הגן בהתלהבות על תשלום משכורות ענק לראשי תאגידים כושלים.
מאידך, מחזה כמו Speed-the-Plow, שהיה מועמד לפרס הטוני ב-1988 ועוסק בהשפעה המשחיתה של הכוח בהוליווד, עומד היטב במבחן הזמן, ו'אוליאנה' הפרובוקטיבי שכתב ב-1992 וזכה לאינספור עיבודים ברחבי העולם, וגם בישראל, התעסק בענייני מי-טו הרבה לפני מי-טו. 'גלנגרי גלן רוס' המופתי, שצלל לעולם הנדל"ן, הביא למאמט את פרס פוליצר. והייתה לו גם קריירה הוליוודית משמעותית, שכללה שתי מועמדויות לאוסקר: ב-1982 על התסריט של 'פסק דין', בבימויו של סידני לומט ובכיכובו של פול ניומן, ו'לכשכש בכלב' מ-1997 שנותר רלוונטי גם היום. הוא כתב וביים עוד סרטים מרובי כוכבים כמו 'העוקץ הספרדי' ו'השוד', ובין היתר עיבד לקולנוע את התסריט ל'הדוור מצלצל פעמיים'.
יש דברים שאתה יודע שלא היית יכול לכתוב היום?
"לא יכולתי לכתוב שום דבר מזה, רוב הדברים האלה לא היו מופקים היום. אבל קריירות של אמנים שעובדים הרבה שנים תמיד מתנהלות במחזוריות. זה מתחיל ב-'או מיי גאד, מי זה הבחור הזה שאף אחד לא שמע אותו', ואחרי תקופה קצרה זה 'או מיי גאד, אני כבר לא יכול לשמוע אותו יותר'. התבדחתי פעם שהרמן מלוויל בא לעורכים שלו עם 'מובי דיק' והם אמרו לו שיש בספר יותר מדי לווייתנים. כשהוא בא אליהם עם הספר הבא, הם כבר אמרו שאין בו מספיק לווייתנים".
'הדוור מצלצל פעמיים', מ-1981, כולל את מה שהיא עד היום אחת מסצנות הסקס הטובות אי פעם. זה סרט שהוליווד הייתה מפיקה היום?
"אני לא יודע מה הם בכלל עושים היום, אבל הסצנה הזו על הנייר הייתה רק נשיקה. אנשים אומרים לי, 'כתבת סצנת סקס או סצנת מרדף כל כך נהדרת', אבל כל הסצנות האלה מומצאות על הסט. אף אחד לא מתייחס לתסריט".
כל כך הרבה מהכתיבה שלך מתעסקת במה שקורה מתחת לבטן של הטבע האנושי.
"אני לא מסכים. מתחת לבטן של הטבע האנושי זה הטבע האנושי. הרי על זה עוסק כל פרק בתורה, נכון? כולנו הופכים לזונות של הרצונות הרעים שלנו. אנחנו פשוט לא טובים, בגלל זה הליברלים טועים. מה המילים הראשונות שהאדם הראשון אומר? 'זה לא אני, זו אשמת האישה. האישה שנתת כדי שתעזור לי? היא זו שנתנה לי את התפוח'. הוא דיבר עם הנחש ומיד מכר את אשתו. כבר בסיפור הראשון בתנ"ך אנחנו רעים".
מה הסיכוי שבסופו של דבר אתה כן אופטימיסט?
"את צוחקת?"
מאמט יגיע החודש לישראל כאורח הכבוד של 'הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל-אביב' שייערך בסינמטק תל-אביב בתאריכים 14-20 באוגוסט. הוא עדיין לא לגמרי יודע מה בתוכניות, אבל הוא מניח שיצטרך לענות על הרבה שאלות. "כפי שאולי שמת לב, אין לי שום בעיה לדבר", הוא אומר, "אנשים אומרים לי, 'דייב, אתה אוהב להקשיב לעצמך מדבר', אבל למה עוד יש לי להקשיב?"
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
