בחודש מאי 1903 יצא הנשיא בנג'מין רוזוולט לפארק יוסמיטי בקליפורניה, לראות במו עיניו את עצי הסקויה הענקיים בחורשת מריפוסה, את העמק הקרחוני, את האלונים ואת בעלי החיים. הוא סירב למלון שהוכן לו, שילח את הפמליה שלו, ונשאר רק עם מארחו, חוקר הטבע, הפילוסוף וההרפתקן ג'ון מיור, המכונה גם "אבי הפארקים הלאומיים" - לשלושה לילות של לינה תחת כיפת השמיים והפסגות המושלגות, כשהוא מכסה את עצמו, כך מספרים, בלא פחות מ-40 שמיכות צמר. הימים האלו שינו את תפיסתו של רוזוולט את הטבע הפראי, ומכאן גם את גורלו של הפארק שעבר לחסותו הבלעדית של הממשל הפדרלי. "אנשינו ידאגו שהם (עצי הסקויה), יישמרו עבור ילדינו וילדי ילדינו לנצח", אמר ועשה.
ביקור היסטורי זה מוזכר באחרית הדבר שכתבה מור קדישזון, העורכת והמתרגמת של האסופה הנפלאה "אוצר הפרא - מחשבות על מרחבי הבר". הדעת נודדת, מבלי רצון, גם אל החופשות של ראש הממשלה בצפון, כשעוד היה צפון: ספון בצימר, מוקף במאבטחים ואנשי סושיאל. דמותן של החופשות האלו, אירועים יחצ"ניים, פלסטיים ופוליטיים - "תבלו, תבלו, המדינה שייכת לכולנו" - מסמלת את מקומו של הבר בישראל, ואת היחס המכשירי שלו הוא זוכה, במקרה הטוב, ממקבלי ההחלטות.
ששת הטקסטים המאוגדים באסופה עוסקים במה שלא ניתן לכאורה לדבר בו, במה שהשפה האנושית לא אמורה להכיל: מרחבי הבר - אזורים פיזיים וגיאוגרפיים (מה שמכונה ה"סביבה", מילה שעברה גלגול מוזר בין הגדרה למה שנמצא קרוב אלינו, לבין המושג האקולוגי שמשדר מעין נפרדות ומקצועיות), אבל גם במרחבים הפנימיים, אלו שלמעשה כרוכים באלו החיצוניים. הם מנסים לשרטט את קו השבר בין האדם לבין הטבע, בין הידוע והנשלט לבין הפראי והבלתי ניתן לכיבוש.
בניגוד ליש, שניתן לתקן ולשפץ, את האין לא ניתן לשחזר, אפשר רק לשמור עליו, לרסן את ההרס שלו. המסה הראשונה, "נהר אם האלוהים" של אלדו ליאופולד - יערן ופילוסוף, מאבות התנועה הסביבתית - עוסקת בהיעלמותו של הבלתי ידוע מעולמנו. בטקסט זה מ-1924, טוען ליאופולד שהיעלמות אזורי הפרא הבלתי מוכרים, תשנה בהכרח גם את האופי האנושי. הרחבה של רעיון זה נמצאת בחיבור "מרחבי הבר והחיפוש אחר הנשמה של האדם המודרני", מאת הפסיכיאטר קרל אלפרד מאייר, שעבד לצידו של יונג: "התערבות מופרזת בטבע החיצוני יוצרת בהכרח אי-סדר בטבע הפנימי". והנה לכם הכאוס העולמי הנוכחי בקליפת אגוז. מאייר משרטט את "מרחבי הבר שבפנים", וטוען שהשליטה בטבע, היעלמות הפחד וההרס של הפראי, מתבטאים בנוירוזה והפרעת חרדה, מעין נקמה פנימית של הבר שהושחת. גם אנריקה סלמון, אנתרופולוג ואתנו-בוטניקאי, בן שבט הררמורי מצפון מקסיקו, מטעים דברים דומים: "אני מאמין שבני אדם נועדו מבחינה גנטית לחיות אורח חיים המבוסס על מגע קרוב יותר עם הטבע ממה שמאפשר אורח החיים שרובנו מנהלים היום". "יותר מ-99 אחוז מהאמריקאים מעולם לא התנסו בשינה תחת כיפת השמיים. הם מעולם לא שתו ממימיו של מעיין או פלג זורם, מעולם לא בישלו ארוחה על מדורה… רובם מעולם לא חשבו על כך שבעצם "כאן ביער, אני לא בראש שרשרת המזון".
"מכתב לפיל" של רומן גארי התפרסם לראשונה במוסף הספרות של "לה פיגארו" ב-1968, בעיצומו של "'מאזן אימה', של טבח ושל חישובים מלומדים המדווחים על מספר בני האדם שישרדו שואה גרעינית". גארי פונה אל הפיל, אל "מסת הגוף האפורה הדומה לסלע", כאל מייצג של "כל מה שמצוי היום בסכנת הכחדה". ממרחק של יותר מ-50 שנים, גארי מסכם בהיגיון נוקב את שאלת הבינה המלאכותית: "בעולם שנועד כולו לאדם, ייתכן שגם לא יהיה עוד מקום לאדם. לא יוותרו מאיתנו אלא רובוטים. לעולם לא נצליח להפוך ליצירה שמושתתת כל כולה על מעשה ידינו".
בניגוד מסוים לבהירות ולצמצום שבטקסטים שבאסופה, אחרית הדבר של קדישזון עצמה - על אף הרעיונות היפים שבה - לוקה בעומס-יתר, בסתירות פנימיות ובתמימות. קדישזון מבקשת להפריך את המאבק הקיים בקרב שוחרי הסביבה בין שוחרי האדם לשוחרי האדמה. היא טוענת שעצם השימוש הרווח במושג אנתרופוקן (המכונה כאן "מיתוס האנתרופוקן"), מעצים את האדם כ"מנהל העולם". היא יוצאת נגד החיפוש אחר פתרונות טכנולוגיים למשבר האקלים, נגד הניסיון להגיע להחלטות בינלאומיות רחבות הנוגעות לעתיד הפלנטה, ונגד רגשות האשמה ("אנתרופוגילט") והטינה שחשים פעילי סביבה כלפי הגורמים האנושיים שמביאים לפגיעה אקולוגית. כל אלו, לשיטתה, מביאים לשבר עמוק יותר ביחסי אדם-אדמה. הקריאה "לדמיין סיפור אחר", ולזכור "שאין זו אשמתנו שאיננו יודעים היום כיצד להיות טובים לאדמה" - היא תמימה להחריד. איפה הבקשה ל"מהפכה של רגישות" ו"השתלבות מחודשת בשותפות סיפור החיים של העולם", ואיפה אנחנו. קדישזון קובלת על "אמנזיה סביבתית", על כך שאיננו זוכרים את מצב הטבע לפני תקופתנו. אבל ללא המדענים שנגדם היא יוצאת, גם היא עצמה לא הייתה יודעת כמה פילים היו באפריקה לפני מאות ואלפי שנים.
"האם כדור הארץ אינו מספיק לנו?" שואלת הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית טרי טמפסט ויליאמס בטקסט יוצא דופן, לירי, קצבי, ספוקן-וורדי. ובכן, התשובה לכך היא כנראה: לא. הוא לא מספיק לנו כרעיון. לגבי השאר -נראה בהמשך. מי הם או מה הם אלו שיראו בהמשך? זאת כבר שאלה אחרת ונדמה שהיא זו שנמצאת, בעצם, בין דפי הספר.
"אוצר הפרא", עורכת: מור קדישזון, הוצאה לאור: בבל, 184 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
