1. ביקשתי מליאב, בתה של בת דודתי, לספר לי עוד על האיש שלה, קצין השריון ליאור סיון ז"ל, שנפל בעזה בדצמבר. הרגשתי שלא זכיתי להכיר אותו מספיק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
ליאור היה משקיע בשטויות שלו, החלה ליאב לספר. ערב אחד אורי אחותי הייתה למעלה בשירותים, ליאור דפק על הדלת ואז, כשהבין שהיא בפנים, הלך. אבל אורי כבר מכירה את ליאור והשטויות שלו וידעה שהוא רוצה להפחיד אותה, אז היא חיכתה יותר מעשר דקות כדי שילך (מפחיד וחשוך למעלה). ואז היא יוצאת בזהירות, מסתכלת ולא רואה אותו. דקה אחרי זה הוא מפחיד אותה משום מקום. אתה מבין, חנוך, הוא אשכרה חיכה למעלה בחושך עשר דקות רק כדי להפחיד אותה. תראה איזו מחויבות לבדיחה.
הוא היה קרחניסט בהגזמה. בחתונות ובמסיבות הוא אף פעם לא הסתפק בלהשקות חברים, או את החתן והכלה, תמיד היה חייב להשקות גם את אמא של החתן או סבתא של הכלה, לעלות על במה, לקחת את המיקרופון ולבלבל את המוח, להשקות את הדי-ג'יי. השיא היה בחתונה של חברים שלנו: הוא לקח את המיקרופון וסיפר - חירטט את החיים - איך בני הזוג הכירו ואיך הציעו נישואים, והכל בכאילו. בחתונות או מסיבות של החבר'ה שלנו הוא קבוע היה מרים את החבר’ה על הכתפיים. בחתונה שהייתה אחרי שנהרג הוציאו סטיקרים "ליאור הרמות".
2. לגברים במשפחה שלנו, ממשיכה ליאב לספר, יש משחק מטומטם: לראות כמה נמוך אפשר להגיע עם מד הדלק בלי להיתקע. קיצר, פעם חזרנו מהצפון ונתקענו על כביש 1 בלי דלק. ליאור, בקור רוח מעצבן, מצלצל לחבר שיביא לנו בנזין, ואז לוקח אותנו לצד של הכביש, פורס מחצלת, מכין קפה ומחלק עוגיות. היה כל כך נחמד, אז גם אחרי שהחבר מילא לנו דלק לא מיהרנו לחזור לאוטו.
ועוד משהו על קור הרוח המעצבן: פעם נתקעתי באמצע כביש 4. כמובן, טלפון ראשון לליאור. הוא מנסה לדבר איתי בסבלנות, ברוגע, בנחת, אני מאבדת את זה, לא שומעת כלום. בסוף הוא עזר לי והצלחתי לנסוע, ורק כשהגעתי הביתה הרשה לעצמו לצחוק על ההיסטריה שלי. קרא לי "ראש צינור". אבל הקטע הוא שברגע האמת הכל אצלו בקור רוח. גם כמפקד. כמובן, הוא מיד כתב בקבוצת הווטסאפ של החברים על ההיסטריה שלי.
3. לליאור היה - כמה מוזר לדבר בלשון עבר על איש כל כך צעיר - קטע עם שירים. הוא לא יכול היה לשמוע מוזיקה ולא לרקוד. היה מבקש מוזיקה לטינית (ארגנטינאי) בכל חתונה או מסיבה, ורוקד איתי כזה מהר שזה נס שאני לא נופלת. אבל לא רק לטינית. במכינה שלמד (חמדת) הוא היה מעיר את כולם כל בוקר עם השיר של גלי עטרי "מה שאת אוהבת". במלחמה, כל הטנק שלו האזינו בכל רגע פנוי למוזיקה. הוא השמיע להם את "ליל חניה" עד שכולם כבר הכירו את המילים בעל פה.
הוא היה מצחיק אותי ברמות, חנוך. ברמה שכל לילה לפני השינה היינו צוחקים שעות, על הכל ועל כלום. היה לו כישרון שאיכשהו הכל היה מצחיק אותו. הכל קליל ופשוט ומצחיק, ולהיות בסביבה שלו, אתה פשוט נדבק בזה. בסוף החודש התשיעי עם טל, הבן הבכור שלנו, ליאור עשה בלופים חיקויים של יניב ביטון מחקה את דרעי. בכיתי מרוב צחוק עד שכאבי הבטן הפכו לצירים, ובאותו לילה ילדתי מתוך צחוק.
4. בווטסאפ של החברים, פעם חבר הציע איזו הצעה מעצבנת. ולאט-לאט כל החבר'ה מתחממים, נהיים חסרי סבלנות, ואז אני קולטת מהצד את ליאור עוצם עיניים וסותם. ואני צוחקת, לא מבינה מה עובר עליו. שאלתי אותו מה קורה, והוא אומר שהוא מנסה להיכנס לראש של החבר, להבין מה הוא מרגיש.
עוד דבר חמוד: ליאור ממש אהב הנדסה וליצור בעצמו דברים. לפתור בעיות. פעם טלטול זרק לנו את הטלפון מהמרפסת, והוא נתקע בתוך גדר, במקום שאי-אפשר היה להכניס לשם יד. במקום להתבאס, ליאור התלהב, והרכיב מקיסמים, מסקינטייפ ומקל מטאטא מין מכשיר שתפס את הטלפון ואז משך אותו אלינו למרפסת. אי-אפשר להמציא את זה.
אורי אחותי הייתה מבקשת ממנו עזרה לפרויקטים שלה באדריכלות, וליאור כל כך נכנס לזה, שעד שלוש בבוקר היה מכין לה דברים במדפסת התלת-ממד. גם כשאורי החליטה כבר שלא באמת צריך, ליאור התעקש להכין לה.
5. אבל הכי חשוב, חנוך, באמת ידעתי שאני הכי אהובה בעולם. הוא נתן לי הכי הרבה ביטחון והרגשתי שהוא הבית שלי ואני שלו, ואני מבינה עכשיו איזו מתנה זו הייתה. הוא האמין בי ואהב אותי ותפס ממני הרבה יותר ממה שאני תופסת את עצמי. וזה דבר ענק, לדעת בפשטות שאני באמת הייתי הכי אהובה בעולם. הוא אף פעם לא ויתר עליי. יכולתי לכעוס עליו בגלל כל מיני שטויות. באמת. הייתי מפנה אליו גב, כאילו ברוגז, וליאור פשוט לא נתן לי לריב איתו. הוא היה מחבק אותי מאחורה. מנשק. מצחיק. עד שאי-אפשר באמת היה לכעוס עליו. ובאמת לא הצלחתי לריב איתו. אני כועסת והוא מחבק, איך אפשר לריב ככה? ליאור היה הדבר הכי בטוח ואוהב.
6. עד כאן מליאב האהובה, אחת מהאלמנות הצעירות כל כך והכואבות כל כך שיש בארצנו הכאובה. ואני רק אוסיף ואומר שליאור נהרג בקרב גבורה בחאן-יונס. פגשתי את המח"ט שלו בסיור שעשיתי שם. בלי לדעת שאני קרוב משפחה של ליאור, הוא סיפר לנו על גבורתו של קצין השריון שהציל את הטנקים, כשנחשף כדי לחסל את המחבל שרץ להתאבד עם מטען על הכוח. לאחר שנהרג, נולדה שקד, ילדה שלא תכיר את אביה. אבל תגדל לאורו.
ליאור הוא אחד מכמעט 700 החיילים הגיבורים שאיבדנו מאז השבת ההיא. כל אחד מהם הוא עולם. כל אחד הותיר אחריו שובל של כאב אבל גם של זיכרון המאיר את הדרך.
הלוואי ונהיה ראויים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
