את קובץ המסות האחרון שלה, "שאלות בוערות", פותחת הסופרת הקנדית הפמיניסטית מרגרט אטווד ברצף של כ-20 שאלות שקשורות לעתיד. "האם הדמוקרטיה בסכנה?" היא שואלת בתחילה, "האם היא התקיימה אי-פעם, במובן של שוויון זכויות לכל האזרחים? האם אנחנו רציניים כשאנחנו אומרים 'כל'? כל המגדרים, כל הדתות, כל המוצאים האתניים?" אטווד ממשיכה בשאלות שקשורות לחירות: "כמה חופש צריך להיכלל בחופש הביטוי, למי צריך להעניק אותו, ועל מה?" ומסיימת בהתייחסות לסופרים ולכתיבה, "האם האנשים היצירתיים — או אנחנו — צריכים להיות זרבוביות שפולטות אמירות שטחיות, מקובלות, שאמורות להיטיב עם החברה, או שמא יש לנו תפקיד אחר?" לשאלות יש תפקיד חשוב במסות של אטווד. "הן ניסיונות", היא כותבת. "אחרי הכל זו משמעות המילה מאמר (essay): ניסיון. מאמץ".
גם ארנה קזין תופסת את כתיבת המסות כמאמץ וכניסיון. מאמץ להבין וניסיון לברר לעצמה איך להיות בעת הזאת. וגם היא משתמשת ברצפים של שאלות בחיבוריה. נדמה שהצבת סימני השאלה היא חלק מהותי מן המבע שלה. בזמן הקורונה אף פירסמה חיבור בשם "מהי בעצם השאלה?" וביקשה לחזור ולשאול מה טיבו של המשבר. קובץ המסות החדש שלה, "איך להישאר" (אוליפנט), כולל אסופה של מסות שנכתבו מאז עלתה לשלטון ממשלת הימין הקיצוני בסוף שנת 2022, וקזין מתבוננת במציאות הישראלית שסביבה במצוקה גדולה, משתדלת שלא להיות עיוורת לחשיכה המתעבה, ושלא להחמיץ אף אפשרות: להיאבק על ערכים שהיא מאמינה בהם, לנסות ולתקן את החברה הישראלית, ואולי אפילו לנוס על חייה ולגלות.
"אני רוצה להגיד שני דברים בה-בעת", אומרת קזין, יום אחרי ביטול ההפגנה בקפלן בשל המצב הביטחוני והאיום המתמשך מאיראן. "אחד, שאפשר להשפיע, זה משהו שאני אומרת לעצמי כדי לעודד את עצמי. והדבר השני, זה שאני מאמינה בזה, כמי שמאמינה בכוחה של כתיבה להשפיע. זה לא רק ההוויה שלי כאדם פוליטי שעיצבתי דרך הקריאה, אלא גם את ההוויה שלי כאדם, כאישה. דברים שקראתי השפיעו על האופן שבו אני חיה את החיים שלי - הלכה למעשה ואיך שאני מעצבת את האידיאל שלי".
זה ספר מסות אבל יותר מזה, זה ספר של שאלות. במסה "חייבת לקוות לטוב" את שואלת, "האם אני יכולה לדמיין את עצמי עושה מעשה רדיקלי של מחאה, נניח צועדת לתוך אזור קרב ומסכנת את חיי לטובת אמירה מהדהדת?" ואז עונה: "אני חושבת שלא יהיה לי אומץ". האם ישנה הפרדה מוחלטת בין פעולה של כתיבה ובין פעולה של מחאה?
"כן, כבר קרה שחשבתי, שאולי ההנגדה שם לא נכונה. כלומר להיאחז בחיים זה לא הפוך מלמחות. אני חושבת שיש לי טעות שם, שאולי במהדורה הבאה אני אתקן. הייתי רוצה לחשוב שמעשה הכתיבה הוא מעשה, הוא אקטיבי, הוא פעולה בעולם. אבל יש אנשים שהמחאה היא השליחות שלהם והם עושים דברים מדהימים. שם אין לי ערך מוסף. אני חושבת שהערך המוסף שיש לי ככותבת הוא הערך המוסף של המבט הזה, שרכשתי אותו בעקבות קריאה במשך השנים. זה המבט הפמיניסטי המסוים שאני רוצה לתת לעולם שלנו פה, עכשיו. זה לא להחליף שלטון גברים בשלטון נשים, אלא להוסיף את נקודת המבט של הנשים לנקודת המבט של הגברים - זו שרואים רק דרך עין אחת כל אלפי השנים האלה של פטריארכיה. מה שאני רואה במלחמה מאז 7 באוקטובר ולפני זה, מאז 67', אלה לא רק ישראל והאויבים שלה והכיבוש, אלא זה מיליטריזם. זו פרדיגמה שהשם הגדול שלה זו פטריארכיה. אפשר אולי להחליף את המילה הזאת בעקבות שיר של תהל פרוש במשהו כמו 'בעלָנוּת'. כלומר, כל הרעיון הזה שגברים הם הבעלים של הנשים, של הילדים, של האומה, של השטח. אלה דברים שבאקדמיה אפשר להגדיר אותם בבהירות, אבל אני מרגישה שליחות כעיתונאית, כמישהי שלא למדה באוניברסיטה, כמי שרק קראה ורוצה להעביר את האור הלאה. תראו, תראו מה קורה פה, תפסיקו לדבר במושגים האלה שמצליחים לגרום לכם לחשוב שאפשר גם למחות וגם להפסיק למחות כשיש מלחמה. צריך לעצור את כל הטירוף הזה".
"זה היה מאוד מפחיד - פתאום ניטלת ממך החירות"
אלה הן לא רק מילים עבור קזין. לפני קצת למעלה מחצי שנה, במהלך הפגנה למען שחרור החטופים ברחוב קפלן בתל אביב, היא נעצרה ועוכבה לחקירה לילה שלם עד לדיון בבית המשפט. בספר היא כותבת על חוויותיה במין רצף של פעולות וזיכרונות, אבל בכל זאת מתחילה בטוב, ברגעי חסד, שוטר אחד שאמר לה, "תנשמי, אני כאן איתך", ושוטרת שהביטה בה בחום וביקשה להרגיע. לרגע אחד היא לא נגררת לגאות של רגש, אבל כותבת שהחליטה להבטיח לבת שלה הקטנה, שלא תלך יותר להפגנות.
האם מימשת את ההבטחה?
"רק לשבועיים, שבאמת פחדתי ללכת וגם רציתי לשמור על ההבטחה. אבל מאז, אחרי שבועיים-שלושה חזרתי להפגנות, אבל אחרת. כן בזהירות, כן קצת יותר מקפידה להיות על המדרכה. אני לא יכולה להגיד שיש לי אומץ בגוף שלי שם בחוץ להיות מול הדבר הזה. זה היה מאוד מפחיד. פתאום ניטלת ממך החירות. זה הדבר הכי אולי סמלי, שלוקחים לך את הטלפון ולא אומרים לך מתי תוכלי להיות בקשר עם אנשים אחרים, כולל הילדות, שלא יודעות אם אני בסדר. ושוב, למזלי הייתה שם שוטרת אחת, זאת שגם חקרה אותי, שגם הייתה בה אמפתיה והיא התקשרה לבת זוגי כדי להודיע שהכול בסדר. נשללת ממך החירות. את נכנסת לתא ובדרך את אזוקה באזיקים, על הרגליים ועל הידיים. זה היה עבורי מאוד מטלטל. וכל הזמן ידעתי שזה יחסית בקטנה. שאחרים סובלים יותר ממני בהיבטים האלה, בטח פלסטינים אזרחי ישראל".
ישנו צילום שלך ברגע ההתעמתות עם שוטר.
"במסה אני באמת כותבת שאני מעדיפה לא לכתוב על רגעי האלימות וההמולה בהפגנה. אני לא זוכרת את הרגע שמונצח בצילום. אני זוכרת פחד עמוק מלקבל מכות, וכזה את הריצה שלי לתוך הקהל. ואז באמת השוטר הטוב לקח אותי משם, הוציא אותי מתוך ההמולה, כי הייתה שם המולה מאוד גדולה. הוא ראה כנראה את הבהלה האסתמטית שלי. זה היה מאוד מפחיד. בזכות התגובות החמות מכל עבר, אנשים שבאו לאולם בית המשפט, זה היה פחות טראומטי".
5 צפייה בגלריה
"אני מעדיפה לא לכתוב על רגעי האלימות וההמולה בהפגנה". השוטר מאיר סוויסה עוצר את ארנה קזין (מימין), בהפגנה למען שחרור החטופים
( צילום: תומר אפלבאום, עיתון "הארץ")
בטופס שמילא הקצין האחראי בתחנת המשטרה נשאלת, האם יש לך "חריגות מיניות". כששאלת מה זה אומר, הקצין פירש שהשאלה היא האם יש לך מין עם בני מינך. את הצלחת לצחוק מזה באותו הרגע. את אומרת שאת, בת זוגך מיכל רינות, חברת סגל במכללת שנקר בתחום של עיצוב אינטראקציה, ובנותייך יעלי, בת 13, ונעמי, בת 15, אינכן נתקלות בהומופוביה בחיי היומיום כלל וכלל.
"האירוע הזה היה כל כך חריג ובאמת מצחיק. נאמר לי שהוציאו את הסעיף הזה מהשאלונים של המשטרה. האירוע הזה הרגיש לי כמו מאיזו מאה אחרת, מסביבנו יש מגוון מופלא של משפחות. התחושה היא שבאמת, לפחות בתל אביב של 20 השנים האחרונות, הערך ששולט הוא המגוון. אין איזו תחושה של נורמליות שיכולה לקבל או לא לקבל את החריגים, אלא שיש כל מיני, ולכן אי-אפשר לסמן מה נורמלי. יש גרושים ויש פרק ב' ויש בלי ילדים ויש כאלה, כמו למשל אצלנו, שרק בת זוגי היא האמא הביולוגית, ויש משפחות שיש איזו חלוקה בין האמהות. אני חושבת שהפרדיגמה הקווירית מעלה על נס את המגוון הזה. בשונה מהרעיון הליברלי, שהוא בדרגה נמוכה יותר במובן הזה שאומר שכאילו יש חברה של נורמליים שצריכה לקבל את החריגים".
החיים שלך פרוסים בפני הקוראות שלך, ואת רוצה לחשוף את הדרך שלך להבין פרקים מחייך. האם החשיפה קלה לך יותר מאשר לכותבות אחרות?
"השאלה על חשיפה קשורה לתרבות כתיבה וקריאה בעברית, שאנחנו לא רגילים לקרוא בגוף ראשון. אז התצוגה הזאת של המסה האישית, שאותה אני רוצה להעלות על נס ככותבת, כמנחה, היא רגילה, זו מסורת מאוד עשירה ממישל דה מונטן במאה ה-16, מסורת ששיגשגה בעיקר בארצות דוברות אנגלית, ג'ורג' אורוול, וירג'יניה וולף וכמעט כל סופר אמריקאי שאנחנו מכירים וקוראים את הרומנים שלו - כותב מסות אישיות. בתוך המסורת הזאת אנחנו לא מדברים על חשיפה, אלא על עדות. זה הערך הגדול של הכתיבה הזאת, שהיא מעידה כדי שהחברה תכלול את כל העדויות האלה ולא נחשוב שיש רק דרך אחת לדבר בגוף שלישי בשם הקיבוצי על מה שנכון לו. בגלל שאני כותבת בתוך המסורת הזאת, אני מרגישה נוח להעיד, שלא לומר לחשוף".
• • •
זהו ספרה העשירי של קזין, שפירסמה גם שני ספרי פרוזה (נובלה בלשית ואוסף סיפורים קצרים), אבל בעיקר מזוהה עם הכתיבה המסאית ומוערכת הודות לה. ספרה הראשון, "במרחק הליכה - חיבור על תרבות הצריכה" (בבל), ראה אור לפני 20 שנה בדיוק וכלל מחשבות בגנות היעדר הסולידריות שמחייבת תרבות הצריכה. ספרה הנמכר ביותר עד כה של קזין היה מדריך כתיבה בשם "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" (אחוזת בית) והיא פירסמה, בין היתר, גם יומן על שנת ההורות הראשונה שלה, "אפס עד 12" (הקיבוץ המאוחד).
קזין, בת 57, נולדה בגלזגו לאם צלמת ילידת לונדון ממוצא יהודי-גרמני ולאב סקוטי ממוצא יהודי-ליטאי, שכיהן כראש שירות המזון במשרד הבריאות. היא עבדה כעיתונאית במשך כשני עשורים החל משנת 1990, בין היתר ב"חדשות" וב"העיר", וכיום היא מנחה כתיבה מסאית וכתיבת ביקורת בחנות הספרים המגדלור ובאקדמיה בצלאל שבירושלים.
"כילדה ונערה צעירה, שלא נמשכה לגברים בשנות ה-70 וה-80, חשבתי שזה אסון. כשהייתי בת 30, בשנת 1997, אלן דג'נרס יצאה מהארון. ממש מחלקים את עולם התרבות הפופולרית לעד היציאה שלה - ומהיציאה שלה. לאורך כל שנות ה-20 שלי לא היו דמויות לסביות במרחב הציבורי. ואז קראתי טקסטים כמו "הטרוסקסואליות כפויה והרצף הלסבי", המסה של אדריאן ריץ', שהשפיעה עליי והצילה אותי. זה היה ממש מיינדבלואינג, להבין ממנה יחסים בין נשים, יחסי חברות, אינטימיות בין נשים. היא מראה שלסביוּת זה לא מקביל להומואים. זה לא ששניהם חריגים כלפי הסטרייטיוּת. היא קוראת את זה בעולם אחר, שבו צריך לעצור את האינטימיות בין נשים ולהחריג אותה".
איך את מסבירה את הטרנדיות של המסות ברגע הזה?
"החוויה שלי כל השנים הייתה של בדידות בהקשר הזה, כי אני קוראת באנגלית בעיקר, עד שהתחילו להופיע בשנים האחרונות מסות וממוארים מקוריים, אבל החוויה היא לא של קהילה. את דבר צאתו לאור של הספר 'סיבות להישאר' של תהל פרוש שמעתי בפייסבוק וקראתי אותו ושמחתי בו מאוד, כי אני חושבת שהוא נפלא. ואז יצא שהיא הזמינה אותי לדבר באירוע בשבילה, וזו הפעם הראשונה שנפגשנו. אני מרגישה שככל שיכתבו יותר, אולי תיווצר איזושהי קהילה ויהיה דיאלוג ותהיה שיחה מתגלגלת על הסגולות של הסוגה הזאת. בגלל שזו השליחות שלי בהקשר של הצורה הספרותית אז אני רוצה להגיד שזה לא טרנד, אלא התבגרות של הקהילה הספרותית. העובדה שסופרים וסופרות מרשים לעצמם לכתוב בגוף ראשון נון פיקשן. להעיד ולהשתתף בשיחה הזאת שהיא חיונית לחברה, זה אומר שמשהו קורה. שאנחנו כבר לא חייבים לדבר בשם איזשהו קולקטיב".
5 צפייה בגלריה
"כשהייתי בת 30 אלן דג'נרס יצאה מהארון. ממש מחלקים את עולם התרבות לעד היציאה שלה - ומהיציאה שלה". אלן דג'נרס
(צילום: AP)
במסה "הפמיניזם ימנע את המלחמה הבאה" את מבקשת להוכיח שתפיסת העולם הפמיניסטית תדחה את קץ העולם. למה יש לפמיניזם מוניטין גרוע?
"התשובה הכי פשטנית היא שרק התחלנו. יש מאחורינו 5,000 שנה של פטריארכיה, כלומר של פרדיגמה שמעניקה זכויות-יתר ובעלות לגבריות וללאומנות ולאלוהות הזכרית. אז רק התחלנו ולכן זה מול התנגדות מאוד עמוקה, וזאת באמת הסיבה הכי פשוטה. קשה להבהיר את הרעיונות האלה, שהם נולדו וחיים באקדמיה. כאוטודידקט אני מחפשת תשובות לשאלות שלי ומוצאת אותן בספרים האלה, היסודיים, של הפמיניזם - ממרי וולסטונקראפט דרך סימון דה בובואר, וירג'יניה וולף ועוד. יש שם באמת ניסיון לתקן את הפטריארכיה ולהשיג לנשים את הכוח להיות חלק מהאנושות וההובלה של האנושות".
ניכרת אצלך עמדה מוסרית מאוד יסודית נגד סקסיזם, גזענות, הומופוביה, לאומנות. אבל האם תמיד ברור לך בשם מי את מדברת?
"זו שאלה מעולה והיא חוזרת ליסודות של ההגות הפמיניסטית והקווירית. זו שאלה שהיא תמיד נשאלת. זה ממש מהשאלות הראשונות של 'המין השני' של סימון דה בובואר. מי זו האישה הזו שאנחנו מדברים בשמה? ולכן, בגלל שאני מתורגלת בלשאול את השאלה הזאת, 'בשם מי אני מדברת?' אני זוכרת שבעצם אני לא יכולה לדבר בשם אף אחד. אני יכולה להצביע על האופן שבו מגדירים קבוצות ולהצביע על המובן מאליו. כלומר על ההנחות המוקדמות שיש לאנשים ביחס לקבוצות. ואולי זה מחבר אותי לעוד משהו שהיה חשוב לי להבהיר בחיבור 'איך להתנגד', וזה הביקורת שאני חושבת שיש לה מקום, הביקורת על הפוליטיקה של הזהויות. אני לא מדברת בשם לסביות, או בשם נשים, או בשם מפגינים בקפלן. התוויות האלה תמיד מחמיצות או מדירות או מטשטשות ולא מאפשרות תנועה של ההגדרה העצמית. הערך המוסף הקטן שאני רוצה להציע לשיחה הכללית, זה לא לדבר במושגים של פוליטיקה של זהויות אלא לדבר במונחים של פוליטיקה של סוגיות. ואז הסוגיות זה נגד לאומנות, נגד הומופוביה, נגד גזענות וכולי".
את מביעה רצון להצליח עם הספר הזה. את רוצה לפחות 5,000 קוראים. האם זו קריאה לאהבה או חלק מהשאיפה לשנות את העולם באמצעות הכתיבה?
"נראה לי שגם וגם. אני כמהה לאהבה ואני כמהה לאיזה סימן שיש השפעה לדברים שאני כותבת. אני מניחה שארגיש את ההשפעה, כלומר יכול להיות שזה חמקמק ואף פעם לא מרגישים, אבל אם מצטטים ואם מתגלגלת שיחה ורוצים לשמוע עוד מזה, או מתחילים לדבר במונחים שאני מציעה להשתמש בהם, אז אני חושבת שזו תהיה הצלחה. יותר ממספר העותקים. אבל כן, אני רוצה לא להתבייש ולהגיד שאני רוצה הפעם לנסות, כי תשעת הספרים הקודמים שלי לא חרגו אף פעם מאלפיים עותקים. אני חושבת שזה מין אתגר שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
