1. אלה ימים משונים בהגזמה, אז לכן תמחלו לי אם אדלג בין נושאים באופן חריג אפילו ביחס אליי, כיאה לתקופה שבה אתה רגע אחד קופץ מול הטלוויזיה ומריע להרשקו המקסימה על האיפון, ורגע אחר מתכונן למלחמה קיומית ומנסה להסביר לאנשים למה אתה לא מזמין גנרטור (מה הציפייה בעצם, איראן תירה עלינו אלפי כטב"מים ואנחנו נשליך לעברם את הגנרטורים שלנו?).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
סוריאליזם. אלה ימים סוריאליסטיים. ההמחשה הכי טובה לכך היא העובדה שכאשר אני כותב שורות אלה – אי שם ביום שלישי – אני תוהה שמא כשאתם קוראים אותן יש לכם אינטרנט, או שאתם עמוק במקלטים. אדם יושב בביתו וכותב מאמר שעד שיודפס עלולה לפרוץ מלחמת עולם שלישית. אינני יודע מה זה כן, אבל נורמלי זה לא.
ומה קשה יותר, ההמתנה למלחמת גוג ומגוג או הדבר עצמו? אולי לחכות קשה יותר מתימרות העשן עצמן?
2. ואולי לא יקרה דבר? אולי אתם קוראים שורות אלה בסיומו של עוד שבוע שגרתי כביכול, במדינה הכאובה והמדממת שלנו, שמחים על המדליות ושקועים בחיינו היפים כביכול. כביכול, כי אין באמת שגרה במדינה שלנו והחיים לא באמת יפים מאז השבת ההיא, וגם כשיש יופי, הוא מבליח לרגעים, הרי אין אותו באמת. בשבוע שעבר, למשל, קראתי עיתון על הספה. הבת שלי חזרה מהצבא וציירה עם אחיה הקטנים בסלון. לרגע אחד הוצפתי באיזו שמחה פנימית, הרגשתי בכל נימי גופי את אהבתי לילדים ואת החסד של הרגע המבורך הזה. אבל זה היה רק רגע. כי ברגע אחריו חשבתי: הנה הבת שלי החיילת בבית, אבל איפה התצפיתניות? מה קורה איתן עכשיו? מה שלומן? וכשאני פה שלו ורגוע ליד הילדים שלי, מה מרגישים הוריהן וכמה כואב ליבם?
בתי חזרה מהצבא וציירה עם אחיה הקטנים בסלון. הבטתי בהם, ולרגע אחד הוצפתי באיזו שמחה פנימית, אבל מיד חשבתי: הנה הבת החיילת שלי בבית, אבל איפה התצפיתניות? מה קורה איתן עכשיו? מה שלומן? ומה עם הוריהן?
3. הייתי השבוע באזכרה לחברי אביעד רונן ז"ל, שנפטר לפני 18 שנה מסרטן. זו חוויה משונה להיות באזכרה של אדם שנפטר מזמן ממחלה בגיל 30 בשנה כזו, שבה נפגשתי עם עשרות רבות של משפחות שכולות, שאיבדו את בניהן בקרבות עקובים מדם ובמלחמה מרה כלענה. המוות נוכח פה בכל פינה. במרכז קניות אני פוגש חבר שלמד איתי בישיבה מסתובב עם תינוק. זה הנכד שלו. חתנו, אביו של התינוק, נהרג ב-7 באוקטובר והוא שומר על התינוק, כדי שבתו שהתאלמנה תוכל לנוח. אז אני באזכרה לחברי, ואני חושב על כך שבשנים הראשונות כאב לי בעיקר על זוגתו שנותרה לבד, ועל ילדיו היתומים. והנה השנים חלפו, חייהם עלו על מסלולם ולצד ההיעדר הם צמחו ופרחו. והשנה באזכרה פחות כואב לי עליהם, יותר כאב לי עליו, על כך שלא זכה ליהנות מצוף החיים הזה, להיות ולחוות ולצחוק עם משפחתו בצחוקו המתגלגל, שכל כך אהבתי.
4. אפרת מנסה להפוך את הבית שלנו לבית חכם, אבל יש בעיה: אני נותרתי טיפש. אני רב עם המערכת שמחליטה בשבילי לכבות איזה מזגן, ורוב הזמן אני נעול מחוץ לבית. אבל אני אוסף את עצמי רגע כדי לומר דבר חשוב: אנחנו חייבים להירגע. בית חכם זה מעצבן ואולי כבר פרצה מלחמה עם איראן (אני מהמר על חמישי בלילה, מכת פתיחה לא מוצלחת שלהם למתקן אנרגיה. בעצם קבלו ביטול, אין לי מושג), ושום דבר ממה שאני כותב לא חשוב יותר, אבל אני באמת מאמין שבפרספקטיבה של מאה שנה, אנחנו נהיה בסדר. לא נוכל באמת להפסיד לאורך זמן כשהצעירים שלנו גיבורים כל כך. אוהבים כל כך את ארצם. ייקח קצת זמן, אבל את מה שקילקלנו הם יתקנו. אין לי ספק בכך. ולא, אל תהיו לי עכשיו אובססיביים על חודש לכאן או לכאן. וגם אל תילחצו מכל נאום של ברק חירם. קחו אוויר. קצת פרופורציות.
5. אסיים את הטור הזה, שכאמור נכתב בעת ההמתנה למלחמה האזורית, בכך שאזכיר לעצמי שאסור שנחשוב לרגע שזה מצב נורמלי. שזו גזירת שמיים. שנקלענו אליו. עוד יבואו ימים שבהם נסתכל לאחור ולא נאמין שהיינו פעם במציאות כזו, שבה כל אויבינו מרימים ראשם בלי פחד ופוגעים בריבונות שלנו ללא חשש. זה עוד ישתנה, וכאשר זה ישתנה נצטרך להבין איך זה קרה לנו. איך בזמן הממשלה הימנית ביותר שהייתה פה, נרצחו כל כך הרבה אנשים, הותקפנו מכל כך הרבה מדינות, נחטפו כל כך הרבה ישראלים, פונו אינספור ישראלים מבתיהם, והפסיקו את הטיסות לישראל בזמן שהרמה של ההנהגה שלנו הייתה כה ירודה. ומי שלחוץ ששום דבר לא ישתנה לעולם, תנוח דעתו. אני מוכן להישבע בנקיטת חפץ שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. גם אם קשה לראות את זה קורה כרגע, לי ברור ששחר חדש יפציע. הצעירים יחזרו מהקרבות, המלחמה תשכך, וכל מי שהיה חלק בהנהגה בימים הכושלים האלה, מקטן ועד גדול, ילך הביתה. וזה לא יהיה בכוח, איש לא יכריז שהם נבצרים. הם יבינו לבד שהם כאלה. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
