כִּפְנִינָה צְחוֹרָה בְּצִדְפָּה
הַשָּׁרָה אֶת שִׁירַת הַמַּיִם —
הַנֶּפֶשׁ בִּצְרוֹר הַחַיִּים.
אַךְ אֶל הַמָּוֶת מִשְׁתַּפְּכִים הַחַיִּים.
(בין בינותינו)
"אנשים, גם גברים, נולדו בודדים והם מחפשים את האחיזה שלהם. גם אני תמיד הרגשתי את עצמי בודדה", סיפרה המשוררת עין טור-מלכא, הלוא היא עליזה גרינברג, בראיונות. כבר בכיתה א', כשלמדו את שירי ביאליק, הזדהתה עם העציץ הבודד, המביט מן החלון על חבריו שבגן מבלי יכולת להצטרף אליהם: מִן הַחַלּוֹן/ פֶּרַח עָצִיץ/ כָּל-הַיּוֹם/ הַגַּנָּה יָצִיץ.// כָּל חֲבֵרָיו —/ שָׁם בַּגָּן,/ הוּא לְבַדּוֹ/ עוֹמֵד כָּאן. "זה כל כך ביטא אותי וגם חינך אותי מהי שירה", היא מספרת. המיקום הלימינאלי, עמדת הסף בין הפנים לחוץ, מאפיינת את שירתה, שאותה היא מכנה "מוזיקה הדופת-מעמקים". שם העט שבחרה לעצמה בנעוריה היה "בת עין", ובשירים רבים אכן תיארה את עצמה כמי שמתבוננת מן הצד, ערה לזרימה שבין חומר לרוח, משקפת את המראות והתחושות במילים, "פתוכה" ופתוחה למהפכים:
נִצֶּבֶת הָיִיתִי, תָּמִיד, בְּמָבוֹא
וְכָל הַחוּשִׁים פְּתוּכִים יַחְדָּו
כִּרְאִי שֶׁל מַיִם — —
הַחוֹלֵף בּוֹ מְזַעְזְעֵנִי בְּאַדְווֹתָיו מֵעֵת עַד עֵת,
עִם הִתְהַפְּכוּת הַקְּלִיטָה הַחוּשִׁית
לְמַה שֶׁאֵינוֹ חוּשָׁנִי,
לְמַה שֶׁמְּרַחֵף.
היא נולדה ב-1926 בירושלים בשם עליזה גורביץ והחלה לכתוב בגיל צעיר מאוד. "שטפוני המלים מילדות/ והרוחין היו שעשועי", כתבה. כבר כשהייתה בת 15 זכתה בפרס על שירים ששלחה לתחרות, ובכל זאת, דרכה אל ההוצאה לאור של ספריה ואל ההכרה בשיריה הייתה ארוכה וסבוכה. היא התחילה מאוחר ופירסמה לאט, בסך הכל חמישה ספרי שירה צנועים בהיקפם, המכילים ברובם שירים קצרים יחסית. הספר האחרון, "בין בינותינו" (2016), ראה אור כשהייתה כבר בת 90. בסוף יולי נפטרה בגיל 98, מוקפת בני משפחה, ידידים ואוהבים מעולם הספרות ומחוצה לו, אך לא כך היו פני הדברים תמיד. ספרה הראשון "קן של זרדים" ראה אור רק כשהייתה כבר כמעט בת 40. ספרה השני נדפס כעשור מאוחר יותר. למרות שהחלה לפרסם בשנות ה-60, שירתה אינה מוזכרת כחלק מן המהלך הפואטי שאפיין את השנים האלה בשירה העברית עם פריצתם של משוררים כיונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר. כתיבתה התחוללה בשוליים, וכפי שקורה לעיתים, דווקא שם, מחוץ לקבוצות ספרותיות מוכרות ולזרמים מרכזיים, הרחק מעינו הפקוחה והמצמיתה לעיתים של הקאנון, צומחים לא מעט קולות ייחודיים מרתקים במיוחד.
נישואיה לאורי צבי גרינברג, שהיה מבוגר ממנה ב-30 שנה וכבר משורר מפורסם ונערץ, היו גורם מעכב. איך בכלל מתנהלים חיים של שני משוררים, גבר ואישה החיים תחת קורת גג אחת? הוא "העניק לה" את שם העט החדש שלה, שבו התפרסמו ספריה, עין טור-מלכא, והיא מספרת שהושפעה ממנו ("צריך להיות כסיל בשביל לא להיות מושפע", אמרה בריאיון ליהודה ויזן), וגם למדה ממנו: "ברור לי שהחיים לצד אורי העמיקו את השירה שלי ולימדו אותי את הדבר הכי חשוב בשירה. בשנות ה-60 כתבו בנוסח של דברים לא ברורים בשירה, ואחר כך כתבו בנוסח של מהלך מאורעות כמו סיפור בתוך השיר, ואני הייתי ונשארתי נאמנה לעצמי. ההסתכלות שלי בשירתו לימדה אותי הרבה" (דליה קרפל, "הארץ"). שני מקורות היניקה הללו, החיים במחיצתו וההתבוננות בשירתו, המוזכרים כאן זה לצד זה, אינם מקשה אחת. היא אינה מסתירה שהחיים עם אצ"ג לא השאירו לה זמן לעצמה, בראש ובראשונה משום שעול הבית וגידול חמשת ילדיהם הוטל על שכמה: "היו לי גם זמנים קשים שלא יכולתי לכתוב, כי ילדים זה מתח גדול והיו חמישה קטנים וצריך היה להספיק הכל [...] היו זמנים שרק רציתי לקרוא חצי שעה לפני השינה, אבל הייתי נופלת מעייפות" (קרפל). הזוגיות עם אצ"ג לא הייתה פשוטה, הן משום אישיותו שהיא אותה מתארת כסוערת ועצבנית, הן משום שהתחרה עם הילדים על תשומת ליבה, שתבע ללא הרף לעצמו. "בן אדם כמו אורי מעסיק ורוצה שיתעסקו רק בו, שיקשיבו לו בכל דבר [...] אורי היה חמישים ילדים [...] הוא היה כל הזמן במין ריכוז עצמי שאי-אפשר לתאר", סיפרה. גם אם למדה הרבה משירתו, הוא עצמו לא עזר לה במיוחד, לפעמים אפילו הפריע, כשניסה למנוע ממנה להדפיס את אחד מספריה, כשהסתיר ממנה מכתב מתפעל משופמן, כשהשמיע ביקורת קשה על ספרה השני ועוד.
אבל עליזה לא ויתרה. היא המשיכה לכתוב ולהשמיע את קולה בשיריה, שחלקם הקדימו את זמנם באופן מעורר השתאות. כך ב-1971 פירסמה את השיר "במשפט", שעניינו אלימות במשפחה, כנראה אחד השירים הראשונים בספרות העברית שהעזו לעסוק בגיהינום הביתי, המשפחתי, שהוא מנת חלקם של נשים וילדים כה רבים. "אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, הִנְנִי מַאֲשִׁימָה אֶת הָאִישׁ כִּי פְּעֻלָּתוֹ הֵבִיאָה לְזֹאת שְׂיֵהוּ לִי פָּנִים מְגֻדָּפִים. פָּנַי פָּנַי אִשָּׁה מְגֻדֶּפֶת", כתבה בשורת הפתיחה. השיר פורסם כ-20 שנה לפני שחוקק בישראל החוק למניעת אלימות במשפחה, לרבות אלימות נפשית (1991). באומץ לב נדיר, ודאי לתקופתה, טור-מלכא עושה מעשה שלא ייעשה: האישה המגודפת מביאה את פניה כמוצג מטעם התביעה אל אולם המשפט, אל שער החוק. במחצית השנייה של מאה, שהתחוללו בה המלחמות הגדולות ביותר, שנהרגו בה מיליוני חיילים ואזרחים, ששישה מיליונים מבני העם היהודי הושמדו בה ובכלל זה משפחת בעלה, בישראל שבין מלחמת 67' ל-73', האישה הדוברת בשיר מעיזה להתלונן על אלימות מילולית.
היא מספרת שאצ"ג דווקא אהב את השיר הזה אבל בדרך כלל לא זכתה לקבל ממנו תגובה: "כשאורי היה בחיים התדברתי איתו בשירים. הוא אף פעם לא אמר לי על זה דבר. לא הייתי מראה לו את השירים, אבל זה הודפס והוא ראה", סיפרה לדליה קרפל.
הוא עצמו בהחלט ציפה שתקרא את שיריו. כבר בראשית היכרותם, כך סיפרה, הראה לה את השורות האכזריות מתוך שירו "ממעמקים": "כִּי שָׂנֵאתִי אֶת הָאִשָּׁה בְּרַחֲמִים נֻקְשִׁים כַּמַּתֶּכֶת וְהַכָּזָב הָיָה קָדוֹשׁ כִּי רִחַמְתִּי אֶת הַגְּוִיָּה שֶׁהַכָּזָב הַפִּיל תַּחְתַּי". ההתייחסות המיזוגינית והאלימה אל נשים כקורבנות לשקריו של גבר המבקש לממש את תשוקתו בגופן, ובתוך כך שונא את עצמו ואותן, לא הרתיעה אותה. בניגוד לסיפורה היפה של יהודית הנדל 'איך הכרתי את אצ"ג', על מפגש מטלטל שהיה לה כנערה צעירה עם המשורר המפורסם, שהפיל עליה אימה, עליזה לא נבהלה ונישאה לו. לפעמים אפשר לשמוע בשירתה את הד קולו:
כִּי בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ לֹא מָצְאָה נַפְשִׁי מָנוֹחַ,
וְלֹא ראֹשִׁי אֵצֶל חֵיקְךָ –
לְנַפְשְׁךָ נִשְׁמַרְתָּ שֶׁלֹּא לְקָרֵב אֶת הָאִשָּׁה אֵלֶיךָ –
שַׁעַר נָעוּל בְּבַרְזִלּוֹ לָפַת אֶת לִבִּי.
מובן שעצם הכתיבה בסמוך לשירתו האדירה לא יכולה הייתה להיות קלה. איך עמדה בכל הקשיים הללו והצליחה לשמור על קול נשי כה צלול, מודע לעצמו ועצמאי? איך מנהלים את חרדת ההשפעה כשחיים לצד "ריתמוס הרחבות" האוקיאני של משורר כאורי צבי, שהתריס בבוז "כלפי תשעים ותשעה" משוררים אחרים בני זמנו, שהיה נערץ על ידי רבים ונרדף ושנוא על ידי רבים לא פחות, שתואר לא אחת כאש לוהבת ומכלה? בספרו 'סיפור על אהבה וחושך' תיאר עמוס עוז את דמותו של עגנון, שנחקקה בזיכרונו מביקוריו בביתו של הסופר בילדותו: "איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים עמו בלכתו". עוז מזכיר במיוחד את מאבקו, כסופר צעיר, להשתחרר מצילו של הסופר הנודע ולהרחיק את כתיבתו מהשפעותיו של עגנון. אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהדברים קשים כפליים כשמדובר בזוג נשוי, באישה צעירה המחפשת את דרכה לצד אחד המשוררים הגדולים שידעה השירה העברית.
עוצמתה הבלתי רגילה של אישיותה התגלתה ביתר שאת לאחר מותו של אצ"ג. בצעד נועז בחרה את דן מירון כעורך ספרותי לכינוס כתביו, שרובם הגדול לא נדפסו בספרים בחייו. כוונתה הברורה הייתה לסלול עבור שירה גדולה זו דרך אל הקונצנזוס, שממנו הוקעה בשל דעותיו הפוליטיות של המשורר, שהוחרם במשך שנים. כשהכרתי אותה עליזה כבר הייתה נתונה בכל מאודה למפעל חיים זה, לו הקדישה כ-30 שנות עבודה שקדנית לצידו של מירון. אני התוודעתי לשירת אצ"ג בזכות המהדורה הזו, המונה כבר 21 כרכים גדולי ממדים, שראו אור בהוצאת מוסד ביאליק. הגעתי אל ביתה הצנוע של עליזה בשיכון ותיקים ברמת-גן כדוקטורנטית, חוקרת שירתו של אצ"ג. היא קיבלה אותי במאור פנים, כפי שאני יודעת שעשתה עם תלמידי מחקר נוספים, והקדישה לי לא מעט מזמנה. היא התעניינה במה שכתבתי, גם אם לא היה מקובל עליה, קראה הכל, העירה והאירה, שוחחה איתי בכנות ותרמה לי מידיעותיה ומזיכרונותיה בחפץ לב. רק לאחר ההיכרות איתה התחלתי לקרוא גם בשיריה, ללמד אותם ולהרצות עליהם.
בשנותיה האחרונות זכתה שירתה להכרה ולהוקרה, הוענקו לה פרסים ונכתבו עליה מספר מאמרים. לשמחתי הספקנו גם לארח השקה לספרה האחרון בביתו של עגנון, שהיה ידידו של אצ"ג וידידה שלה. למדתי ממנה על שירתו של אצ"ג, על אישיותו ועל חייהם המשותפים, אבל לא פחות מזה גם על היות אישה זקנה לבדה, גאה, נדיבה, עצמאית, יפה ומלאת חיים ואור. כשהייתה צעירה משכה את ליבו של אצ"ג, שכבר בפגישתם הראשונה ידע שתהיה אשתו, אבל גם בגיל מאוחר הרשימה את רואיה. "65 שנותיה לא הצליחו למחוק את שאריות היופי הענוג, אבל היא ברזל יצוק שלא מתכופף", כתבה אילת נגב ('ידיעות אחרונות', 1991), "אישה קשה ונפלאה, מנותקת ומסוגפת", כתבה בילי מוסקונה-לרנר (מעריב 1996), ודליה קרפל כתבה "מלאת חיוניות ואופטימיות. פניה מאירים ומבטה מיישיר, ונחישותה מזכירה פלדה ממש" (הארץ 2005). הרכות והעדינות לצד הקשיחות, האור לצד האופל, ההינתנות העזה לחיים לצד המשיכה למוות מאפיינים את חייה ואת שירתה, שלא נחקרה מספיק, כמוסת סוד המזמינה עדיין קוראים וקוראות להתוודע אליה ולהכירה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
