80 שנה למותו של אנטואן דה סנט-אכזופרי, הסופר והטייס שמטוסו התרסק בשמי מרסיי ומאז נעלמו עקבותיו, עד אשר נמצא בים שריד שמו על צמיד כסף, כ-50 שנה מאוחר יותר. במהלך המלחמה היגר אכזופרי לארצות הברית וחבר לצבאות בעלות הברית, נהג להישלח למשימות מבצעיות בשמי צרפת וייתכן שמטוסו הופל. אך עוד לפני כן, הרחק ממולדתו, הספיק לחבר את "הנסיך הקטן", ספרו הידוע ביותר. פחות ידועים ספריו האחרים, בהם "טיסת לילה" (1931) ו"אדמת אנוש" (1939), שבמרכזם תיאור פיוטי-ריאליסטי של דמות הטייס החלוצית, אותו יצור אנוש שבניגוד לדמות המיתולוגית המעופפת שזוהתה עד כה עם האלים או עם המלאכים - לכל היותר עם אותו נער שלא שמע בקולו של אביו וריחף קרוב מדי אל השמש - הצליח להצמיח לעצמו כנפיים, לחולל קפיצה היסטורית באמצעות הטכנולוגיה, לחתור בשמי הלילה, לעבור במהירות ימים ויבשות ולהביט לראשונה על מרחבי האדמה ממעוף הציפור.
בראשית המאה ה-20 מכונת התעופה מייצרת קשר חדש אל העולם, אופני חוויה חדשים, סיפורי גבורה יוצאי דופן, שסנט-אכזופרי הוא מן המתעדים והמספרים הראשונים שלהם. במובן זה, המצאת המטוס, כמו לפני כן פיתוח רכבת הקיטור או בהמשך המרוץ לחלל, ובימינו התאוצה של הבינה המלאכותית, מעצבים תרבות חדשה וספרות חדשה. שינויים מרחיקי לכת שכאלה נוגעים בתפיסת העולם של האנושות בכללותה, אפשר להניח שתולדות הספרות והאמנות מתפתחות ביחס הדוק לתולדות הטכנולוגיה. דוגמה מפורסמת היא חיזוק הארכופים ברכיבה על סוס, זו אפשרה את הזקיפות של האביר, והאבירות את ספרות האבירים והאהבה החצרונית, מכאן גם בהמשך עולה הפרודיה של דון קיחוטה, הרומן המודרני הראשון. דוגמה נוספת, במאה ה-19, הרכבת יצרה אוטופיות מכניות חדשות, לא רק שינויים שנוגעים במרחב הכלכלי-סוציולוגי, מן הרכבת נולד הרומן הפסיכולוגי של אמיל זולא ("החיה שבאדם"), אבל גם הצבעים בציור של מונה, סיפורי שלום עליכם, הרצח והבלש ברכבת של אגתה כריסטי, ועד הזוועה בקרון הבהמות המוליך לאושוויץ-בירקנאו. המצאת המטוס גם הוא עניין ליצירות חדשות: הוא מעין אל חדש שמופיע בשמי הארץ, מכונה מן האלים אשר לשונה יורקת אש, כך הוא מתואר ברגעי הפצצה על ערי בירה באירופה במלחמות העולם, הוא מקבל מקום מרכזי בקולנוע מ"ד"ר סטריינג'לאב" ועד "אהבה בשחקים", וכן הלאה.
לסנט-אכזופרי מקום של כבוד בהיסטוריה הזו. הוא לא היה טייס מטוסי קרב, אלא מראשוני הטייסים של חברות התעופה האזרחיות, שהתמחו במיוחד בתקשורת, בהעברת חבילות דואר מאירופה לאפריקה ולדרום אמריקה. הוא נטל חלק פעיל בהתרחבות הציוויליזציה האירופית, בכוחה של הקדמה לחבר במהירות את כל פינות העולם, זו שגם יצרה תרבות של עליונות כלכלית קולוניאליסטית על פני המקומיים. מתוך ספריו של סנט-אכזופרי עולים במיוחד הנועזות של הטייס, אופני המסירות שלו, ההקרבה המוחלטת להצלחת המשימה. בקצרה, פנים חדשות של גבורה מודרנית, של גבריות הרואית בלתי מתפשרת, שאפשר למצוא לה מקבילות אצל סופרים בני התקופה, ג'ק לונדון, ארנסט המינגווי, גוז'ף קונרד, ארנסט יונגר.
אצל סנט-אכזופרי, האדם הקטן אמנם מעפיל לעמדה של טיטאן, ומנהלי חברת התעופה מותחים את קווי הדואר על פני היבשות, אבל בשנות ה-20 וה-30 המטוסים עדיין שבריריים ומגושמים, והטייס נאבק באיתני הטבע כבסכנת מוות בכל פעם שהוא נוסק לשמיים, בסופה, בערפילים, במסדרונות אוויר, ובקירות החשיכה המוצקים. עשרות מחבריו של אכזופרי קיפחו את חייהם בהתרסקות המטוס, או הצליחו לשרוד בתנאי חיים בלתי אפשריים, ברעב, בשבי ובכפור. והדבר ניכר בתפיסה ההומנית של המחבר, בהומאז' שהוא מבקש לכתוב לחברים הבודדים התלויים בין שמיים וארץ, עוד רגע מבקשים ליצור קשר - להעביר שדר אלחוטי אחרון - נאבדים בתוך הלילה; או לאחר נחיתת האונס באמצע סופת שלג על הרי האנדים או במדבר סהרה, מעידים על מצבי הקיצון האנושיים, החייתיים, האומץ לשאת את הכאב, והייאוש הנורא שלתוכם נפלו.
הטייס הוא כמו איכר או גנן, כותב סנט-אכזופרי באופן מפתיע בענווה, הוא שייך לאדמה ולעבודה הקשה והאצילית. כמו האיכר והגנן, יש לו משמעת ואחריות, הוא אחראי לעתידה של האדמה, לצמיחתה של הציוויליזציה האנושית כנגד המוות (במיוחד, כנגד התפיסה הנפסדת של השנאה הפשיסטית והמלחמה הטכנולוגית ההרסנית של מלחמות העולם). סנט-אכזופרי אינו מאדיר את המכונה, ואינו מסתנוור מן העוצמה הטכנולוגית. האדם אינו משרתה של המכונה ומנגנוניה. באופן מעניין, הטייס מרחיק לכת, מרחיק עד קצה גבול היכולת, הוא מגלה ארצות, רק כדי להעצים את רצון החיים של האדם "הקוסמי"; להניח לבנה אחת בבניין האוניברסלי, ולהגדיל כך את מאורו של הבית.
דמותו של הטייס אינה דמות של הרפתקן אינטרסנט, הוא אינו סוחר ציני ואף אינו רומנטיקן הנשבה בקסמי הנשגב ההרסני. לא נתיבי השמיים מספרים את סיפורו, אלא השתקפות הנתיב שלו על פני האדמה. כמו נתיבי הקציר של החקלאי, אם אפשר לומר כך, שקוצר את עמלו (ישן בשדהו) ונותן מזון לפיות הרעבים, הטייס מביא את הבשורה של הקדמה האנושית לכל מקום ומקום על פני האדמה. "מה שאנו חשים כאשר תוקף אותנו הרעב", אותו רעב ללימודי בוטניקה, לכתוב שיר או לטוס מעבר לאוקיינוס, כותב המחבר של אדמת אנוש, "הוא כי מעשה בראשית טרם נשלם, וכי עלינו להגיע לידי הכרה של עצמנו ושל העולם".
3 צפייה בגלריה
פסל של אנטואן דה סנט-אכזופרי בטולוז, צרפת
(צילום: Jose HERNANDEZ Camera 51 / Shutterstock.com)
הקריאה בספריו של סנט-אכזופרי כיום, לנוכח תקופת חיים שהרפתקאות העולם מצטמצמות למסך הקטן של הנייד, להדמיה מלאכותית של ה-VR, וענייננו בהישרדות לרוב מסתכם בתוכניות ריאליטי מהונדסות מראש, היא גילוי נושם של שמיים עולמיים, תנועות שלמות ויצירתיות של חוויות חוץ מופשטות של רוחות ועוצמות ענק, ראשיתו של ההומו-קוסמיקוס. שוב ושוב אפשר לראות בספריו את מטוסו של האדם הקוסמי נרעד, מסתחרר, נאנק, תמיד בסכנה, תמיד עומד ליפול על סף תהום, אולי רק כך, ודווקא ברגע הזה יתגלה חזיון יוצא דופן של נסיך קטן.
"הוא חצה, שלֵו, את רכס האנדים [...] לאורך יותר ממאתיים קילומטר של עובי שממה, אין עוד איש, אין רוח חיים, אין כל מאמץ [...] אחר כך הכל התחדד. המצוקים, החודים, הכל נהיה חד: חשת אותם חודרים, כחרטומים, ברוח הקשה. אחר כך נראו כאילו הם משנים כיוון וסוטים מדרכם סביבו, כשם שאוניות ענק נערכות לקרב. ובהמשך, היה אבק מעורבב באוויר: הוא עלה, ריחף בשקט, כמו מפרש, על פני השלגים. או-אז כדי לחפש מוצא לשעת נסיגה הכרחית, הסתובב ונתקף רעד: כל הרכס, מאחור, נראה תוסס".
הציטוטים מתוך "טיסת לילה, אדמת אנוש" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגום: משה מרון.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
