"ערן צור עבד על פרויקט של שירי יונה וולך בשם 'אתה חברה שלי', ובזכות אלי אברמוב ז"ל, שהכיר אותי, הוזמנתי לאודישן. אחרי שהתקבלתי, הוא נתן לי את הספר של וולך 'תת הכרה נפתחת כמו מניפה' ואמר, 'תבחרי שיר ותלחיני'. שני שירים תפסו אותי בזכות השורה האחרונה שלהם. 'קסיוס', שמסתיים בשורה 'קסיוס מחמדי, הרי תשמע עורבים עד סוף ימיך', היה אחד מהם. היום אני מבינה אותו קצת יותר, אבל אז זה היה אניגמטי לגמרי. הרגשתי שזה כמו להתחיל ללמוד קבלה לפני גיל 40.
הוקלט ע"י המרכז לתרבות מונגשת
עוד סיפורים מאחורי השירים:
"ביום של מופע הבכורה נבחנתי בבגרות בספרות על יונה וולך. סיימתי את הבחינה והלכתי לבאלנס במרכז סוזן דלל. זו הייתה ההופעה הראשונה שלי על במה גדולה. שרתי בקול נמוך ועמוק, כאילו אני מבוגרת יותר ב-30 שנה ואחרי עישון של ארבע קופסאות סיגריות ביום. למרבה השמחה, או המבוכה, ההופעה הזו הוקלטה ועלתה באלבום".
"זה שיר אהבה ופרידה, אבל היום יוצא לי לשיר אותו בהלוויות, באזכרות ובעצרות למען שחרור החטופים, והוא מקבל משמעויות אחרות. המילה 'מבול' נעשתה מרכז הכובד שלו. כתבתי את השיר בגיל 19, באנגלית, והוא נקרא Earthquake. זה היה שיר פרידה מבת זוג, והוא נהיה פייבוריט בהופעות הראשונות שלי בתיאטרון 'תמונע' בתל-אביב.
"כשהתחלתי לעבוד עם יזהר אשדות על האלבום הראשון, 'לנשום בספירה לאחור', שיצא בדיוק לפני 20 שנה, השמעתי לו שירים שלי. הוא התלהב מהשיר הזה אבל ביקש שאתרגם אותו לעברית. אני התנגדתי. באותה תקופה כתבתי הרבה באנגלית. המעבר לעברית היה תהליך של השלת זהויות כוזבות וגילוי של זהות אחרת. הרי אני חושבת בעברית, החוויות שעליהן כתבתי התרחשו בעברית, והכתיבה באנגלית נבעה מפחד לבחור באופציה חשופה יותר. חלק מהעניין היה מגדרי: בעברית אי-אפשר להימלט מהבחירה 'את' או 'אתה'. ידעתי שסוג כזה של זהות כוזבת אני לא יכולה לעטות. עמדו בפניי שתי אפשרויות - לכתוב באנגלית או לכתוב בעברית לאישה. בעברית זה חרק לי בפה, היה לא נעים, מביך, אבל זה נתן סוג של פומביות לדברים, נתן תוקף, ממשות.
"ערב ההקלטות אמרתי ליזהר שאני לא מצליחה לפצח את זה, ושאני לא רוצה לפגוע בלב השיר. יזהר הציב אולטימטום ואמר שהוא לא מוכן להיות חתום על אלבום שחסר בו שיר כל כך מהותי. באותה תקופה לא היו הרבה מוזיקאים ישראלים ששרו באנגלית, והיה ברור שאם אני מוציאה את השיר הזה באנגלית, אני גוזרת עליו אילמות. אני שמחה שנכנעתי".
"סבתא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליה, הייתה שרה לי את השיר הזה. היא שרה לי בכל השפות שהכירה - רוסית, יידיש, גרמנית ועברית - והרפרטואר נע בין שירי מהפכה רוסיים לשירים כמו 'עץ הרימון', 'מיהו המיילל ברוח' ו'שחקי שחקי'. 'מיהו המיילל ברוח' הוא שיר מפחיד: יש בו את המשפט 'שהייתה לו אם אומללת והלכה בלי שוב', והיה לי קשה לשמוע את זה. פחדתי מהשיר ובכיתי. שנים אחר כך סבתא הייתה מספרת שהיא קלטה שהשורה הזו מפחידה ולכן השמיטה אותה כששרה לי את השיר הזה. לא רציתי לסתור אותה.
"שנים זכרתי את השיר הזה. לפני היוטיוב והאינטרנט לא הייתה לי שום הקלטה שלו, לא היה שום ביצוע שיכולתי לשמוע. היה רק הזיכרון של סבתא שלי. כשהייתי בת 17, אמא שלי הציעה לי להתקשר לנעמי שמר ולשאול אותה. התקשרתי, והיא אמרה, 'בטח, יש ביצוע של החמציצים'. קניתי את הדיסק שלהם, וככה למדתי את השיר והכנסתי אותו לאלבום הראשון שלי".
"השיר נכתב בתור תרגיל. בראש היה לי את Everybody's Free של באז לורמן, ואמרתי לעצמי, אוקיי, אני לא חיה נכון. הנה כל הדברים שאני לא עושה. חשבתי שזה יהיה שיר צחוקים, אבל ככל שהשנים עוברות הוא נעשה יותר ויותר רציני מבחינתי. כשהשמעתי אותו ליזהר, הוא אמר, 'זה השיר שחיכיתי לו'. עד היום הוא אחד השירים הכי עליזים ברפרטואר שלי. הרבה שנים לא היה לי נוח איתו ולא תמיד רציתי לשיר אותו. להרבה מוזיקאים יש יחסים אמביוולנטיים עם השירים היותר-פופיים שלהם. אולי חשבתי שהוא נחות מאחרים. זה קצת עניין של גיל. היום אני אומרת, הלוואי שהיו לי יותר שירים כאלה".
"השיר נכתב מתוך ערבוב של חוויות ליליות בתל-אביב שעברו עליי ועל נשים אחרות שאני מכירה, כמו ניסיון להתמודד עם אובססיביות גברית, כשמישהו נדלק עלייך ואת לא בעניין. הרבה פעמים יוצא דבר אפל מהאינטראקציה הזאת, אבל השיר הזה עוסק בעיקר בפלירטוט עם הסכנה.
"כתבתי אותו מנקודת מבט של אישה שעומדת מול גבר, אבל גם של אישה שעומדת מול אישה אחרת. השורה 'זה יהיה קרוב כמו מחט, את תראי, את תראי' מבטאת את האובססיביות שעלולה להתפתח כשרוצים מישהו שלא רוצה אותנו בחזרה. אני מכירה את התחושה הזו. אני אף פעם לא אהיה אגרסיבית בהקשר הזה, אבל אני מכירה את הסנטימנט.
איך את מתייחסת היום לסכנות שהיו טמונות בסיטואציות שאליהן נקלעת? "הרבה דברים שקרו לי אז, היו צריכים לייצר הרבה ביטולים של אנשים בעיניים של היום. כשאתה אדם קצת מוכר, יש פוטנציאל לכל מיני מערכות יחסים בעייתיות, ועולות שאלות כמו איפה אני שמה את הגבול שלי, איפה אני נותנת לאנשים להשליך עליי כל מיני מאוויים ומחשבות שלא קשורים אליי. היום אני יודעת שיש דברים שלא הייתי נכנסת אליהם, אבל בתור בחורה בת 20 בתל-אביב התבלבלתי הרבה פעמים. הייתי חשופה לסכנות. מזל שאני כבר לא בת 20".
"הכרתי את גידי גוב כשהתארחתי בהופעות שלו, ואת השיר הזה כתבתי כשישבתי בוואן בחזרה מהופעה איתו. יש לי עדיין את המחברת שבה כתבתי את השיר, ולמעלה כתוב, 'שיר לגידי?' הוא הוקלט לבסוף על ידי שנינו בתוכנית של ערוץ 24 שנקראה 'מפגשיר', ובה שני מוזיקאים נפגשים ויוצרים שיר חדש. תהליך העבודה היה נורא כיפי, ובמהלך הצילומים הלכנו לעמותת 'אוהבת חיות' בהרצליה ואימצתי כלבה בשם פולקע שהייתה איתי המון שנים עד שהיא מתה.
"בשנים האחרונות השיר הזה תמיד נמצא בין שלושת השירים הכי מצליחים שלי בספוטיפיי. הוא גם נעשה להיט של ריקודי עם. כל הזמן אני מקבלת סרטונים של אנשים שרוקדים את השיר הזה. לריקוד יש כמה גרסאות, ויש ממש מאבק של זכויות יוצרים סביבו".
"שיר הנושא של האלבום השני שלי, שאחד הנושאים המרכזיים בו היה אהבה שלא מצליחה להתממש כפי שהייתי רוצה: משהו שמגיע למבוי סתום, משהו שהוא לא באמת אפשרי, לא מושג, וגם אם הוא מושג, הוא מושג למחצה. השיר נכתב סביב שתי מערכות יחסים שהיו לי. הייתי אז בשפל רגשי, וזה הוליד המון שירים.
"אחרי שיצא האלבום הראשון שלי, התאהבתי באישה שלא באמת יכלה להיות איתי. זה לא התאפשר ולא התממש. זה היה רומן שלא הפך למערכת היחסים שרציתי, והשאיר אותי בחסך. עברתי תקופה מאוד מטלטלת, והעובדה שזה פגש אותי אחרי אלבום ראשון, הייתה כנראה לא מקרית. הלכתי לאיבוד בשנה-שנתיים האלה. כתבתי בערך עשרה שירים על האהבה הלא-אפשרית הזאת. נתתי אותם ליזהר בתקווה שהוא יגיד, 'איזה יופי, יש לך אלבום חדש', אבל הוא אמר, 'יש פה שירים טובים, תמשיכי לכתוב'.
"בניגוד להרבה שירים אחרים, שערכתי ושיניתי, 'עיניים זרות' נכתב בעשר דקות ויצא כמו שהוא. הוא עוסק באמונה באפשרי, בלי קשר לצד השני, והדבר הזה התגלגל לאהבות אחרות ולדברים שכן התאפשרו. הרבה פעמים אנשים שאלו אותי, 'נו, אז הפסקת לרצות?' אני יכולה לומר, חד-משמעית, שלא הפסקתי, אבל זה התגלגל הלאה לדברים בריאים יותר".
המילים "סוף לסיפור", שמופיעות בסוף השיר, מעוררות אסוציאציה לשיר הידוע של יהודית רביץ, מה שהוליד הרבה שמועות. "כן, מה אני אגיד? זה לא שאני לא מדברת על זה כי 'אוי ואבוי, איזה סוד', אלא כי נראה לי יותר מעניין לשמור את זה פתוח. כשהכל ספציפי וברור, זה הופך להיות אייטם, לא שיר".
בכל זאת, יש אמת בשמועות? כשאת מדברת על אהבה שלא יכלה להתממש, את מדברת על האהבה הספציפית הזאת? "כן. האהבה הזו לא יכלה להתממש, אבל היא הייתה מאוד משמעותית בחיים שלי, ולקח לי הרבה זמן להתגבר על זה".
הייתה לך אפשרות לא לכלול את המילים האלה בשיר. "נכון, אבל רציתי. לא יכולתי שלא לתת לזה ביטוי. אם אני מתחילה לצנזר את עצמי בשירים, אז הלך עליי, אין לי מה לחפש בתחום הזה".
יצא לך לדבר על זה עם רביץ? "כן. זה דובר, וכבר צחקנו על זה. כלומר, לא יודעת אם ממש צחקנו על זה".
והיא מקבלת את זה בהבנה? "אני מקווה שכן".
"גם השיר הזה נולד סביב אותו עניין. הצעתי אותו ליהודית, והיא אמרה, 'הוא שלך'. יש שירים שהם נכסים, וזה אחד מהם: אני אפתח איתו כמעט כל הופעה. יש בו משפט שהגיע מסבתא שלי, שכשהייתי קצת עצובה, הייתה שואלת אותי, 'מה קרה לצי שלך? הצי שלך שקע?' המשפט 'כל החיילים שלי הלכו לשם' מתאר את התחושה הזו: דהרתי לעבר מקום שהיה ברור שאין לי מה לשלוח אליו את הצבא שלי. החיילים לא יחזרו חיים. זה מודל שאני מאוד אוהבת גם במוזיקה של אנשים אחרים - לקחת טקסט מר ולעטוף אותו בלחן תמים, כמעט כמו של שיר ילדים".
הצעת לה שירים נוספים? "כן. השיר 'הפנים שבפנים' (שקינן כתבה ורביץ הלחינה והקליטה - א"ח) היה ניסיון לכתוב יחד. גם הצעתי לה כמה שירים, כמו 'בתוך אגם קפוא', ואני שמחה שהיא אמרה, 'את תשירי אותם'".
"השיר הזה, כמו רוב שירי האלבום 'שירים ליואל', הוא על אבא שלי (עמוס קינן, א"ח) ועל סיפור החיים שלו, אבל בחרתי לא להיות יותר מדי ספציפית כדי שזה לא יגביל אותי. עצם הבחירה בשם 'יואל' הייתה הצהרה שמותר לי להתרחק קצת מהעובדות, אם אני רוצה".
אביך נפטר בשנה שבה יצא האלבום. היו אינדיקציות לכך שזה יקרה באותה תקופה? "לא ידעתי שזה יקרה יחד, אבל היינו בתהליך של פרידה. אמא שלי, נורית גרץ, כתבה את הביוגרפיה שלו, 'על דעת עצמו', והיא עבדה עליה עשר שנים - מהשלב שהוא נעשה דמנטי ועד לשלב שהוא כבר לא תיפקד. כתיבת האלבום הייתה ריאקציה לספר: היה לי קשה להכיל חלק מהסיפורים שצפו שם. זה היה מסע מאוד מעניין, אולי המשמעותי ביותר שהיה לי מבחינה יצירתית ורגשית.
"היו הרבה דברים שלא ידעתי. למשל, תמיד סיפרו לי שסבא שלי נפל מפיגום ואחר כך מת מדלקת ריאות, אבל התברר שהוא אושפז בכפייה כשאבא שלי היה ילד, ובמשפחה לא ראו אותו מאז. הוא מת בגהה כסכיזופרן, ואף אחד אפילו לא טרח להודיע למשפחה שהוא מת. אסור היה לבקר אותו. היה טאבו מוחלט בעניין הזה. היו לא מעט עניינים לא פשוטים בספר הזה ששפכו אור על הדמות של אבא שלי, שהייתה עבורי מסתורית גם ככה.
"לי לא היו יותר מדי שיחות רגשיות איתו. אבא שלי היה שייך לדור שלא דיברו בו על רגשות. בכל זאת, הצלחתי להבין למה הבן אדם מתעורר וצועק לאמא שלו כל לילה, או למה הוא שותה. דווקא את השיר המסוים הזה כתבתי לפני שהבנתי שאני כותבת אלבום על אבא שלי".
"ב-1981 אבא שלי השתתף בסרט תיעודי של מוטי קירשנבאום בשם 'אל בורות המים', שהפגיש אותו עם נעמי שמר. זה היה סרט מסע, לא רק ביוגרפי אלא גם תרבותי ופוליטי. קירשנבאום לקח שני אנשים שהעריכו וכיבדו זה את זה, אבל היו בשני הקצוות של המפה הפוליטית. את שיר הנושא כתבה ושרה נעמי שמר, שהערצתי עוד כילדה. בדיעבד הבנתי שהיא הייתה המודל הראשון שלי לזמרת-יוצרת.
"כשקירשנבאום נפטר, התבקשתי לבצע את השיר בהלוויה שלו ומצאתי את עצמי יושבת ב-12 בלילה עם גיטרה ומקשיבה לביצוע המקורי. בבת אחת הוצפתי בשפע של זיכרונות ודמעות. קירשנבאום היה איש שמאוד אהבתי, אבל שרתי לא רק לזכרו, אלא גם לזכר אבא שלי ולזכר נעמי שמר, ששניהם כבר לא היו איתנו.
"'אל בורות המים' דומה ל'אין לי ארץ אחרת' בכך שהוא יכול להיות המנון או שיר געגוע של אנשים שמתגעגעים לדברים שונים לגמרי. יש לי תלמידות שגרות בהתנחלויות, וזה ההמנון שלהן, בעוד עבורי הוא המנון אחר לגמרי: אני רואה בו שיר געגועים לפיסת חיים שכבר איננה, לאנשים שאינם".
"'זמן התפוז' הוא האלבום הכי פוליטי שלי: גם אם יש בו אהבה, היא בצל המלחמה. ניסיתי לכתוב על כאן ועכשיו אבל ממקום אישי, ממקום שמנסה להבין מה קרה פה מאז ילדותי בשנות ה-80 ועד היום. לקח לי המון זמן לכתוב את האלבום הזה. היו המון ניסיונות כושלים, היו שירים לא טובים. פריצת הדרך הגיעה עם 'מות התפוז', שנולד בעקבות סכסוך שכנים.
"ב-2011 חזרתי לגור בבית שגדלתי בו. משום מה, התנדבתי להיות בוועד הבית ופגשתי את האנשים שגדלתי איתם ושנטרו טינה על דברים שקרו בתקופה שההורים שלי גרו שם. ניסיתי לייצר מהלך לשיפוץ הבניין, זה לא הצליח, והמצב נהיה בלתי נסבל. אין דבר יותר מכוער מסכסוכי שכנים: כל הגועל האנושי בא לידי ביטוי בצורה הכי קטנונית.
"בסוף ברחתי לאמא שלי. ישבתי בחדר השינה שלה עם גיטרה והתחלתי לנגן שני צלילים שחזרו על עצמם. הייתי במין מדיטציה, ופתאום עלה צירוף מילים משונה שלא ממש הבנתי מאיפה הוא בא - 'מות התפוז'. הרגשתי שהצלחתי לגעת בדבר שהעסיק אותי, שהוא יותר אישי וקטן מ'מה נהיה פה' ו'לאן הלכה המדינה', שהוא יותר משהו כמו 'רציתי לכתוב לך שיר יפה ולא הצלחתי'. בדיעבד הבנתי ש'מות התפוז' הוא פרפרזה על שיר של טשרניחובסקי, שהיה המשורר האהוב על אבא שלי, שנקרא 'מות התמוז'. הבנתי שהאלבום חייב להיות אישי. יש בו גם שיר שנקרא 'בהפגנה', שהוא מין ערבוב של הפגנות 'שלום עכשיו' שהייתי בהן בתור ילדה והפגנות המחאה החברתית ב-2011. ניסיתי להבין מה השתבש, ולמה אנחנו לא מצליחים להניע מהלך.
"היום זה עוד יותר עצוב. יש נושא שאמור להוציא את כולם החוצה. אלה חיי אדם, זו המטרה הכי קדושה. כל פעם שאני מופיעה בעצרת למען החטופים, אני נדהמת מכך שלא כל האזרחים נמצאים שם. הצליחו להפוך את הנושא לפוליטי ואת בני המשפחות לאויבים, וזה נורא".
"זה אלבום אמצע החיים שלי. פתאום הרגשתי שתל-אביב התרוקנה, שאין לה מה להציע לי ולי אין מה להציע לה. אם כמה שנים קודם הרגשתי שהעיר שייכת לי ואני שייכת לה, פתאום הרגשתי לא רלוונטית, כי העיר פולטת החוצה כל מי שהוא לא בן 20 וגם אמנים, אנשים שאין להם מספיק כסף - כל מי שהוא לא הייטקיסט. הכל נהיה סופר-קפיטליסטי. הבנתי שאני חייבת לתת לזה ביטוי, אבל בלי להישמע פתטית".
את עדיין מרגישה ככה גם היום? "המלחמה מטשטשת כל משבר, היא חזות הכל, וגם קצת מתרגלים. פתאום מצאתי את עצמי מחבבת את תל-אביב מחדש, אם כי אני נורא רוצה לעבור לפרדס חנה, ואני בטוחה שמתישהו זה יקרה, אם שירי (קלאס, זוגתה - א"ח) תסכים. מלא חברים וחברות שלי כבר שם".
"היה פעם מעיין בהרי ירושלים שהמשפחה שלי הייתה מטיילת בו הרבה. אחרי שנים נסעתי עם הבן שלי, מתיאו, לחפש אותו, ולא מצאנו. הוא נחסם בבטון. השיר הזה נולד בעקבות החלטה להתעמת עם הרצון האובססיבי שלי לחזור אחורה ולחפש משהו בעבר שכבר אין לי גישה אליו. כשיצאה לי המילה 'נוע', התחלתי לבכות. זו הייתה הפעם הראשונה, והאחרונה בינתיים, שקרה לי דבר כזה בתהליך כתיבה. הרגשתי שהמילה הזאת היא כמו מנטרה שאני צריכה לחזור עליה שוב ושוב כדי להוציא את עצמי מהעבר ולנוע קדימה בשביל הבן שלי. למצוא עבורו מקור מים חדש. הבנתי שאני לא יכולה לחפש את הילדות שלי בתוך הילדות שלו.
"סופיאן סטיבנס כתב שהעבר הוא גשר לשום מקום, וכשמתיאו נולד, הגשר הזה נעשה מאוד נוכח. פתאום הבנתי שאני כבר גדולה, שאני כבר לא יכולה להיות ילדה. הייתה גם הבנה שיש פה גם פרידה: אני עכשיו נפרדת מהילדות שלי, ובאיזשהו שלב הבן שלי ייפרד מהילדות שלו. כל הדבר הזה שנקרא מעגליות החיים, הכה בי".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24