באחת מרשימות הביקורת האחרונות של י"ח ברנר, בשנת תרפ"א, הוא יצא חוצץ, או מוטב - נתקף בטנטרום ספרותי, מול הרומן "היברו" מאת סופר יידיש י. אופטושו, שראה אור בעברית בניו-יורק תחת השם "מורים", והגיע באיחור לידיו של איקונת הזעם הארץ-ישראלית. כותב ברנר כי כתיבה כזו אינה אלא מופקרת, גם במקומות שיש בהם ניצוץ של כישרון, ועם כך לא ניתן להסכים. תיאור הסופרים, המשוררים, הליכותיהם בבתי הקפה, תיאור הנשים, קלות דעתן, תאוותנותן, כמה בנאלי כל זה. כמה בנאליים הכיעור, הטיפשות והשטחיות, כמה לא מעניין.
באופן אירוני, אחד הדיוקנאות הספרותיים הזכורים ביותר של ברנר הוא מתוך "תמול שלשום", שעה שעגנון מתאר את ישיבתו בקפה חרמון ביפו, כשהוא אחוז מרה שחורה ומחרחר מדון וריב. אבל גם אם נוציא מכלל החשבון את "אהבתם ושנאתם" של עגנון וברנר כפי שתיאר חיים באר את יחסיהם, הרי יהיה טבעי או נוח יותר לחשוב על תולדותיה של הספרות העברית במונחים של בתי הוצאה לאור, תנועות אידיאולוגיות ותהליכים היסטוריים. במובן זה, הספר "עם הספל" של שחר פינסקר קורא תיגר על ההיסטוריוגרפיה - כתיבת ההיסטוריה - של מהלך ההתפתחות של הספרות העברית ומציג לא רק תפיסה סוציולוגית-ספרותית חדשה, אלא תכלית מעט שונה לספרות העברית - לא בהכרח "אספקלריה מאירה" כפי שהורה ברדיצ'בסקי, ולא בהכרח תכלית של "הערכת עצמנו" נוקבת כמו שתבע החבר ברנר.
כאן המקום לציין שזו אינה רשימת ביקורת. אילו הייתה זו רשימת ביקורת הייתה רשימת הגילויים הנאותים שהייתי מחויב לה תופסת את סך כל שטח הגיליון שהוקצב לי. במידה רבה, זהו פולמוס שלי עם המחבר, שנוגע בעיקר בתפיסת ההווה של התרבות העברית-יהודית. מה גם שאני עוקב אחרי המפעל הזה של פינסקר כבר לא מעט שנים ובגלגוליו השונים: מסדרת הרשימות במוסף ספרות ותרבות של עיתון "הארץ" ב-2008, דרך הספר A Rich Brew שראה אור באנגלית (במקור) ב-2018, ועד התרגום לעברית שרואה אור עתה בהוצאת מאגנס. הספר הוא גם במידה רבה סיכום או הביטוי המובהק ביותר של העמדה ה"דיאספורית" כפי שנקראה בוויכוח שנתגלע בין כמה מדובריה של הספרות העברית הצעירה בתקופה של לפני הקורונה. לא בגלל שחלקם הגדול של גיבורי התולדות האלה שמציג פינסקר לא הגיעו בסופו של דבר לא לפלסטינה א"י ולא למדינת ישראל, אלא בגלל העניין הבא:
המרחב התרבותי של בתי הקפה כפי שמציגם פינסקר - מבתי הקפה של ורשה ואודסה, דרך בתי הקפה של וינה וברלין ועד לניו-יורק ותל אביב - הוא המיצוי האולטימטיבי של יהודים במרחב העירוני מבחינה תרבותית, אינטלקטואלית וספרותית. מכוח התפיסה הזו הוא מציב בחזית הסיפור את מי שנחשבים בדרך כלל לנידחיה של הספרות העברית, מי שכתבו מחוץ לנרטיב-העל של הספרות העברית, מחוץ להקשריה הטבעיים. ההקשר שפינסקר בונה כאן הוא של יהדות מודרנית, אוניברסלית, רב-לשונית, שגם מבחינת תפיסותיה האסתטיות מתחברת לנוף האורבני-מודרניסטי של תקופת בין המלחמות.
בראש השולחן בבתי הקפה יושבים בספרו של פינסקר, לא רק ביאליק ב"שלג הלבנון" ואלתרמן-שלונסקי ושות' בקפה כסית, אלא גם מלך ראוויטש ושלום אש וי"ל פרץ בבתי הקפה של ורשה ושל מרכז אירופה. גבריאל פרייל ושמעון הלקין כמשוררי מודרדניסטים צעירים שיושבים לצד מאפיונרים יהודים בקפה רויאל, ומנסים ליצור נוסח עברי מודרניסטי דוגמת זה של משוררי האינזיך היידיים, גלאטשטיין וליילס, או קודמיהם מחבורת "די יונגע", משה לייב הלפרן או יעקב אדלר, טייקון תיאטרון יידיש מאיסט-ברודוויי. מבחינת הנראטיב שמשרטט פינסקר, בתי הקפה המודרניים הם הגילום המשוכלל או המופע המשוכלל ביותר של תפיסת התרבות היהודית המודרניסטית, באירופה ובשתי כנפותיה, ארצות הברית וישראל. לשיטת "עם הספל", זוהי נקודת השיא של הספרות היהודית, ואלה הם גם התנאים האידיאליים ליצירה יהודית.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "עם הספל - בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית", מאת שחר פינסקר
(באדיבות מאגנס הוצאה לאור)
אלא שכאן נשאלת השאלה כיצד אנחנו קוראים את הספר הזה כהיסטוריה, שהתכלית שלה היא אותה אוניברסליות מודרניסטית של בין שתי מלחמות העולם. אנחנו עוד לא יודעים כיצד תיראה הספרות העברית בעידן החדש שנפתח לפנינו, אבל אנחנו כן יודעים מה הייתה אחריתה של אותה האפיזודה המודרניסטית. תרבות יידיש הפכה למגודרת ומסוגרת עם מגמת התכנסות של יוצריה המרכזיים, דוגמת יעקב גלאטשטיין שהחל לפרסם את הקינות הגדולות ליהדות אירופה כשבתי הקפה בבירותיה כבר גססו כמו התרבות היהודית האירופית כולה. אם סיסמתה של תקופת ההשכלה הייתה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", הרי בתי הקפה היו בדיוק המקום שבו בא היהודי לגלם את תפקיד האדם בצאתו.
כפי שכבר למדנו לפני 90 שנה, כשהרחובות מתמלאים ברסיסי זכוכית ובדם - הסיסמה הזו פחות תקפה. כפי שאנחנו למדים מתוקף ההתכנסות וההתייחדות של רבים מגיבורי בתי הקפה של פינסקר אל תוך התרבות היהודית. השאלות שביקשו לשאול גלאטשטיין וחבריו בניו-יורק, כמו גם איציק מאנגר בפריז, כבר לא היו Do I dare to eat a peach, כפי שתוהה ת.ס. אליוט בפואמה הידועה. עולמה של התרבות היהודית עשה מעבר חד מהאוניברסליות בחזרה של התפילין ודפי הגמרא, הגרזן והקרדום, הקצב והגרדום. הקול המספר השתנה, מקול שמתפעל מיופיו של העולם, לקול של מי שמחפש שרידים באפר.
דווקא בגלל ההיכרות שלי עם הספר מגלגוליו הקודמים, הקריאה החוזרת השאירה בי איזו תהייה. כשקראתי את הרשימות היפהפיות כשראו אור לראשונה ב-2008, בתי הקפה נראו לי כמו אידיאל שיש לשאוף אליו. כאדם, כיהודי, כיוצר בשפה העברית. הקריאה בספר ב-2024, על רקע 7 באוקטובר ועל רקע המהפכים באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה, נדמית גם חגיגת המודרניות והמודרניזם בבתי הקפה בבירות התרבות העולמית כעוד אוטופיה יהודית, מסעירה ומושכת ככל שתהיה, שגם היא התנפצה על רקע כוחות היסטוריים גדולים ואכזריים יותר.
"עם הספר: בתי קפה ותרבות יהודית מודרנית", שחר פינסקר, תרגום: מתן קמינר, הוצאה לאור: מאגנס, 369 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
