עמיר בניון ואני נפגשים בתחילת השבוע, אומה שלמה מחכה בנשימה עצורה, משקשקת מול איומי המתקפה של איראן. מקומות בילוי היו ריקים בשבת ושישיות מים שוב הפכו למוצר נדיר, אבל בניון מדווח שכף רגלו לא דרכה בסופרמרקט. במקרר שלו יש שתייה וארטיקים. "אין אצלי בממ"ד כלום. רק מיטה. לא מתכונן לכלום ולא אגרתי שום דבר".
אפילו לא במבות, פחמימה ריקה, משהו?
"אני לא הולך לסופרמרקט. כל מיני דברים שאנשים עושים, כל הדברים הרגילים, בן אדם רגיל עושה קניות, הולך, חוזר, הולך לבנק, מתמודד עם דברים, אני לא אוהב להתמודד איתם. אף פעם לא הייתה לי תחושה של נורמלי. אני לא עושה את מה שכולם עושים. אני לא הולך לים, אני לא הולך לבריכה. זה מגיל מאוד צעיר. אני לא מתעסק בחיים הרגילים, אם זה לא קשור למוזיקה".
הורות מחייבת אותך לתפקד.
"יש לי ילד בן 17 וחצי, וילדה בת 14 וחצי. זו תקופה שהם באים פחות, עסוקים בעניינים שלהם. אבל צריך לשאול אותם, לא אותי. גם פה אני לא חושב שאני נורמלי. אני לא יזם של דברים, לא יודע ליזום דברים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מה שבהתחלה נראה כמו סטייט אוף מיינד סטואי של בניון, מין אופי אדיש, שווה נפש, מול לוע הגיהינום שמאיים להיפתח עלינו, מקבל טוויסט שונה לחלוטין. מתברר שבניון לא יודע מה מספר הטלפון שלו. הוא לא הולך לעשות קניות שבועיות של אוכל, הוא גם לא מזמין מהאינטרנט. המזל שלו שהמנהל האישי והחייכן, אלעד כהן, משמש עבורו כאם ואחות. לא ברור עד הסוף אם זו נפש האמן הטוטאלי או הפוסט-טראומה, אבחנה רפואית שקיבל בשנים האחרונות ובזכותה הוא זכאי לקנאביס רפואי. "אני יודע מה המידה של בניון, אני קונה לו בגדים", אומר כהן. "זה לא סיפור, זה תמיד שחור. ג'ינסים שחורים וטי-שרטים שחורות, או שלפני קליפים, אני מבקש מהמלבישה לסגור דברים קדימה, להביא עוד בגדים שיהיו לו".
האדידס סמבה נראות חדשות, שחורות עם פסים אדומים. מי קנה?
"אחותי", עונה בניון.
אז בהינתן המבנה הנפשי הנ"ל, מה אתה אוכל?
"אני יכול לריב עם עצמי אם לאכול או לא, ולא לאכול יומיים. אני אומר 'אכלתי אתמול'".
כהן: "אני מתקשר אליו באמצע היום ושואל אותו אם הוא אכל. אם לא, אני מביא לו אוכל. שווארמה, זה תמיד שווארמה. עמיר הופיע בחתונה במקום של מושיק רוט. יצאנו משם והלכנו לאכול שווארמה".
4 צפייה בגלריה
עמיר בניון. "לא חושב שאני נורמלי. אני לא מתעסק בחיים הרגילים, אם זה לא קשור למוזיקה"
(צילום: גבריאל בהרליה)
רגע, נחזור לתשאול. סיפרת לי קודם שקנית דירה ואתה עובר אליה. הלכת לראות דירות?
כהן: "הוא עד עכשיו שכר וזה מתיש לעבור דירה כל שנתיים-שלוש. חשבתי שעכשיו, זו הזדמנות טובה לקנות. אני הלכתי לראות נכסים וכשנסגרתי על שתיים אחרונות, הבאתי אותו. תוך 20 שניות הוא בחר".
אני לא רואה אותו באלוני בוחר מרצפות לבית החדש.
"נראה לך? זו דירה מוכנה. הוא רק צריך להיכנס".
זה נשמע קצת לא תפקודי.
"סוג של", עונה בניון.
מאיפה הגיעה הפוסט-טראומה?
"החיים. במרכז גמילה מדברים על זה שהבן אדם מתהווה עד גיל שבע-שמונה. אולי אלה הסמים, אולי זה מה שקרה לי כשהייתי ילד, כשגבר מבוגר מהשכונה נגע בי. לא יודע".
בניון מנסה להכניס אותי לנבכי הנפש המיוסרת שלו. "אנחנו מדברים ותוך כדי עולים לי מלא דברים. לאו דווקא טובים. בעשר הדקות האחרונות, אני עושה מילים מראשי התיבות של מה ששאלת. לפעמים, אני מחבר מסופי התיבות".
זה OCD פר אקסלנס.
"כן, יש הפרעה טורדנית-כפייתית. אני לוקח ציפרלקס ואריפליי. מעבר למחשבות שחוזרות על בסיס קבוע, יש גם טקסים. למשל, אם אני מוריד נעליים, אני חייב שנעל ימין תעמוד קצת יותר גבוה מנעל שמאל".
מה עם טיפול?
"בא לי. אולי אחזור. בא לי לזרוק על מישהו את כל מה שיש לי".
יש גם נגיעות שמחה בתוך כל המורכבות הזו?
"לפני הופעות, כשאנחנו נפגשים, אני והנגנים, ויש שעה-שעה וחצי של ישיבה. זה עושה טוב על הלב".
ב-7 באוקטובר, חג סוכות שני, בניון בן ה-49 עשה את החג אצל הוריו. "היו אזעקות, ראיתי את הטבח בטלוויזיה וזה נתקע לי הרבה זמן בראש. בחודשים הראשונים לא כתבתי כלום. לא היה לי כוח לכתוב, גם לא על המצב. אני מכריח את עצמי לעשות דברים. אני חייב להתעסק במשהו. נסעתי להופיע בפני חיילים ופצועים. אני עושה חזרות להופעה של 20 שנה ל'ניצחת איתי הכל' בקיסריה ב-19.8 ואני גם עובד על חמישה שירים שיצאו כאי-פי (מיני-אלבום)".
זה היה רעיון טוב בשבילך להופיע מול פצועים, חיילים, מפונים שעברו טראומות?
"הכי קל לי להופיע מול חיילים. המורל והרוח שלהם כל כך אדירים שהם מרימים אותך באוויר. הייתי מגיע הביתה כשאני למעלה ולא למטה. סוף הלילה היה נגמר בזה שיש טוב בעולם ושאפשר ללכת לישון. עם פצועים זו הרגשה אחרת לגמרי. זה לעמוד ולבקש מהקב"ה לשרוד שם. עלתה לי השאלה אם אני חייב לעשות את זה, אבל אני לא רוצה לתת למחשבות להקפיא אותי. נלחמתי בפחד. זו תקופה של לעשות ההפך. לעשות דווקא לכל המחשבות".
הצלחת לא לקחת קלונקס קטן?
"שאלה יפה. אני לא מרשה לעצמי ליפול. קלונקס קטן הופך לקלונקס גדול. אני מכיר אותו ומשתדל בכל הכוח לא לגעת בו. זה משהו שכיף להתרגל אליו שוב ואז קבוע אתה איתו למטה, מטושטש כל הזמן. אם רמת החרדה עולה על גדותיה אז זה לוריוון. בתקופה כזו, מה שאתה מתמודד איתו מגביר את הווליום פי כמה. ההתמודדות הופכת לקשה יותר. אבל זה גם זמן טוב להתמודד. כשבאה מחשבה קשה, אני נותן לה להיות מקפצה. איפה שקשה, שם עולים".
זה עניין מדובר שההתפוררות הפנימית גרמה לאויבינו לנצל את ההזדמנות. מה אתה חושב היום על השיר ההוא שכתבת, 'אני אחיך', שכיוונת אותו לארגוני השמאל דוגמת בצלם?
המילים של השיר: "אני שומר לך על הזהות. אני מגן לך על הילדים. אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך ואתה יורק לי בפנים. אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ, אתה בא והורג אותי מבפנים. אני אחיך, אתה אויב"
"מ-2010 (שנת יציאת השיר) אני לא שייך לשום ויכוח. אני לא מתחרט על השירים האלה (בניון מכוון גם לשיר 'אחמד אוהב ישראל'), זו הייתה התגובה שלי לדברים. אין מי שילכלך, יכפיש או ינסה לפגוע בצבא ואני אחשוב עליו טוב. לא יקרה. הטעות הייתה ששרתי את זה במקום לכתוב את זה. שיר זה דבר יותר חזק. היום הייתי כותב פוסטים. אנשים עוסקים בהרבה מקצועות. טייס שרוצה להגיד משהו, לא עושה תרגיל עם המטוס, אלא אומר".
ועשית תמרון ראוותני עם המטוס אז. מה פשר ההתמתנות?
"אני אדם שהתבגר. פעם היה בי יותר כעס, היום אני פשוט עייף. היו גם מחירים ששילמתי. הייתי צריך לתת לאנשים שעובדים בזה לעבוד בזה. כשאני דיברתי, אמרתי את מה שאנשים רצו לומר ולא היו מסוגלים. הבעתי דעתי בשביל אנשים שרצו לשמוע אותה. עולם התקשורת היום יותר מפותח, יש יותר ערוצים, יש יותר מקום לאנשים כמוני, ימנים. גם יש רשתות וכל אדם יכול להביע את דעתו. מאז שכל העולם מדבר, אין לי דעה".
אתה מצביע ביבי ותיק. אמרת עליו שהוא "אחד האנשים הגאונים עלי אדמות", "המנהיג הכי טוב שיש לנו". הופעת בערב הניצחון שלו ב-2015. ועוד. משהו גם זז אצלך בעניין הזה?
אחרי שתיקה ארוכה: "ביבי נמצא באחד המבחנים הכי קשים של החיים שלו. אני לא מקנא בו ולא הייתי רוצה להיות הוא. קיבלנו בעיטה, אני לא יכול להכחיש את זה. אני עד עכשיו המום. זה לא נתפס בעיניי. המלחמה הראתה לי שאני צריך להצביע למי שמתיימר לתת את הביטחון הכי גדול, אבל יש מישהו שאפשר לשים במקומו? אף פעם לא אצביע שמאלה. כולם, בלי יוצא מהכלל, כל מי שהיה אמור לדעת משהו, צריכים ללכת. אבל אני שם את כל זה בצד, תני לי מישהו אחר לבחור בו ואני אלך לבחור בו".
אדוני לקוח שבוי.
"את לא נותנת לי שחקנים אחרים. שיקומו שחקנים חדשים בכל הקבוצות. אני מפחד להצביע למישהו שיהיה הרבה יותר גרוע".
בנט?
"בנט אף פעם לא היה הבחירה שלי".
בן גביר?
"ממש לא. הוא לא עושה עליי רושם".
סמוטריץ'?
"הוא אדם חכם, אבל אני מעדיף להצביע למישהו שסוחף איתו את רוב המדינה".
איך אתה מרגיש עם הסיסמה "עד הניצחון המוחלט"?
"אני לא יודע למה מתכוונים בזה. אני לא משלה את עצמי, יש מלחמה נוספת בפתח וטילים שעומדים להגיע אלינו. עד שלא הכל ייגמר, המלחמה עם חיזבאללה, החזרה לצפון, החטופים שחוזרים הביתה, אין ניצחון".
אז נסכים שהפטנט של ימין מלא-מלא לא עבד?
"יש משל שבו שועלים מציעים לדגים לגור איתם על האדמה, כי בים דגים אתכם ומציקים לכם. הדגים עונים אם במים, מקום חיותנו, אנחנו לא מסתדרים, קל וחומר שלא נסתדר שנייה במקום אחר. אם הימין לא הצליח לעשות את העבודה, אז השמאל יצליח?"
משפחות החטופים הפכו לכאלה ש"מפריעות" לניצחון המוחלט.
"לא ידעתי שיש מצב כזה. חס ושלום. אנשים שהיקרים שלהם חטופים, יש להם את כל זכות הדיבור. הן הכי לגיטימיות. מי לגיטימי חוץ מהם? כל השאר, אין להם זכות דיבור. אני יודע דבר אחד, שאם מישהו שקרוב אליי היה נחטף, הייתי עושה הכל כדי לראות אותו שוב".
מה דעתך על גיוס חרדים?
"הבנתי שמתקדם יפה. הרבה מהם יתגייסו. רואה איך אחי נראה. חרדי, והיה בהנדסה קרבית. היה במילואים. אני מסכים שמי שתורתו אומנותו לא יתגייס. אני גם מעריך את מי שרואה את עצמו כדתי והולך לצבא. לא כועס על אף אחד, כי אני לא יודע מה הם עוברים. למשל, אומרים להם שזה יפגע להם בשידוך".
כתבת עכשיו שיר עם אפיל משיחי, 'לו יהי'. שיר שמייחל למשיח. אתה מתחבר לקו של לחזור לגוש קטיף?
"לא קונה שם בית. אני נשאר במודיעין", הוא מחייך. "כשאתה אוהב מישהו אתה מאחל לו את כל הדברים הטובים. אני מאחל טוב למדינה הזו. אני מאמין בגאולה, במשיח ובכל מה שכתוב בתורה. מתי זה יהיה? אנחנו לא יודעים. גם לחיות בשלום, רווחה וסבבה, זה עידן של משיח".
בניון גר במודיעין כבר שנים רבות. גרושתו, המשוררת מרים גולן, ושני ילדיו, ישראל ונעמי מתגוררים בירושלים. שני הילדים לומדים בבית הספר האליטיסטי 'האקדמיה למוסיקה ולמחול' בירושלים. "ישראל שלי עולה לי"ב. הוא פסנתרן, מנגן קלאסי. נעמי במגמת מיוזיקלס. היא התחילה לנגן גיטרה לא מזמן".
מרשים.
"זה לא אני, זו הגרושה".
קטע שהבת של עמיר בניון שרה צלילי המוזיקה.
"מאז שהיא קטנה, היא אהבה את קווין וכל מיני כאלה. זה לא מפתיע אותי. היא גם במגמת פיוט".
הם יוכלו להופיע איתך. סידרת לעצמך להקה.
"הלוואי, אבל זו החלטה שלהם. אני לא מאלה שדוחפים. כשנעמי הייתה בת עשר וחצי עשינו ביחד את 'סופה'. היא גם הופיעה איתי בכמה הופעות. בואי נראה הלאה. הכל לפי התוכניות שלה. הבמה מחכה לה תמיד".
הילדים מגיעים אליך הרבה?
"אנחנו בקשר מעולה. מדברים כמה פעמים ביום, והם באים אליי פעם בשבוע".
הילדות של בניון שונה כרחוק מזרח ממערב מזו של ילדיו. רבות סופר על הילדות הקשה בבאר-שבע. בן בכור להורים שעלו ממרוקו לחיי הישרדות. "הם שניהם פנסיונרים היום. אבא שלי היה עובד בניין ובתקופות מסוימות, כשהייתי ממש ילד, הוא היה מופיע, מנגן בעוד ושר במרוקאית. אמא שלי עבדה בגני ילדים".
זוכרים לך את זה שנפלת לסמים, אבל לא זוכרים שהיית ילד מחונן.
"בבית ספר יסודי, פעמיים בשבוע, הלכתי ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון. למדנו הנדסה, חשבון, אנגלית. הייתי ילד שלא מוצא את עצמו בשום מקום. זה משהו נפשי, לא הרגשתי נינוח בשום מקום שהייתי בו. זה גיל שהתחלתי לעשות דברים בשביל להרוס את זה".
"הייתי ילד שלא מוצא את עצמו בשום מקום. זה משהו נפשי, לא הרגשתי נינוח בשום מקום שהייתי בו. זה גיל שהתחלתי לעשות דברים בשביל להרוס את זה"
אתה מתכוון ליצר הרס?
"כן", הוא מהנהן בראשו. "ילד מחונן הולך לחפש סמים. קורים לי דברים טובים ואני מחפש אקשן. הרגשתי לחץ עליי. אולי רציתי למרוד, להגיד לכולם שלא יבנו עליי. התחלתי לעשות ההפך. ללכת מסטול לכיתה. בכיתה ט'-י' כבר לא הלכתי לבית ספר. ניסיתי לעבוד עם אבא שלי מדי פעם, אבל לא תיפקדתי מי יודע מה.
על איזה סמים אנחנו מדברים?
"קוק פרסי, הרואין. ניסיתי הכל. זה זבל, לא כמו היום. זה ללכת לחפש עם אנשים בכל מיני תחנות סמים. היום מזמינים בטלפון, טלגראס".
מתי ההורים שמו לב?
"כשהם הבינו, סביב גיל 17, מתחילה מלחמה להוציא אותי מזה. גמילות, רופאים. חברים, להוריד מה שלא שייך. הם עושים הכל מאז ועד היום. תמיד תישאר הדאגה של ההורים. מכור זה לנצח. מה שמפריד בין מכור ללא מכור זו רק כוסית קטנה של עראק".
ועדיין, גייסו אותך לצבא.
"כי הייתי נקי במשטרה. לא התעסקתי בלהיות עבריין. בגלל שבכיתה ט' כבר לא למדתי בבית ספר, גייסו אותי לחוות השומר, לנערי רפול. לא הבאתי סמים ולא כלום (לצבא). באתי לפתוח דף חדש. אבל בטיפשותי, כשהרופא שאל אם נגעתי בסמים, עניתי שכן. הוא בדק לי את האישונים ואמר שאני נמצא בקריז. אמרתי לו שלא מפריע לי. הוא שלח אותי לרמב"ם ומשם העבירו אותי לבית חולים 10. אחרי זה הגעתי לוועדה שהודיעה לי: 'לא צריכים את שירותיך'. אם לא הייתי מדבר, זה לא היה קורה".
אתה כועס על הנער שהיית או שאתה מצליח לגלות חמלה כלפיו?
"בסופו של דבר, יש לי הבנה וחמלה לעצמי. אני גם מבין את המשפחה שלי, מסכנים, לקבל כזו הפתעה באמצע החיים, זה לא כיף".
אגב, מה האחים שלך עושים בחיים?
"שאר האחים הלכו בתלם. אחי מורה בבית ספר בישיבה, למרות שהוא מוזיקאי בדמו. אחות אחת עורכת דין, השנייה לומדת ראיית חשבון ועובדת בעיריית באר-שבע. אני הכבשה השחורה".
אחרי שבניון שוחרר, ההורים שלחו אותו לקרובי משפחה בצרפת, להתרחק מהשכונה, מההשפעות השליליות בשכונה ד'. "להיגמל זו לא בעיה", בניון מסביר לי, "מה שיש בראש אחר כך, זו בעיה. למה לא לגעת עוד פעם?"
גמילה אחרונה הוא עבר לפני חמש שנים. בניון אישפז את עצמו במוסד גמילה פרטי בבית-שמש, שמיועד לציבור דתי. "זו הייתה גמילה משתייה וחומרים".
שו האדא "חומרים"?
"כדורים, הכל, קלונקסים, ואבנים ואלכוהול. זה היה ברמה שצריך להפסיק, אחרת בעיה. מאז היו לי התגלצ'ויות, בירה פה, בירה שם. אני משתדל שלא כי זה יכול להוביל לנפילה".
מה מספרים לילדים, כמה הם יודעים על היותך אדם מכור? הם ראו אותך במצב צבירה מחוק?
"בבית, בחיים לא עשיתי סמים. גם השתדלתי לא לחזור מחוק. זה משהו מדובר. גם האמא עוזרת לתווך. הם לא כועסים, אין מה לכעוס על בנאדם חולה, בנאדם שיש לו הפרעה. לפני שנכנסתי לגמילה הם איחלו לי בהצלחה".
סליחה על הקלישאה, אבל בדיוק-בדיוק, כמו בשיר האהבה של בניון למוזיקה 'ניצחת איתי הכל', מזל שהיה לו אותה. ומזל שלנו שהיה לו אותה. בניון הוא אחד האמנים הפוריים. בגיל 23, בתוך כל השיט, אחרי גל רע, לפני גל רע, בניון הצליח איכשהו להוציא יד, לתפוס בשולי חולצתו ולהושיב את עצמו על סקיצות שיהפכו לאלבום הראשון והמצליח 'רק את' שיצא ב-99'. 'כשאת עצובה' הפך ללהיט. עשור אחרי, 'געגוע', שיר מאותו אלבום נכנס לפרק הראשון של 'עספור' וזכה לעדנה מחודשת.
עד היום, הוא הוציא 13 אלבומים באורך מלא ועוד חמישה אלבומי-מיני. אין כמעט אמן שמכבד את עצמו שלא התדפק על דלתו לקבל שיר. הוא כתב אלבומים שלמים לשולי רנד וגידי גוב וכתב שירים לגלי עטרי, יהורם גאון ועוד-ועוד. "הייתי ילד מוזיקלי, ניגנתי על עוד וגיטרה. לפני שעפתי מבית הספר, היה מורה שהבטיח לי שאם אופיע בטקס סיום כיתה ט' הוא ישאיר אותי. עליתי לשיר את 'אך בלילה' של זהר ארגוב. עדיין הועפתי".
מזל שהמפיק המוזיקלי, שמוליק דניאל שלח את הסקיצות למיכה שטרית.
"הוא שלח לקובי אוז ולמיכה שטרית. קיבלתי טלפון משניהם, נפגשתי עם כל אחד מהם והחלטתי להמשיך עם מיכה".
אוי, לא נעים. קובי אוז לא נפגע?
"לאאא, הוא נשמה טובה. שניהם מקסימים. כל אחד הרצה לי את משנתו המוזיקלית והתאים לי להמשיך עם מיכה. אנחנו היום בקשר און אנד אוף. תלוי במצב הרוח של שנינו" (אוז זכה בפרס לנדאו של מפעל הפיס לאחרונה כשעמיר היה בחבר השופטים).
"אני אוהב לשיר, פחות לדבר. הייתי רוצה לתקשר יותר, אבל אז כשאני עולה לבמה אני פחות מוצא את הצורך הזה"
אתה עדיין עוצם עיניים בהופעה, לא מתקשר עם הקהל?
"אני אוהב לשיר. פחות לדבר. אני אומר שלום ומשם, אני שקוע בשירה. אני עומד עם הסטנד, לא זז. לא מפעיל את הקהל. זה פועל לבד. הייתי רוצה לתקשר יותר, אבל אז כשאני עולה על הבמה, אני פחות מוצא את הצורך הזה".
ב-2003 בניון החל לחזור בתשובה. הוא אגב, לא זוכר את השנה. הוא סופר את חייו לפי האלבומים. "זה היה אחרי האלבום הרביעי שהוצאתי, 'ניצחת איתי הכל'", הוא מנסה לשחזר. "הגעתי מבית מסורתי, היה קידוש וחגים, אבל שלחו אותנו לבית ספר חילוני. תמיד חיפשתי את הקרבה שלי לקדוש ברוך הוא. הוא תמיד שמר עליי. בסמים הוא היה איתי, לא נפגעתי. זה היה הזמן לנסות להבין יותר מה אומר הקשר הזה. בשבילי, החזרה בתשובה הייתה המשך טבעי".
התחלת הארד קור. דוס-דוס.
"כן, זה היה ללכת על הכל. לא לגעת בזקן. הייתה תקופה שהגיע עד לפה", הוא מחווה בידו על איפשהו בין אזור החזה לרום הבטן. "הייתי צריך לעשות התרת נדרים כדי לקצר אותו".
איפה אתה היום על הרצף הדתי?
"אני אדם מאמין. מניח תפילין, הציציות שהיו בחוץ, היום בפנים. אני תמיד עם ציצית. אני תמיד הולך עם כובע. שבת היא שבת לרוב. אני מצליח לשמור את רוב השבתות. לפעמים יש שבתות שקשה לי לשמור, שאני צריך את הקנאביס הרפואי. בכיפור האחרון, כל הכיפור הייתי עם ג'וינט ביד, לא הדלקתי אותו בסוף, אבל כל שנייה זה היה 'להדליק או לא להדליק'".
הילדים דתיים?
"הם בכיוון הדתי. ישראל הולך עם כיפה, הולך לבית כנסת. מגיע לשיעורי תורה".
ב-2005 התחתן עם מרים גולן, השניים התגרשו ב-2018. בראיונות עבר סיפר שהיה עסוק בעצמו, "האגו מילא את כל הבניין". על זה הוא אומר כעת: "הייתי עסוק בכאב של עצמי, בשמחה של עצמי. במה שקוראים לו 'עמיר'. לא שעשיתי את זה בכוונה, אבל אני מצר על כך. זה עניין של למידה. התנצלתי בפני מרים על מה שאני זוכר. אנחנו ביחסים טובים".
מאז הגירושים, היית במערכת יחסים?
"משעמם אצלי. אין משהו. אני גם לא מחפש".
תסביר.
"קשה לי עם זה כרגע. יש לי מעצור כל פעם שאני חושב על זוגיות. בשש השנים האחרונות זה נהיה קודם כל 'לא'. אני משתדל שלא (להכיר, לצאת). לא מגיע לסיטואציות כאלה. אם אני יודע ששום דבר לא ייצא מזה, אין מה להיכנס".
בטוח נשים מתחילות איתך, בכל זאת, עמיר בניון.
"מה זה 'מתחילות איתי'? אני לא ילד מהיי פייב. אף אחד לא מתחיל באופן שאת חושבת. אני סוג של מתרגל ללבד. אני לא יודע אם זה בריא, אבל אולי עוד כמה טיפולים עם עצמי, לברר מה יש בפנים, ייפתח אצלי משהו".
