בשבת השחורה הייתי עם חברים אצל אביב אלוש במושב חמד, ליד שדה התעופה. בדרך לבית הכנסת ראינו מילואימניקים יוצאים מהבית על מדים ונכנסים למכוניות. זה הזכיר לי את התמונות שנתקלתי בהן כשהתחלתי לעבוד על הסדרה "שעת נעילה", שעוסקת במלחמת יום כיפור.
בגלל שלא הדלקנו טלפונים כל השבת, לא ידענו שהמצב נורא כל כך. רק במוצאי שבת, כשקיבלנו הודעות מאנשים שדאגו לנו וכעסו שלא ענינו, התחלנו להבין את סדר הגודל של האסון. מאז אני מרגיש שסוף העולם הגיע. חדרו ליישובים שלנו, עברו מבית לבית, שרפו, רצחו, אנסו ואלוהים יודע מה עוד. מצד שני, הכתובת הייתה כבר קודם על הקיר. חמאס אמרו לנו בריש גלי, לא הסתירו שזאת מטרתם העילאית - להשמיד אותנו, רק לא הבנו עד כמה הם מתכוונים לזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
איך ההורים שלך שגרים באשדוד ואחיך, שהוא עם צרכים מיוחדים, התמודדו עם המצב?
ההורים שלי נכנסו לממ"ד בדירה שלהם וכשהם היו צריכים משהו, דאגתי לעזור להם, כמו שאני דואג להם כל החיים. לאח שלי לא הייתי צריך לדאוג. דואגים לו נפלא במוסד שבו הוא חי.
בימים הראשונים למלחמה ביקרתי בבתי חולים עם אלי פיניש, הראפר איזי ופעיל ההסברה יוסף חדאד, ושמענו שם סיפורים מזעזעים. אני מעריץ את החיילים הגיבורים שלנו. כשאתה הולך לבקר את הפצועים אתה פוגש כאלה שאיבדו יד או רגל וכל מה שהם רוצים זה לחזור כמה שיותר מהר להילחם. מתעקשים. מי אנחנו לידם? אני לא יודע איך הייתי שורד את מה שהם עברו. אני גם לא רוצה לדמיין.
זה דור של מוכי טראומה. אחות של חבר טוב שלי הייתה במסיבת נובה וניצלה, אבל שמעתי על הרבה חברים של חברים שנרצחו. גם ליאם, הבן היחיד של המפיקה סימונה שרם שאני מאוד אוהב, נרצח במסיבה ברעים. זה בלתי נסבל שאמא מאבדת את הבן היחיד שלה.
ברור שהיה כאן מחדל גדול לפני 7 באוקטובר, אבל קודם כל, חייבים לנצח במלחמה. מטורף והזוי בעיניי שאחרי כל מה שקרה לנו חזרנו לפילוג ולשיסוי. אני לא מסוגל לשמוע את ההתלהמות של חברי הכנסת. אנחנו נמצאים במלחמת קיום והם מדברים בגסות רוח. מה נסגר איתנו, לאן אנחנו מידרדרים?
בתקופת המאבק במהפכה המשפטית, כשטל מוסרי דיבר מעל בימת המחזמר “קזבלן”, שבו אתה מככב, על חשיבות הדמוקרטיה, למחרת ביטול עילת הסבירות, נטשת את הבמה.
היו אז בלגנים וריבים בין אנשים. באותו יום מישהו גם עבר באור אדום, דרס מפגינים ופצע אותם. כשטל דיבר שמעתי צעקות בעד ונגד באולם והיה לי קשה. הרגשתי שאין לי יותר כוח לזה. נשברתי. גם כשאני עומד בתור בסופרמרקט ואנשים מתחילים לריב, אני עוזב את המקום מהמבוכה. אל תכניסו אותי לסיטואציה בלי לשאול אותי אם אני רוצה או לא רוצה להיות חלק ממנה. באנו לעשות תיאטרון, לתת לקהל אסקפיזם, אז למה להכניס אותם עכשיו לבלגן? תנו לנו רגע של ניקיון.
"אל תכניסו אותי לסיטואציה בלי לשאול אותי אם אני רוצה או לא רוצה להיות חלק ממנה. באנו לעשות תיאטרון, לתת לקהל אסקפיזם, אז למה להכניס אותם עכשיו לבלגן?"
מה חשבת על ההפגנות בקפלן?
לפעמים הייתי עובר עם האופניים שלי דרך הבימה ורואה בהפגנות אנשים עם דגל פלסטין וזה הכעיס אותי. באיזה עולם דבר כזה הגיוני? מה קשור דגל פלסטין להפגנות נגד המהפכה המשפטית? ברור לי שמדובר בקומץ מאוד קטן, אבל לא יכולתי לראות את זה. הזדעזעתי. להניף דגל של אויב, דגל של מישהו שרוצה למחוק אותך, זה הזוי ומקומם.
מה לגבי עסקת החטופים?
אני בטוח שכולם כאן, ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית הם נמצאים, רוצים שלום. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה להחזיר כמה שיותר מהר את החטופים שנמצאים בעזה. אנשים פאקינג כלואים שם בתוך מנהרות. אני מתחלחל רק מהמחשבה על מה הם עוברים שם. לא היה סיוט כזה בהיסטוריה שלנו.
נולדתי באשדוד להורים דתיים. למדתי בבית ספר ממלכתי-דתי עד כיתה ו’, ואחר כך במקיף דתי. בכיתה ז’ הייתי שבועיים בישיבה שלומדים בה עד חמש אחר הצהריים ואחרי שבועיים עזבתי. זאת לא הייתה ישיבה שחורה, אבל היא פחות התאימה לי. מה יש לי לעשות שם עד שעה חמש?
את הכיפה הסרוגה הורדתי בגיל 16-17, אבל המשכתי להאמין ולשמור שבת במשך תקופה. להוריד את הכיפה לא היה מבחינתי עניין כזה גדול. זה לא שבאתי מבית חרדי והעולם שלי התמוטט וחשבתי שחס וחלילה אמות או שהשמיים ייפלו עליי.
5 צפייה בגלריה
עופר חיון. "אחרי שהרגשתי קצת חוסר משמעות בחיים שלי אני גם שומר שבת, זה מחזיר אותי לשורשים שלי, נותן לי שקט"
(צילום: יובל חן)
היית ברדקיסט?
הרשיתי לעצמי לאבד שליטה ולהתנסות בכל מיני דברים, אבל עד גבול מסוים.
מה נשאר לך מהחינוך הדתי היום?
אני הולך לבית הכנסת כל יום שישי ומניח תפילין כל בוקר, ובשנה האחרונה, אחרי שהרגשתי קצת חוסר משמעות בחיים שלי, גם שומר שבת. זה די מחזיר אותי לשורשים שלי, נותן לי איזשהו שקט. יכול להיות שבעתיד אחזור לראות טלוויזיה בשבת, כמו שכבר קרה לי בעבר. הכל יכול להיות. אני מקווה שבטלפון אני לא אתעסק בשבת.
אני בן הזקונים מתוך שלושה. האח האמצעי, גדי, נולד עם שיתוק מוחין ומתגורר במוסד. אחי הגדול רפאל נפטר מסרטן כשהיה בקושי בן 21 ואני הייתי בן חמש.
למרות זאת, אין לי טראומה, כי ההורים שלי דאגו שתהיה לי ילדות מאושרת ושהבית שלנו יהיה תמיד שמח. הם לא דיברו עליו הרבה, מה עוד שהייתי אז ילד קטן. בהמשך שאלתי את אמא שלי עליו. היא סיפרה לי שהוא מאוד אהב מוזיקה, היה נוסע ל"האוזן השלישית" להתעדכן. יש לי עד היום תקליטי ויניל שלו, של ג'נסיס ודוראן דוראן.
כבר כמעט שנה שאני בזוגיות עם אהבת חיי, עומר כליף. הכרנו דרך חבר שלי, אחרי שראיתי שהם עוקבים זה אחרי זה. שאלתי אותו עליה, החלפנו טלפונים, נפגשנו, והשאר היסטוריה. בעזרת השם אנחנו מתקדמים לכיוון טוב. אנחנו גרים ביחד והיא תהיה אשתי, אני בטוח.
לשמחתי, עומר עובדת בהייטק, כך שהיא מגיעה מעולם יציב יחסית, ברוך השם. אני רגיל שהחיים שלי סובלים מחוסר יציבות, גם בגלל המקצוע וגם בגלל שבבית אני נמצא כל הזמן בצד המטפל, ודואג לאחי ולהורים. גם בזוגיות שלי הייתי רגיל לדרמות. נמשכתי לאזורים הפחות רגועים, של יותר ריגושים, של יותר עניינים. הרבה שנים לא מצאתי את המתאימה. היתרון ברווקות הוא שאתה הולך וחוזר מתי שבא לך — אבל הזוגיות עדיפה בהרבה.
5 צפייה בגלריה
עופר חיון והחברה עומר כליף. "אהבת חיי. היא תהיה אשתי, אני בטוח"
(צילום: מתוך אינסטגרם)
התחתנת בגיל 35 והתגרשת כעבור תשעה חודשים. מה לא הסתדר שם?
כשזה לא מתאים, עדיף להיפרד לפני שיש ילדים בתמונה והכל מסתבך. למה לסבול?
אתה כבר בן 40, אמא שלך בטח שואלת על חתונה נוספת וילדים.
שאלה כבר כשהייתי בן 21, ואמרתי לה, 'גם אני רוצה אישה וילדים, ובעזרת השם, כשזה יבוא אז זה יבוא. אל תדאגי'. עכשיו אני מרגיש שנתתי מספיק לעצמי ב-40 השנים האלה וכבר בא לי לתת למישהו אחר, פרי האהבה שלי. כמה ילדים אני רוצה? כמה שהשם ייתן. בגלל שאני בא ממשפחה קטנה אני רוצה משפחה גדולה, רוצה בית עם רעש. אצלנו זה היה שולחן מצומצם, רק אני וההורים, ואני רוצה למלא אותו בשמחה ואהבה.
לא גדלתי בחוגים למשחק. גם בהצגת הסיום של בית הספר לא השתתפתי. אחרי הצבא החלטתי להצטרף לצוות בידור במלונות באילת. אמרתי, טוב, ננסה קודם שם ונראה. הייתי עשרה חודשים באילת ונהניתי מאוד. איל כהן, המנהל של בית הספר למשחק "הדרך", ראה אותי שם, ואמר 'יאללה, בוא ללמוד אצלנו משחק'. גם אז לא היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד, אבל שרדתי את זה בגבורה.
הגעתי ללימודי משחק עם המון חששות, אבל זה מצא חן בעיניי והתחלתי להתגלגל. עם הזמן הבנתי שאני מתאים למשחק והמשחק מתאים לי. שזה הדבר הכי יציב בחיים שלי. בגיל 24, בשנת הלימודים השנייה, קיבלתי את התפקיד הראשון, לצד רונית אלקבץ, בסרט “ציון ואחיו”. למדתי ממנה המון על משחק, ומאז אני ממשיך ללמוד כל הזמן.
התפקיד ששינה מבחינתי הכל היה בסדרה "להיות איתה", שנתנה לי את ההזדמנות הגדולה ביותר. גם "מנאייכ" הייתה מאוד חשובה לקריירה שלי, אבל ל"שעת נעילה", שעסקה במלחמת יום כיפור, היה מסר מאוד חשוב והיא סחפה את המדינה. מי האמין אז שנמצא את עצמנו שוב בסיטואציה כזאת, במלחמה נוראית על הבית שלנו, ושהכל יתמוטט.
זאת סדרה שבאמת טילטלה אנשים. הפניות לנט"ל (נפגעי טראומה לאומית) בעקבותיה עלו בעשרות אחוזים. היא אשכרה טיפלה באנשים. הילדים של לוחמי יום כיפור, שלא הבינו מה עובר עליהם, גילו שאבא שלהם, או הדוד שלהם, היה גיבור אמיתי, לא רק שבר כלי. הם הצליחו להבין סוף-סוף למה ההורים שלהם, שהיו נפגעי פוסט-טראומה, התנהגו איך שהם התנהגו. היה מישהו שפגש אותי ואת ירון זילברמן, הבמאי, ואמר לנו: "לא דיברתי עם אבא שלי 20 שנה. הוא היה פגוע טראומה ממלחמת יום כיפור, ואחרי שראיתי את הסדרה הצלחתי להבין מה הוא עבר ולסלוח לו. פתחתי איתו את הנושא והבנתי למה הוא מתנהג ככה. אני כבר לא שופט אותו, אלא אוהב אותו הרבה יותר".
איך זה השפיע עליך?
למדתי לא להסתיר דברים בחיים הפרטיים שלי, אלא לדבר עליהם, לא לשקר לעצמי ולא לאחרים. כשאתה משתף אתה הרבה יותר חזק. שיחקתי בסדרה את מרקו, אחד ממנהיגי הפנתרים השחורים, שהיה בו זעם גדול בגלל האפליה והקיפוח שחווה. כדי להתכונן לתפקיד נפגשתי בין השאר עם ראובן אברג'ל, מהמנהיגים של הפנתרים השחורים, לשיחה ארוכה על הנושא.
אתה עצמך חווית אפליה על רקע עדתי?
לשמחתי לא, הייתה לי ילדות טובה, אבל זה בטוח קיים גם היום.
אבא שלי בן 82 ואמא שלי בת 80 והם צריכים את העזרה שלי. לא פשוט לראות את ההורים שלך מזדקנים. פתאום זה הקושי שלהם ללכת, פתאום זאת הדמנציה. אבא שלי דמנטי, ולאט-לאט נעשה פחות תפקודי. בחודשיים האחרונים הוא גם יותר אפאתי. בחודשיים האחרונים, לפני הפרמיירה להצגה “דתילונים”, הוא היה מאושפז שלוש-ארבע פעמים. גם לפני ההצגה הראשונה קיבלתי טלפון, “מפנים את אבא לבית החולים”, ונסעתי בלילה, בלחץ של חזרות, להיות איתו.
בבתי חולים אתה לא יכול להשאיר חולה לבד. בגלל שהוא מבוגר, הם לא יתייחסו אליו, אז אני צריך לשלם למישהו שישגיח עליו, או שעומר, האישה של חיי, מגיעה במקומי.
כבר הרבה שנים שאני ההורה של ההורים שלי ולא להפך. אני אחראי על החשבונות שלהם, אני אחראי לדבר עם המרפאה, להוציא טופסי 17 - נהייתי כבר מומחה בזה. עזוב את הקושי הפיזי, הבעיה היא הקושי הנפשי, אבל כשאין לך ברירה, אתה עומד בכל. הלוואי שהיה לי עוד אח שיישא איתי בנטל, אבל זו גם זכות מאוד גדולה לדאוג להורים שלך, שדאגו לך כל החיים. אני רוצה להרגיש שאני ממלא את התפקיד של הבן שלהם בצורה הכי מכובדת, לפצות אותם על מה שלא חוו עם האחים שלי.
"כבר הרבה שנים שאני ההורה של ההורים שלי. הבעיה היא הקושי הנפשי, אבל כשאין לך ברירה אתה עומד בכל. הלוואי שהיה לי עוד אח שיישא איתי בנטל, אבל זו גם זכות מאוד גדולה"
מתי הבנת שאתה צריך להתחיל לדאוג להם?
בשנים האחרונות, מאז שהתגלתה הדמנציה של אבא שלי. בהתחלה זה גרם לי לכעס מאוד גדול. לא כעסתי עליו, חלילה, אלא על המצב. אחרי זה אתה כועס על עצמך שבכלל כעסת על האיש שאתה כל כך אוהב. אתה רוצה דמות אב חזקה וזה כבר לא האבא הזה שהערצת, וזה כואב.
מי מטפל באח שלך?
אני לא צריך לטפל בו פיזית. הוא נמצא במוסד ושם מטפלים בו ודואגים לו, ברוך השם. אני משתדל לבקר אותו כמה שיותר. אני האפוטרופוס שלו, וגם האפוטרופוס של אבא שלי.
איך אתה מצליח לשחק במציאות כזאת?
הבמה היא התרופה הכי טובה. היא גם הבריחה שלי, הפסיכולוג. יש לי את בת הזוג שלי, חברים מאוד טובים שאני מדבר איתם ואת המשפחה, אבל אתה מרגיש לפעמים חוסר שפיות מרוב בלגן.
"קזבלן" בתיאטרון הבימה, שביים אלדר גוהר גרויסמן, הוא התפקיד הראשון שלי בתיאטרון הרפרטוארי ומהתפקידים הגדולים בתיאטרון הישראלי. זה תפקיד שמרגש אותי. עשינו כבר יותר מ-200 הצגות, זאת הצלחה אדירה. כשהציעו לי את התפקיד לא התלבטתי. נכון, אני לא זמר, אבל אני שחקן שיודע לשיר, וידעתי שאני אצליח להחזיק את ההצגה על הכתפיים שלי.
עכשיו אני משחק בתיאטרון בית ליסין ע"ש איבצ'ר בהצגה החדשה "דתילונים", שכתבו טל אידיסיס וטל צ'רנובסקי במשך ארבע שנים וביים עידו רוזנברג ועוסקת בזוגיות של דתי וחילונית. שמעתי עליה מהשחקן אורי עטיה, בעלה של טל אידיסיס, שהוא חבר טוב שלי, התקשרתי לתיאטרון וביקשתי להיבחן. חזרו אליי ואמרו: "יש לנו יומיים אחרונים של אודישנים, תבוא ביום האחרון". איכשהו הצלחתי. ציפי פינס (מנכ"לית התיאטרון) הייתה שם. קראתי שתי סצנות וציפי אמרה לי, "אם גם אתה רוצה את התפקיד כמו שאני רוצה שתעשה אותו, אז אנחנו במקום טוב".
מאוד האמנתי במחזה. כשאתה קורא משהו שיש בו אמת וחיים שלמים, אי-אפשר לנצח אותו. זה נכתב מדם ליבן של המחזאיות, שנשואות לבני זוג דתיים, וזה גם קורע מצחוק. אתה עובד חודשיים בחדר חזרות, ואז נתקל בתגובות המטורפות והנרגשות של הקהל, ואין מאושר ממך. אני חושב שדווקא בתקופה כזאת חשוב להתעסק בנושא של חיים משותפים של דתיים וחילונים. יש הרבה דתיים בקהל שאומרים, זאת בדיוק הזוגיות שלנו, שהסיפור ריגש אותם ונתן להם תקווה שאנחנו יכולים שוב להתאחד ולהאמין שאפשר לחיות ביחד במדינה.
5 צפייה בגלריה
עופר חיון עם טל צ'רנובסקי ב"דתילונים". "נותן לאנשים תקווה שאפשר לחיות ביחד במדינה"
(צילום: כפיר בולוטין)
זה מה שקורה גם בחיים הפרטיים שלך.
עומר בת הזוג שלי באה אמנם מבית חילוני ועכשיו היא שומרת איתי שבת, כי כיף לה לעשות את זה. דיברנו על זה בתחילת הקשר. סיכמנו שצריך לכבד האחד את השני אבל לא לכפות כלום האחד על השני, כמו במחזה.
אני כבר בתשובה, אין לי לאן לחזור. לחזור בתשובה יכול רק מי שהיה חילוני ושאין לו קשר לדת. גם בתקופת שחיללתי שבת, אם היית שואל, הייתי אומר לך שאני דתי כי בסטייט אוף מיינד שלי אני דתי. להיות חרדי? אני לא חושב שאוכל. נראה לי שרק מי שפתאום מגלה את הדת ונכנס עמוק לתוך העולם הזה יעשה צעד כזה. אני עדיין הולך כמעט כל שבוע ללמוד תורה. יש בה דברים עמוקים וחכמים. אני גם הולך לבית כנסת ביום שישי, לא בשבת. בשבת בבוקר אני ישן.
מה דעתך על חוק הגיוס?
היהדות היא חלק מאיתנו. קשה לי להבין אנשים שממש סולדים מהדת. ההורים בהצגה מקבלים את הבן הגיי שלהם, שיוצא עם ערבי, אבל לא מוכנים לקבל את זה שהחתן שלהם חוזר בתשובה. זה מטורף. לגבי חוק הגיוס, מי שתורתו היא באמת אמנותו והוא תלמיד חכם, שימשיך בלימודיו כי בסופו של דבר היהדות היא המנדט שלנו על המדינה הזאת, אבל מי שלא לומד ועולה על הטרמפ הזה צריך להתגייס, ואם לא להתגייס, להתנדב ולתרום את חלקו כמו כולם.
יש הרבה חרדים שמתגייסים ומסתדרים נהדר. להילחם על המדינה הזאת זאת המצווה הכי גדולה. החרדים צריכים להבין שאנחנו לא נגדם. הרוב השפוי, לפחות אני, לא רוצה למנוע מאנשים ללמוד תורה.
אפרופו גייז, מה דעתך על ההתבטאויות הקיצוניות של חלק מהרבנים נגד גייז?
יש חבר’ה שהם גייז ודתיים. אני מכיר גם רבנים שחלק מהתלמידים שלהם גייז ופותחים את זה בפני הרבנים, שמכילים אותם. אנחנו צריכים להאיר את הנקודות היפות והחזקות שלנו ולא את הנקודות החשוכות.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
