כשהייתי בחודש החמישי להריוני, נסעתי עם בעלי לחופשה באי יווני. היינו כבר בדרך חזרה, במעבורת מכוערת לאתונה שהמזנון שלה הריח כמו בצל מטוגן, כשקיבלנו הודעה מחבר של בעלי. הוא נשאר לשמור על הדירה שלנו וככה יצא שהוא קיבל את השיחה שהגיעה אל הקו של בזק מבית החולים. התוצאות של בדיקת מי השפיר שלי הגיעו. "יש משהו לא תקין בעובר", בעלי אמר לי, "איזה ליקוי תורשתי". במה שעבר עליי מאותו הרגע ואילך קשה לי להיזכר עד עכשיו. זה התחיל בלחכות יומיים באתונה לטיסה. ישבתי שם בטברנה כמו פסל חיוור וקפוא בעוד בעלי מדבר אליי ואני לא שומעת. כשחזרנו לארץ ישבנו במשרד של הגנטיקאי ושם הוא אמר שייתכן שאני אצטרך להפיל אבל נדע רק אחרי שיגיעו תוצאות הבדיקה. "כמה זמן צריך לחכות?" אמרתי לו, "לא הרבה", הוא אמר בחוסר הבנה של גבר בן 50 שמעולם לא גידל בבטן שלו דבר מלבד שווארמה, "רק שבועיים". את השבועיים האלו אני לא אשכח, גם לא החברות שלי שנאלצו לבוא ולשבת איתי מדי לילה. התינוקת שלי המשיכה לבעוט בי בשמחה, אבל אני לא הצלחתי לשלוח את היד וללטף את הבטן. מהרגע שהיא הפכה לתינוקת שרדינגר שלא ברור אם תחיה או תמות, לא העזתי להרגיש אליה כלום. פשוט ישבתי שעות בבית, בוהה בנקודה לא ברורה בחלל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
בסוף לא הייתי צריכה להפיל, אבל אחרי הלידה בישרו לי שהתינוקת נולדה עם בעיה בדם והיא נכנסת לטיפול נמרץ. ושוב הפכתי את עצמי לפסל חסר תזוזה, יושבת שעות ליד האינקובטור שלה, לא מסכימה ללכת לישון למרות ההפצרות של בעלי. זה היה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות בחיי, לשבת שם ולהסכים לשהות שוב בתוך אי-הידיעה הזו. מבחינתי, חוסר ודאות זה כמו להתבשל לאט-לאט בתוך סיר של קניבלים, העור שלי מגרד, הנשמה שלי מעקצצת. בכל פעם שהייתי מרגישה שבחור מתחיל טיפה לאבד בי עניין, מייד הייתי קופצת וזורקת אותו קודם. זה לא היה מאגו, זה היה מחוסר יכולת לסבול את הלימבו הגיהינומי הזה, הוא נשאר או חוזר לאקסית? מי צריך את סיר הקניבלים הזה, יאללה לחתוך.
אבל עם התינוקת שלי הייתי צריכה להישאר, להילחם למענה, והחרדה הייתה כל כך מטורפת, שנאלצתי לנתק את עצמי מכל מכשירי הרגש שלי, פשוט למות נפשית קצת כדי לשרוד. החומה שבניתי בתוכי הייתה כל כך גבוהה שכשמאיה סוף-סוף יצאה מבית החולים לקח לי זמן להעיז ולאהוב אותה עד הסוף. ועכשיו, בעודי שוכבת על הספה בסלון שהפכה להיות המיטה שלי בשבוע האחרון, אני תוהה אם התקופה הזו לא דפקה אותי קצת. כי הנה אני, יודעת שהאיראנים עומדים לתקוף, מבינה שאני בקבוצת סיכון כי אני חיה מטר מהקריה, ובכל זאת אני לא מסוגלת לעשות שום דבר. לא הלכתי לקנות שישיית מינרליים, לא ציידתי את הממ"ד בפנס ובקופסאות שימורים. ואולי זה לא רק מנגנון ההגנה הישן ההוא, אולי זו גם השנה האיומה שכולנו עברנו. כל כך הרבה פעמים יצא לי לפחד מאז 7.10, שכבר לא נותר לי מקום בגוף לעוד פחד אחד נוסף.
כבר שבוע שאני ישנה על הספה בסלון. זו ספה לא נוחה, היא כבדה ומכוערת כמו קרנף מבד סינתטי. כל לילה אני מורידה מספת הבינתיים שלנו את שלוש כריות המושב, אפילו לא טורחת לשים סדין, ומתכסה בשמיכת הטלוויזיה הקצרה מדי. וכל לילה כשאני מתגרדת מהבד העוקץ של הספה אני שואלת את עצמי, "למה את לא עולה בעצם לישון בחדר השינה?" אבל אני פשוט לא מצליחה לעלות כמה מדרגות ולגרור את עצמי לשם. לעשות את זה יהיה כמו להודות שזה קורה. ואני מזהה מה עובר עליי, שוכבת, חסרת תנועה, אוכלת רק טוסטים עם חמאת בוטנים, הצלחות כבר ממלאות את שולחן הסלון. אני שוב הפסל ההוא שקפא מול הבלתי צפוי ולא מסוגל לזוז.
וככה אני יושבת ומחכה לאש ולגופרית שהבטיח לי חמינאי, לבד לחלוטין בבית הגדול והריק. מאיה בטיול עם חברות בפורטוגל, רן תקוע ביוון. הוא היה אמור לחזור כמה ימים קצרצרים אחריי, בטיסת "איגיאן" של יום שני. כמובן, הם ביטלו כמו כל חברה זרה אחרת, ועכשיו הוא לא מצליח לחזור. ואני יודעת - ברגע שהוא יגיע לכאן, הוא יביא איתו את כל הרגשות האדומים והברורים שלו. הוא לא מתמודד עם מצבי חירום כמוני. לא, הוא יחזור מחו"ל עם המון רגשות חדים, מוגדרים, שאותם הוא יצליח לנסח בדיוק מעצבן ועליהם הוא יהיה מעוניין לשוחח איתי. ואני לא מסוגלת כרגע להכיל אפילו חרדה אחת נוספת של מישהו אחר. יש בי משהו שרוצה שהוא יישאר שם, שמאיה תישאר בפורטוגל, ככה אני אדע שהם בטוחים. חוסר הוודאות הזה הוא כמו עוד נוכחות תובענית בגוף שלי, ואין לי אנרגיה לכלום.
רן לא מבין כמה בר-מזל הוא. שוחה כל בוקר בחוף טורקיז יפהפה והצרות הכי גדולות שלו זו הדבורה שמרחפת לו מעל היוגורט. ואני מבינה, זה חוסר אונים גדול להיתקע בחו"ל, אבל האם הוא באמת מבין כמה חסר אונים זה לשבת פה, מטר מהיעד הצבאי מספר אחת שלנו, ופשוט לחכות שיודיעו לי שהטילים יצאו לדרך? כל לילה אני הולכת לישון על הספה, והמחשבה האחרונה שלי לפני שאני עוצמת עיניים זה "יכול להיות שבעוד שנייה אני פתאום אמצא את עצמי ערה. ולא סתם ערה, שוכבת מתחת לגל הריסות ואבק אחרי שכל הבניין קרס עליי". ואני מדמיינת את עצמי שוכבת מתחת לכל הבניין כמו בפרק גרוע של “האנטומיה של גריי”, אני מנסה לקרוא לעזרה אבל אני לבד. לבד כמו שלא הייתי בחיים שלי. בסוף אני נרדמת, אבל ישנה כמו מטוס ריסוס. התודעה שלי מרחפת נמוך מאוד, אני לא מצליחה להתרומם ולעוף גבוה לחלומות, גם בשינה אני זוכרת את איראן.
אנשים לא אמורים ללכת לישון כשהמחשבה האחרונה שלהם היא על איך הם יתעוררו גוססים מתחת לשתי טונות בטון וברזלים. הם לא אמורים לתהות אם ייתכן שזו השינה הזו שממנה הם כבר לא יקומו יותר. כולנו מתוכנתים לחיות את חיינו בהדחקה מלאה לעובדה שעוד שנייה אנחנו יכולים למות, לא להרהר בלי הפסקה אם הרעש של מכסחת הדשא זה כטב"ם שבא לגמור עלינו. והמוות הזה שפתאום הפך להיות נוכח כל כך בקיום היומיומי של כולנו? הוא כמו רעל. וכל אחד מתמודד עם זה בצורה אחרת. יש שמתעקשים להמשיך ולהתבדח, יש שכועסים עלינו שאנחנו היסטריים ונוזפים "עם ישראל חזק והוא ינצח". יש לי חברות שלא מפסיקות לאכול את כל הפחמימות הריקות שהן תמיד חלמו לאכול. "מה זה משנה אם אני אהיה גופה רזה או שמנה?" אחת מהן אמרה לי.
אנשים לא אמורים ללכת לישון כשהמחשבה האחרונה שלהם היא על איך הם יתעוררו גוססים מתחת לשתי טונות בטון וברזלים. הם לא אמורים לתהות אם ייתכן שזו השינה הזו שממנה הם כבר לא יקומו יותר
אבל הכי עצוב זה מה שאמרה לי בת של חברה טובה שלי לפני כמה ימים. "שיבואו כבר", היא אמרה, "אני כבר לא יכולה יותר". הסתכלתי עליה בהפתעה. היא רק בת 20. תמיד הייתה מותק כזאת, ילדה מלאכית שעוזרת לכולם, ופתאום היא מדברת במין ייאוש אקזיסטנציאליסטי אפל כמו של אלבר קאמי. "את יודעת", היא אמרה, "אני חושבת שאני כבר מעדיפה למות. לפחות כשמתים מפסיקים לדאוג". והאמת היא שאני יכולה להבין את זה. הם דור שונה מאיתנו, יצא להם בהגרלה להעביר את שנות העלומים שלהם בתקופה הכי גרועה להיות בה צעיר. אחרי שנתיים של קורונה, אחרי 7 באוקטובר, אחרי ליל הכט"במים והאיום החדש של עכשיו, הילדה הזו פחדה כל כך הרבה פעמים לחייה ולחיי האהובים שלה שהיא כבר לא מסוגלת יותר. כמה כבר בן אדם יכול לעלות ולרדת עם החרדות שלו כמו סירנה, מתישהו את מתעייפת ופשוט רוצה לחדול.
ביום הראשון של האיומים מאיראן, כשהייתי בארוחת ערב אצל אחי, אחת הקבוצות בטלגרם פרסמה שאלפי כטב"מים כבר משייטים בדרכם אלינו. "זהו", אמרתי כשהפוש ההוא קפץ, "זה התחיל. הטילים בדרך אלינו". "מה את מאמינה להם", אמר אחי שתמיד היה ריאלי ומפוכח. "תני לי לראות, מה שם הקבוצה? ‘שטח אש קודקוד מלחמה אריות יהודה ללא צנזורה בטלגרם’? לאנשים שקוראים לקבוצה שלהם ככה אני אמור להאמין?" ובכל זאת, כמה דקות אחרי זה הוא הסכים לקחת אותי על האופנוע שלו הביתה. כשהוא מוריד אותי בבית, הוא נעמד מתחת לפנס, ואיזה מבט רך ומוזר עלה בעיניו. "יאללה, לילה טוב”, הוא אמר ושם לי יד על הכתף, "נקווה שלא נמות הלילה, הא?" הוא לא אמר שהוא אוהב אותי, לא צריך להגזים, אבל ראיתי שלזה הוא מתכוון. כמובן, למחרת התברר שכל זה היה פייק. הדבר היחיד שקרה זה שהרסתי את כל הקרדיט העיתונאי שלי אצל אח שלי, ומה שיותר גרוע, עכשיו אני גם יכולה לשכוח מזה שהוא ייפרד ממני בכזו רגשנות עוד פעם. בפעם הבאה שניפרד מתחת לפנס, הוא בטח יגיד לי "תפסיקי לקשקש שטויות מהטלגרם". ואם במקרה זה יהיה הלילה של הטיל, ככה אני איפרד מהאיש שאני הכי אוהבת בעולם.
איך אפשר לחיות ככה? זה משוגע לגמרי לשבת ולחכות למוות האפשרי שלך עם כוס לאטה סויה וקרואסון סלט ביצים ביד שלך
אולי היום, אולי מחר, אולי בעוד שבוע. איך אפשר לחיות ככה? לקנות ספה חדשה, לעזוב עבודה, לקבוע דייט עם מישהו חדש בלי לדעת אם מחר תסתובבו שניכם בעיר אפוקליפטית וחרבה שאין בה מים או חשמל? זה כמו שקרן חברתי אומרת, "הדבר הכי מטורלל פה זה שכולם מנסים להתנהל כאילו שזה נורמלי". כי זה משוגע לגמרי, לשבת ולחכות למוות האפשרי שלך עם כוס לאטה סויה וקרואסון סלט ביצים ביד שלך.
"אני לא יודע מה לעשות", רן אומר, “אולי אני צריך להתחיל לחפש איזו אונייה שמפליגה מפה?" הוא רוצה שאני אייעץ לו מה לעשות, אבל אנחנו בלימבו, ובלימבו אין בן אדם אחד שיודע מה לעשות. "תחיו את החיים כאילו שזה היום האחרון שלכם", כל מיני קואצ'רים מהטיקטוק תמיד מטיפים לנו. אבל עכשיו, כשהיום האחרון פתאום מרגיש קרוב יותר, אני פתאום מבינה כמה כל זה היה בולשיט. כי יש משהו בחיים שהסוף שלהם מרחף מעליהם כל הזמן שפשוט גורם לַכל להרגיש עצוב. נגוס. "יאללה, שייתנו כבר מה שיש להם", אני אומרת, כי באמת שאי-אפשר להמשיך ככה. הבת שלי עוד שנייה צריכה לחזור ואני מפחדת שהיא תמצא את עצמה טסה בחזרה בשמיים זרועי טילים, והגבר שלי פתאום הפך למעפיל שצריך לתפוס טרמפ עם האלטלנה היוונית הראשונה שהוא יצליח למצוא.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
