בשבת האחרונה נמאס לי משישי האחרון, שבו ישבנו כל המשפחה רוב הזמן די בדממה ולעסנו האחד לשני את קצות העצבים הרופפים בעודנו ממתינים שאיראן תנקום בנו את נקמתה המובטחת – ופשוט אמרתי לילדים: קדימה, הולכים לבריכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
מכיוון שאני כרגע הרוברטו בניני של הבית – האבא שמסתיר מהם את העובדה שבעצם כולנו יושבים פה ומחכים למותנו בזמן שממשלת ישראל לא טורחת אפילו לדבר איתנו, אז כדאי שלפחות נעביר את הזמן בכיף עד שמישהו, מלבד השרב, יאדה או יצלה אותנו – הם התלהבו והלכו ללבוש בגדי ים. גם אני כבר נכנסתי לשלי, כשאהובתי קראה לי לרגע הצידה ודחפה לי ליד, בנוהל, את הטלפון הנייד שלה. שם ריצד איזה דיווח דחוף בטלגרם (האישה עברה לחיות בטלגרם. לדעתי יש לה שם משפחה חלופית) שהאיראנים הולכים לנקום ממש בכל רגע עכשיו, ספציפית כנראה באזור הבריכה השכונתית שלנו.
האמת, קצת נבהלתי.
מה אם יתחילו אזעקות בזמן שנהיה במים? האם איציק המציל הוא, במקרים כאלה, באמת מציל? האם השניצלונים במזנון באמת יכולים לתפקד כחוסמי עורקים? "יודעים מה, ילדים? יש לי רעיון טוב יותר", התלהבתי מופרזות, "במקום בריכה בחום בבריכה – בריכה מתנפחת בבית!"
ברגע הראשון הם חשבו ששמעו לא נכון; מדובר בבריכה שהפעם האחרונה שבה ניפחנו אותה הייתה כשהם – או אני, לא בטוח – היו בני חמש. אבל ברגע השני הם הצטרפו להתלהבות; כן! נשרוץ בבריכה המתנפחת, זה יהיה קורע!
מצאתי את המתנפחת זרוקה איפשהו בין מכונת הכביסה לענן האבק והעובש שבתוכו היא מתגוררת, חילצתי אותה, ניערתי, שטפתי, ניפחנו, מילאנו מים ונכנסנו פנימה כמו דולפינים בוגרים לקופסת סרדינים. אני לקחתי כוס יין לבן, הילדים לקחו שוקו, ואז התחרינו בלהכניס ראש למים ולתאר את הדגים המדומיינים ששטים שם.
היה טיל. כלומר לא. עדיין לא.
אחר הצהריים הילדה נזכרה שבעצם היא לא באמת פעוטה, ותבעה ללכת לבריכה האמיתית. בשלב ההוא, אחרי שבטלגרם של האישה כבר הכריזו שחמינאי ונסראללה יפגיזו הערב, או מתישהו, בוודאות, כבר לא היה לי אכפת. נפרדתי מחיי – בסך הכל חייתי חיים מלאים כבריכת פעוטות – ולקחתי את הילדה לבריכה הממשית.
מיד בכניסה הבחנו במשהו משונה: היינו שם כמעט לבד. תושבי השכונה – שלרוב יש בבריכה יותר מהם מאשר מים – בחרו, בעליל, שלא לקבל את פני הטיל בבגדי ים ונשארו למות כמו שחיו: יבשים. מה שהשאיר לנו כמעט את כל הבריכה והדשא לעצמנו, פלוס מקום חניה נרחב לכטב"ם איראני אם יחליט לקפוץ. שיכשכנו כשעה וחצי, ואז נתקפתי בתחושה המחניקה הזו – כולל הלחץ בגרון – שהנה זה הולך לבוא. שאם אני מקשיב רגע לדממה אני כמעט יכול לשמוע את תחילת-תחילתה של – מה זה? – כן, אזעקה!
לא. לא אזעקה. סתם איזה אוושוש מרוחק של כביש סואן. אבל ממש הרגשתי את זה מגיע – התקפי הפחד האלה מפני הבלתי נודע הידוע – ההפצצה הוודאית שבדרך – מגיעים ותוקפים אותי ומתגברים מאפס למאה בתוך שניות בודדות כמו צירי לידה. נותר רק לחכות למרווחים של ארבע דקות בין ציר לציר ואז לרוץ למיון כדי ללדת התקף חרדה במשקל יפה.
ולכן ארזתי את הילדה במהירות והסתלקנו משם.
בדרך, כרגיל, ציינתי לעצמי את מיקומם של מקלטים ציבוריים, כניסות למבני ציבור וחניונים תת-קרקעיים שבכולם נוכל להשתופף ולהתכונן למותנו כמו שצריך, אם האזעקה תפרוץ פתאום.
אני שונא את הנסיעות האלה עם הילדים, שבהן מעסיקה אותי רק המחשבה על מקומות מסתור פוטנציאליים בדרך. שונא את המקלחות שהתקצרו כי לא בא לי למות עירום – ואני יודע למה – ושונא את ההירדמות הלילית המאוחרת, הקשה, מתוך חרדת הדממה שעלולה להיות מפולחת בכל רגע. בכלל, שמתם לב שהדממה הפכה דוממת כל כך הרבה יותר מאז שכולנו הפכנו מאזרחי מדינה ריבונית לברווזים במטווח?
אני מפעיל את המאוורר, מקשיב לאוושה, מנסה להירגע. אזעקה! לא. בסוף אני נרדם. מתעורר לפנות בוקר. עדיין לא. השקט מסביב בלתי נסבל, אם תבוא עכשיו אזעקה אני בטוח אמות, מהתקף לב.
ואז מגיע הבוקר. זו הקלה חלקית בלבד, כי לפניי נמתח יום נוסף של שגרת החופש שלהם והניסיון לא להחריד אותם יותר מדי במהלכה. אני פותח את חלון הממ"ד כדי לאוורר; אחר כך, כשאני יוצא מהבית, סוגר שוב ואומר לילד, "אם יש אזעקה, אתם יודעים מה לעשות".
כן, אני יודע; ברוך הבא לחיים הסטנדרטיים של תושבי העוטף לשעבר. לא קינאתי בהם אז, מקנא עוד פחות עכשיו, וכמו שתמיד אמרו לנו: אם אתם מוכנים לסבול את זה, הילדים שלכם יהיו הבאים בתור. סבלנו את זה כשמדובר היה באנשי כרם שלום ובארי; עכשיו זה אצל כולנו.
אם זה מה שהימין קורא לו "משילות", "ריבונות" או "על מלא", אני באמת חושב שסליחה, חבר'ה, המקלדת - והחיים - שלכם על ג'יבריש
אין ספק, ההרתעה הישראלית חזרה, רק בהפוך; כל תושבי ישראל מורתעים. מדינה שלמה – שהעבירה לאורך עשרות שנים את טובי מסיה ובניה לביטחון – יושבת חסרת אונים ופשוט מחכה למתים, לפצועים ולהרס שבדרך. אם זה מה שהימין קורא לו "משילות", "ריבונות" או "על מלא", אני באמת חושב שסליחה, חבר'ה, המקלדת – והחיים – שלכם על ג'יבריש. זה מרגיש יותר כמו השלב הסופי בהתרוקנות כל מה שמדינה אמורה לספק, במינימום המינימלי, לאזרחיה, לטובת הפקרה והרמת ידיים מוחלטות.
וכמו שכתב יפה תומר פרסיקו השבוע – יש לזה אפקט: תראו איך הם מנרמלים את חוסר האונים שלנו, את הפיכת השגרה לכאוס, את העובדה ש"יש לאזרחים רק שתי אופציות: להיות קורבנות ולשתוק, או למחות ולהיות בוגדים".
טוב לכם ככה? נעים לחיות ב"מדינה שוויתרה על היותה מדינה – השטעטעליזציה של ישראל", כמו שפרסיקו מגדיר?
כי אני יכול לקחת את הילדים לבריכה, להעסיק אותם בבית, לשים אולימפיאדה ברקע במקום חדשות, להיות הליצן הבלתי נלאה שמעמיד פנים למענם כאילו הם לא חיים במדינה שהפכה לגטו ענקי שבו יהודים פשוט יושבים ומחכים לגרוע מכל, לאחר שכבר ויתרו על כל מי שהלכו, וגם על משפחת ביבס.
אבל על עצמי אני לא יכול לעבוד. המדינה, ככזו, איננה. בימים מסוימים אני נבהל שמדובר באירופה 1938, ומי שלא ילך בזמן יישאר כדי להפוך – נפשית או פיזית – לאבק או לתת-אדם תחת משטר עוין; ובימים אחרים אני אומר לעצמי: נה, יש עוד סיכוי ללידה מחדש תחת הנהלה חדשה, אל תמהר כל כך להספיד, רוב היהודים כאן לא פראיירים.
אבל רוב הזמן אני פשוט מחכה להשתופף על הרצפה. וזה, כמו שאומרים באמריקאית מנומסת, לחלוטין Unacceptable. אנשים, זה המקום שאליו הגענו לבסוף. אם יש נמוך מזה, מדובר כנראה בשש אמות מתחת לאדמה. או על קרקעיתה של בריכת פעוטות ריקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
