המקסימים עם המדליות / "הלו, שיגמרו עם זה ודי", אמרה לי מישהי בשני בערב. "כי זה חתיכת מרדף פסיכולוגי שלא נגמר, לחכות לתגובה שלהם על התגובה שלנו, ואני משקשקת ביצים שאין לי", סיכמה והלכה לעשן עוד סיגריית עצבים.
ובתקשורת באותו זמן כמו בתקשורת. מצד אחד הפחדות, ומצד שני הגברת המצחיקה מהפאנל שאמרה שהזוכים במדליות ממש מקסימים. אחד מהפאנליסטים אפילו הציע לנכס אותם להיות הילדים שלו, כלומר שיבואו אליו הביתה, יעשו לו תרגילי ג'ודו וקרקע בסלון, את סירות המפרש יחנו בחצר ואת המדליות שבהן זכינו יתלו במטבח, בין המלחיות לאותות המלחמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
גשם מנגואים / רק שבאותו זמן, כשהארץ צהלה מהישגי האולימפיאדה, ישבנו שישה חבר'ה במטבח שלי, טיגנו חביתה, ועל מיץ מנגו (מהעץ הפורה שלי) שתינו לאט, וחלמנו על עולם יפה יותר שבו אתה לא מחכה שיורידו עליך גשם של פצצות, כמו גשם של מנגואים. וכיוון שהטור הזה נכתב בתחילת השבוע, אז רחמנא ליצלן, אין לי מושג מה נהיה בסופו. והשאלות האם הם נכנסו בנו והאם צריך היה צריך להגיב על כל תגובה נותרו תלויות באוויר. אישית חשבתי שכלום לא יקרה. אבל מי אני?
וביום שישי ממש לפני שבוע, בדיוק אחרי הופעה שלי בקיסריה, כתבתי לעצמי ככה: היה מפוצץ, כולם באו ושרו ורקדו ובכו לזכר אופיר ליבשטיין ראש המועצה האמיץ שנרצח יחד עם בנו ושבאותו יום חל יום הולדתו. וגם כיבדו כמנהג הימים האלה בקימה ומחיאות כפיים את המשפחות האבלות האחרות שבאו להופעה. ולבסוף ב"לא עוזב את העיר" לא נראו עוזבים את האמפי. למרות שמתחת לאף שלו העלו עשן ארובות חברת החשמל חדרה, והגיוני היה שחלילה וחס יבוא בליסטי לכיוון שלהן.
למחרת זכיות / למחרת אחה"צ, בשבת, זכינו במדליות. אבל כיוון שלא הזעתי אפילו פעם אחת באימוניו של ארטיום ורק שכבתי על הגב בדשא ושרתי, אז לא חשתי שאני ראוי להיות שותף במדליה שלו. מצד שני הנייה, שוכר מחיזבאללה ודף מחמאס הסתלקו. לתמיד. ואני מילמלתי: להתראות מסטיק בזוקה, גדר תיל מהשכונה, אהבה כוזבת, סוכן מכירות שניסה עליי בדלת. לפחות יש עדיין ביידן וקמללללה, ומשחתות אמריקאיות, וקואליציה שתגן עלינו חמסה-חמסה.
עכשיו רק צריך לפי משרד התחבורה לשים לוחית זיהוי באופניים (במקרה שהפצצות לא יזהו אותנו). כן, לא מספיק כל הבהלת הזאת, אז גם את זה? כלומר את הלוחית? ראבק.
הצ'ייסר / אני הרוס על התוכנית "המרדף" בכאן 11. נקודה. אבל גם מתפלל (בהומור כמובן) ש"יכניסו" לצ'ייסר מאז שאמר משהו מזלזל ולא ברור על פרס ישראל שהחזרתי, "כאילו הוא יודע למה". אבל מצד שני הוא נראה בסך הכל בחור טוב עם כובע וידע רחב ההרמן הזה (כמו הרמנס הרמיטס, להקה שאהבתי בנעוריי). אני במקומו הייתי מסתיר פתקאות ידע מתחת לשולחן, כמו שעשיתי בתיכון. כי תמהני איך הוא יודע את כל התשובות הנכונות ואם כן, האם יש לו מושג מה הולך להיות בסופו של המרדף שאנחנו חיים בו?
וכך בקיץ הלוהט, בשיא המרדף בינינו לבין אויבינו, אני נכנס לחורשה ועושה תרגילי כושר על המתקנים. אחר כך גונב איזה משפט על אהבה, כי זה לדעתי מה שחסר לעולם ולנו. אהבה. ובגלל החוסר באנזים הזה עושים מלחמה.
הנייה בראיון / כמה שעות לפני שהנייה המניאק עלה בסערה השמיימה, הוא התראיין בערוץ ערבי ואמר שהם רוצים ("בסך הכל") שהעולם כולו יהיה בעצם איסלאמי שיעי. וכשהאסימון לפתע נפל לי אמרתי לעצמי: אוקיי הבנו אותך, מר רוצח. אז זו לא רק קונספירציה נגדנו, אלא נגד כולי עלמא ואירופה ואמריקה. ועובדה שבלונדון החלו מהומות נגד המהגרים המוסלמים. האם זה שינוי מגמה?
ואז הוא עלה באמת בסערה השמיימה. אולי במטען קטן שחיכה לו, כמו שכתב רונן ברגמן, אולי טיל שנכנס בחלון. אולי שומר הראש היה המאהב שלו שבגד והטמין לו משהו מתפוצץ מתחת לכר. מה אני יודע על "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ואיך אמרה הבחורה המצחיקה מהפאנל? תכף לא יהיו מספיק בתולות בשבילם בשמיים.
שאלות טריוויה במרדף / טוב די, די, די. אסור לנו לחטוא בחטא היהירות. כבר אכלנו מזה לא מזמן בגדול. והשבוע כשחגגנו חמש שנות עצבות לביבס הקטן והחטוף באו לי שאלות מרדף בזו אחר זו ונראה אותך צ'ייסיקו עונה עליהן.
הראשונה קשה מנשוא ומהמרת על 305 הימים הנוראים: תגיד, עד מתי כל זה יימשך? ומתי הם יחזרו?
השנייה קלה. עידו רוזנבלום (המגיש) הוא בעלה של מי? יונה לייבזון, קרן מרציאנו, יונית לוי או עמית ובן?
ועוד אחת, מה זה וואזארי ואיפון? האם זה אוכל יפני או סיני, או תרגיל בג'ודו?
ובג'ודו, כמו בחיים. על כמה עונשים מפסידים בקרב?
ועוד שאלה שבטוח תדע לענות עליה: מי נפלה מהקורה השבוע? הדבורה מאיה או סימון הקטנה ביילס? וגם מי שלט בג'ודו לפני שרז הרשקו המופלאה זכתה? סמן: יעל ארד, אריק זאבי, האב השכול הגיבור אורן סמדג'ה, אסתר שחמורוב או מרים סידרנסקי? (אצניות).
בחוגי היהודים / היה אמצע השבוע, אני מזכיר לכם. כולם הלכו עם הראש למעלה (ולא שעו להוראה מהסרט ההוא "אל תסתכלו למעלה" עם מריל סטריפ ודיקפריו. לא ראיתם - לא נורא). בכל מקרה, חדורי מבט לכוכבי הרקיע כדי לזהות כטב"מים או סתם חלליות, נענו ברחובות, חיכינו שאיזה צדיק יתגייס ושהחברים שלי, שנסעו לא למטרות של הוללות ליוון, במרדף אחרי הגלים ימצאו טיסה ויחזרו הביתה. ואז לחשתי: להתראות אדון, ירקן, מאהבת, רבי, דוקטור. ציטטה מדברי לאונרד כהן.
אז מה הייתה פה הבעיה בעצם? הבעיה שנמאס. הבעיה שזה מכניס לחרדה וקרקושי בטן כמו שהיא העידה על עצמה. הבעיה שרוב העמים לא חיים ככה (מלבד אולי אוקראינה), הבעיה שחיפשנו את המון החטופים בכל המקומות, אפילו בסהרה וחאן-יונס, ולא מצאנו.
הבעיה שבחוגי היהודים לא בורחים אף פעם מהמרדף. להפך. חותרים למגע. ובגלל זה אנחנו ננצח בסוף את האיראנים והחיזבאלונים והחות'ים, רק שהשאלה היא באיזה מחיר. כי המחיר ששילמנו מאז 7 באוקטובר בלתי נסבל אמא.
מה זה היה? / אני בטוח שמישהו ייקח בסוף את כל הקופה במרדף. ואז הצ'ייסר החביב יירד מהמדרגות ויסיר את כובעו וינפנף לשלום. ועידו המקסים הזה (שעשה לי "מונית הכסף" באחד מימי ההולדת שלי) יחזור הביתה ליונית וילדיהם. ואז לבסוף (הלוואי, חמסה-חמסה) אולי המלחמה תיגמר. וכל החטופים ישובו לבתיהם בשלום. ואנחנו נשב על איזו גדר וניזכר איך אהבנו, לחמנו, נפרדנו וחיכינו לשובה של האהבה והחברות המחודשת שנעלמו בתהום הנשייה.
ואחר כך נהיה נורא עייפים מהמשחק הבלתי נגמר הזה (כי לא ישנו דקה כל השנה הזו). וכשאחד ישאל שאלה אחרונה במשחק המרדף: מה זה היה הזמן הזה? טרגדיה, דרמה עצובה ומרגשת ומלחמת אין ברירה של העם היהודי? יענה לו איזה בחור חכם בדרכו: זה היה מרדף אכזרי שבו כשהם הגיבו לנו על התגובה, אנחנו הגבנו בתגובת נגד וחוזר חלילה וכך בלי הרף עד כלות כל הקיצים והקייצים.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.08.24
