אחת הלקוחות בחנות לפיצוחים ופירות יבשים ברמת אביב מסתקרנת למראה הקעקוע הגדול שמפאר את ידו השמאלית של בעל החנות – שורת השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", מתחתיה חלוקי נחל והשם 'נתן יונתן'. "למה קיעקעת דווקא את זה?" היא שואלת, והוא עונה לה, כמי שכבר בקיא בשאלות כאלה, "אני תום יונתן, הבן של נתן יונתן". "איך איש צעיר כמוך יכול להיות הבן של נתן יונתן?" היא משתוממת, ותום מספר לה בקצרה: "אני הנכד של נילי כרמל פלומין, אשתו השנייה של נתן, ונתן, שאהב אותי מכל הלב, אימץ אותי לבן". "זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי", הוא אומר אחר כך, "הרבה אנשים שואלים אותי על הקעקוע ומתפלאים איך נתן הפך לאבא שלי כשכבר היה באמצע שנות ה-60 שלו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
תום יונתן, בן 37, הוא אחד מהמרואיינים המרכזיים ב'נתן יונתן: אם העולם הזה הוא ים', סרטו התיעודי היפהפה של הבמאי ארי דוידוביץ' (שבין השאר ביים גם את 'תרצה אתר: ציפור בחדר' ואת 'החיים הנסתרים של שייקה אופיר') על נתן יונתן, מגדולי המשוררים הישראלים, שמוקרן עכשיו ב-yes דוקו וב-+STING וביום שני הבא בפסטיבל דוקו. טקסט בספרייה הלאומית. תום הוא פרי רומן קצר, שנולד כשאמו, נטע רז, בתה של נילי כרמל פלומין, הייתה בקושי בת 19. "כמה חודשים אחרי שנולדתי, ההורים שלי התגרשו וכל אחד הלך לדרכו", הוא אומר. "אני לא מכיר את האבא הביולוגי שלי ומעולם לא ראיתי אותו, רק בתמונות. זה גם לא מעניין אותי".
אתה לא כועס עליו על שנעלם מחייך?
"לא, כי אני לא מגדיר אותו כאבא. מה יש לי להגיד לבן אדם שכמעט 37 שנים לא יצר איתי קשר? קרוב לוודאי שיש לי אחים ממנו, אבל אין לי באמת מושג. אין לי כוח לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת. יש לי רק אבא אחד, נתן. קראתי לו 'אבא' מהיום שידעתי לדבר. המילה הראשונה שיצאה לי מהפה זה 'אבא'. נולדתי ישר לזרועותיו.
"אני ואמא גרנו אצל נתן ונילי. היו לי בעצם שלושה הורים - אמא, נתן וסבתא. אבא וסבתא שימשו כהורים שלי לכל דבר, כשבמקביל הם דאגו שאמא תהיה שם תמיד אחרי בית הספר כדי לעשות לי ארוחות, להכין איתי שיעורים, לשמור על משפחתיות. כעבור שנים, כשאמא עברה דירות והיו לה את העניינים שלה ואת האהבות שלה, כמו שיש לנשים צעירות, שלושתם החליטו שכדי לא לשגע אותי, אשאר לגור אצלם. אני חלילה לא שומר לאמא טינה על כך. היא הייתה בחורה צעירה, יפהפייה, שהתחתנה עם בחור צעיר יפהפה, החליטה להתגרש והיו לה חיים משלה. היא גם לא נתנה לי הרגשה שאני הטעות שלה. היא תמיד אומרת, 'עשיתי ילד אחד, והוא הכי מוצלח בעולם'".
נתן היה כמעט בן 70 כשנולדת. איך הגיבו החברים שלך כשראו אותו?
"היה לי מאוד מרגש לגדול תחת בן אדם חכם ומוכשר כמוהו. הוא היה מחליף לי חיתולים, יושב לידי, מקריא לי סיפורים, שר לי שירים ומחכה עד שארדם, ואז הייתי עולה לחדר שלהם וישן ביניהם. בגיל שמונה סבתא אמרה לו, 'די, מספיק עם שירי הערש, הוא כבר ילד גדול'.
"מדי יום שישי הוא גם היה בא איתי לגן הילדים, מקריא שירים ושר לנו בליווי מפוחית. בשבתות, במקום לרוץ לשחק עם חברים, הייתי משחק איתו שחמט. למרות שהיה מבוגר והיו לו בעיות בברך, היינו יוצאים לחצר ומשחקים על הדשא כדורגל. בהתחלה הייתי נבוך קצת מהילדים האחרים, אבל זה עבר לי די מהר. הגאווה תפסה את המקום של המבוכה.
"למרות שנתן לא האבא הביולוגי שלי, אני חושב שירשתי ממנו המון דברים – את הנתינה הגדולה ואת שלוות הנפש. הוא לא התעצבן על שום דבר. אני לא זוכר בבית ריבים בינו ובין סבתא, וזה מפתיע. גם אני אוהב מאוד את אשתי, אבל יש בינינו גם ריבים, כי ככה זה בזוגיות. סבא לא היה כזה. הייתה ביניהם אהבה גדולה".
תום מילא גם את מקומו של ליאור, בנו הבכור של נתן יונתן, מפקד מחלקת טנקים שנהרג בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור בתעלת סואץ, ולא פחות מזה את מקומו של זיו, הבן הצעיר, שההתמודדות שלהם עם האובדן העצום פערה ביניהם פערים כמעט בלתי ניתנים לגישור. "כן, כנראה שהייתי התחליף, מי שמילא את החסר", הוא אומר. "אני מעריך את זיו, מכבד אותו מאוד מעצם היותו הבן של נתן ואני לא רוצה להיכנס ליחסים ביניהם, זה לא ענייני, זה שלהם, אבל ראיתי מכתבים שאבא כתב אליו ונשארו ללא מענה. אני חושב שלא היה מאושר מאבא כשהגעתי לעולם, כי פתאום נהיה לו ילד.
"נתן עשה בחירות, אולי חלקן שגויות, אבל אלו הבחירות שלו. אני חושב שאין דבר שלא ניתן לגשר עליו, ואם זיו החליט לא להיות בקשר עם אביו, זה עצוב מאוד. לקראת מותו הם התחילו להיות בקשר, אבל זה כבר היה מאוחר. אין לי שום תחרות עם זיו. ראיתי אותו אולי פעמיים בכל החיים שלי. אני יודע שאבא תמיד מאוד אהב אותו, גם כשהם לא דיברו, ושהניתוק ביניהם היו לו קשה. אני גם יודע שסבתא ניסתה כמה פעמים לדחוף את אבא להשלים עם זיו. היא מאוד רצתה בקשר ביניהם, כי היא מאוד אהבה את נתן וידעה שהניתוק הזה מכאיב לו. מהצד השני לא הייתה היענות, אולי בגלל העובדה שנתן התאהב בסבתא שלי ועזב את צפירה, אשתו הראשונה".
אתה ירשת את העיזבון של נתן ואילו זיו לא ירש דבר - סיבה מובהקת לכעס.
"זה מה שנתן רצה. הייתי מעדיף לא לקבל כלום, העיקר שנתן יהיה חי וימשיך להיות בתודעה. אני מנציח את אבא וסבתא כל יום שישי כשאני מדליק נרות זיכרון ומקריא שיר לזכרם. יוצא לי מדי פעם להקריא שירים שהוא כתב על ליאור, והם מרגשים ברמות".
את החודשים האחרונים לחייו של נתן יונתן תום לא ישכח לעולם. "בחופש הגדול, כשהייתי בן 15, החלטנו – אני, אבא, סבתא ואמא – לעשות טיול משותף לארצות-הברית", הוא מספר. "שם אבא כבר התחיל לדדות, לסחוב את הרגל, לשבת בכל מקום. סבתא כעסה עליו כי היא רצתה שניהנה מהטיול. נתן עבר בזמנו ניתוח בברך, שמו לו פלטינות. אמרנו, אולי זו הרגל. כשחזרנו לארץ בדקנו וגילו שזה סרטן.
"במשך חודשיים אבא הלך ודעך. הוא התמודד עם הסוף בשלווה. סבתא תמיד דאגה להיות איתו. יום שישי אחד לא העירו אותי לבית הספר. לא הבנתי למה. סבתא עלתה לחדר שלי ואמרה לי, 'היום אתה לא הולך כי אבא נפטר'. זה היה לי מאוד קשה. נשארתי בלי האבא היחיד שהיה לי. ברור שבכיתי.
"חודשיים לפני זה, קיבלנו בבית הספר את תעודות הזהות. בתעודה שלי היה רשום רוזנשטיין, שם המשפחה של האבא הביולוגי שלי. כשבאתי הביתה והראיתי לנתן את התעודה, ראיתי שמשהו מציק לו. הבטחתי לו, 'אבא, אל תדאג, בגיל 18, כשזה יהיה חוקי, אחליף את שם המשפחה ליונתן'. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא דומע מרוב התרגשות. ילד אחד שלו נפל ביום הכיפורים, ילד שני לא בקשר איתו, ופתאום מישהו מראה לו כמה הקשר בינינו חשוב לו. סבתא הייתה איתו ברגע האחרון שלו והוא עזב את העולם בחיוך".
תום משוכנע שהמוות של אביו קירב גם את מותה של סבתו, שהלכה לעולמה עשר שנים אחריו. "סבתא אהבה את נתן בצורה בלתי רגילה, ואני חושב שזה גם היה הדדי", הוא אומר. "נתן הלך שבי אחריה. שניהם היו אנשים מאוד ספרותיים ומאוד מלומדים, וכשהוא מת, גם משהו בה כבה. היא לא מצאה את עצמה. היא נעמדה על שתי הרגליים האחוריות שלה כדי לשמר את הזיכרון שלו, אבל אחרי עשר שנים לא עמדו לה הכוחות. אמא שלי מצאה אותה שכובה בלי דופק בבית. אני חושב שזה היה מצער ומשיברון לב גדול.
"אני חושב שסבתא הנציחה אותו בצורה יוצאת מהכלל. היא עשתה הכל כדי שיהיה מאושר ויכבדו אותו. היא לא הסכימה לשנות שום מילה בשירים שלו בספר האחרון".
אבל אנשים שעבדו איתו אומרים שהיא גם ערכה כמה מהשירים שלו.
"אני לא יודע על זה כלום. אני יודע שסבתא עשתה דברים אך ורק לטובת אבא. בחיים של כל אדם יש רכילות. יכול להיות שסתם העלילו עליה. אני מתבסס על מה שאני יודע. בתקופה האחרונה לחייו עבדו על ספר שמאגד שירים שלו, ואבא לא זכה לראות אותו. הוא נפטר שבוע לפני שהספר יצא לאור. בשבוע האחרון סבתא הייתה צריכה להשלים אותו כדי להוציא אותו, אבל היא לא עשתה משהו שהוא לא רצה. הוא נתן לה הנחיות מפורשות, ומאוד סמך עליה.
"אני זוכר שפעם אחת רצו לקחת לאיזו פרסומת לטלוויזיה שיר של אבא. בסדרה 'רמזור' רצו לשנות את השורה 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא' ל'איפה ישנן עוד כלבות כמו הכלבה ההיא', על הכלבה בסדרה שמתה, וסבתא לא הסכימה. לא עניין אותה כסף וכמה ישלמו לה. היא אמרה במפורש, 'זה לא מכבד את נתן, נקודה'".
תום יונתן, שבבעלותו שלוש חנויות של רשת הפיצוחים "הקולה בעיר" ובכל אחת מהן ניצבת תמונה של נתן יונתן, נשוי לנטלי, רכזת חוגים במתנ"ס במודיעין, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה. הם גרים בבאר יעקב, הבית שבו התגוררה המשפחה ביהוד נמכר זה מכבר. "אני מנסה להיות בן אדם טוב, לעזור כפי שאני יכול, והיום אני מאוד מאושר", הוא אומר. "שנים הייתי בחור מופנם. היה לי קשה מאוד לפרוק. לשמחתי אני מטופל כמעט כל השנים. הגעתי למנוחה ולנחלה שלי. יש לי אישה שאוהבת אותי. מאוד רציתי להקים משפחה משלי ולתת לילדים שלי מה שלי לא היה מעולם - שנהיה אבא, אמא, ילד, אח, אחות, חתול. הייתה לי משפחה נהדרת, אבל לא נורמטיבית. אני לא מחליף אותה אפילו בעד שלום, אבל עכשיו תהיה לי משפחה מהחלומות, עם כמה שיותר ילדים".
אתה מתכוון להמשיך להנציח אותו בעתיד?
"עצוב לי מאוד שהדור של היום פחות מכיר אותו. אני רוצה שימשיכו לשיר ולנגן אותו בכל מקום ושאנשים ימשיכו לקנות את ספרי השירה שלו ויראו איזה משורר נפלא הוא היה. אבא היה שר לי כל לילה לפני השינה את 'דוגית נוסעת', הייתי מכור לזה, וזה מה שאני אשיר לילד שלי. אני גם מאוד אוהב את 'עד תום', שאותו כתב עליי, ואת 'אקציה זהובה שלי', שהוא כתב על סבתא".
מה הוא היה אומר על מצב המדינה כיום?
"הוא היה עצוב מאוד ואומר שזו קטסטרופה. המלחמה לא נפסקת והחטופים לא חוזרים. זאת ארץ אוכלת יושביה, ולא רק בגלל 7 באוקטובר. זה נכון גם מבחינה כלכלית ומדינית".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
