הסופר האמריקאי הרגיש והחכם ג'ורג' סונדרס סיפר פעם איך החליט לכתוב רומן על אודות וילי, הילד המת של הנשיא המנוח לינקולן, אחד משלושת בניו ששכל כשעוד היו ילדים. זו הייתה אפיזודה אגבית, ביקור בעיר הבירה וושינגטון, שבמהלכו הצביע קרוב משפחה של אשתו על הקתדרלה הלאומית של וושינגטון ונזכר ששמע פעם, שלינקולן נהג להיכנס בכמה הזדמנויות אל הקריפטה, כוך הקבורה, בזמן שהיה נשיא, כדי להחזיק את גופתו של הילד. לפתע הפציעה לנגד עיניו של סונדרס תמונה, ששילבה בין שני דימויים מפורסמים: פסל הפייטה, שבו מרים האם הקדושה יושבת ונושאת בחיקה את בנה המת ישוע, יחד עם האנדרטה של לינקולן, שיושב לבדו על כיסאו. סונדרס סחב את התמונה הזאת במשך 20 שנה ולא הצליח להביא את עצמו להגשים אותה לכדי פרויקט ספרותי. היא נראתה לו מפחידה מדי. רק לפני קצת יותר מעשור, כשהבחין סונדרס שהוא לא נעשה צעיר יותר מיום ליום, הוא החליט לנסות.
הספר היפהפה "לינקולן בבארדו" הוא עבורו תוצר של הניסיון הזה. הוא זכה עליו בפרס מאן בוקר. נדמה שרובנו היינו רוצים לחשוב שכתיבה ספרותית היא תוצר של החלטה, אמר סונדרס. לסופר היה משהו שהוא "רצה להביע", ואז הוא פשוט ביטא אותו. יש לנו תפיסה כושלת שספרות מתחילה מכוונה ברורה ואחריה ביצוע של אותה הכוונה בביטחון. אבל התהליך, התוודה סונדרס בכנות, מסתורי הרבה יותר וכואב הרבה יותר.
הכאב הזה ממלא את ספר הפרוזה הראשון מאת אסף ולדן, "אורות הפנסים האחרונים", שמורכב מאוסף חיבורים כמו-יומניים ברובם, רצפי מחשבות, הבזקי עלילות וקטעי שיחות, הזיות ורצונות של גבר בבדידותו, שאינו טרוד במקורות פרנסה, ששותה וויסקי וקולה ומעשן חשיש ובעיקר רוצה את הספר שלו בחיים, תרתי משמע. כל הקטעים נכתבו כאילו מתוך הכרח, אבל בה-בעת מתוך מודעות לכך שהתוצר הוא רק ניסיון, ומתוך כנות המעידה שוב ושוב על רגש של בושה שכרוך בכך. זה לא ספר ארספואטי, זה כתב עדות של תודעה שמבקשת להיאחז באמנות שהלשון אמורה לייצר, אבל מבינה תוך כדי ניסיון שלשון זו אינה מאפשרת נקודת אחיזה. "אני רוצה לחיות! אני רוצה לכתוב! לחיות כדי לכתוב! לכתוב כדי לחיות!" כתב ולדן, אבל כשהאדרנלין התפוגג והוא נזכר כמה עבודה כרוכה בכך, הוא נגרר שוב אל הרצון לברוח. "אי אפשר לברוח מהכאב, ואי אפשר לכרות אותו בלי להרוג אותי", סיכם. "אז אם אני חי, זה אומר שהכאב חי, והוא הולך איתי. והדבר הזה שצורח, ששותה לי את הדם, שמועך לי את הסרעפת, הדבר הזה בתוכי שהיה כאן לפניי, הדבר הזה שהיה כאן מאז ומעולם ובכל זאת עוד לא נולד - אני איילד אותו כאן, על דפי הספר הזה".
שימוש ייחודי כזה במטפורה השחוקה והמעצבנת של כתיבה כלידה נדיר למצוא, בעיקר כי ולדן מיילד את עצמו אל האפשרות של היצירה בלשון. עורך הספר, עודד וולקשטיין, קיבל לידיו אוסף של קטעים מעיזבונו של גבר ששם קץ לחייו, וריתך אותם לכדי יצירה אחת. זהו עורך שיודע את כל מה שיש לדעת על אודות המאפיינים הבולעניים של המספר הגוֹתי והתשוקה הבלתי מרוסנת שלו ללשון, זו שאינה מחזירה לו דבר. ולדן העיד על כך שאינו מסוגל להפריד בין הגוף למילים, ואת הספר שלו מלווה יללה ארוכה ובלתי פוסקת של בכי. הבכי חוזר בכל מקום שבו אין מילים, למשל לפני וגם אחרי שלקח על עצמו משימה לרוקן מדפים מספרייתו של הסבא המפורסם שלו, נשיא המדינה שמעון פרס, שנפרד מסבתו: "איש מאוד מאוד דגול... אלוף הארץ במילים כמה פעמים (ואפילו אלוף העולם פעם אחת)", אשר "יכול היה לקרוא בכל מצב... היה קורא שישים וארבעה ספרים בשבוע... היה חור שחור של מילים... והוא בעצמו כתב יותר ממאה ספרים".
הסב הוא גילום הפוך של הטקסטואליות המתמוטטת אל תוך עצמה של הנכד. לסב יש לשון צוואה, ולנכד נותר רק לדבב את התשוקה, להגיש לנו לקריאה את פחדיו. גם כשולדן חוזר לבית ילדותו בכפר אז"ר, נרגש ומאושר ואוהב מתוך רצון לחזור הביתה, הוא מגלה שבית המידות הרוס ושחמש הספריות שהיו בבית ההורים עלו באש והפכו לגווילים, ונחנק מצער: "אני מכניס נשימה אחת לבטן, ועם הנשיפה יוצאות דמעות שמציפות לי את העפעפיים התחתונים". הוא הולך בין ההריסות ושומע בכי של תינוק מן החדר שלו. שם הוא מוצא תינוק מוזנח, מאמץ אותו אל חיקו ומחזיק את הראש שלו בתוך שקע הכתף. הנה הפייטה הרפלקסיבית של ולדן, שמערסל ראש צורח ואומר לו, "תגיד לי מה אתה רוצה ומה אתה צריך כדי להפסיק את הבכי האינסופי הזה". את הרשימה הזאת לא יקרא הסופר, אבל יצירתו נעולה, כמותו, בפנטזיה אל-זמנית, שגם זו לשונה: "אני רוצה ספר, ספר אמיתי שיצא בסדרת פרוזה צעירה פלצנית", כתב ולדן, וקיבל. "כזה שקונים ברשתות המובחרות במחיר מומלץ של שמונים וארבעה שקלים חלשים, ושכל המתרגלים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב כותבים עליו בעיתון ואומרים שיש בו קול אותנטי". קיבל את זה בדיוק.
"אורות הפנסים האחרונים", אסף ולדן, הוצאה לאור: תשע נשמות, 208 עמודים.
אם אתן.ם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה, אל תישארו לבד - דברו איתנו. עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית, לקבלת סיוע נפשי חייגו 1201 ובאתר ער"ן https://www.eran.org.il/ בצ'אט, וואטסאפ, פורום, מייל ומסרונים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
