זו הייתה שנה מאוד קשה לנירו לוי. גופו היה עדיין שבור מהתאונה הקשה שעבר, אבל מצב הרוח התחיל להשתפר והוא תיכנן לחגוג את החיים שקיבל בחזרה במסיבת טבע בדרום, ב-6 באוקטובר. לוי סגר עניינים וסיפר לבת זוגו אז, ירין, שמחכה להם סוף שבוע של נובה. למרות כל מה שחווה רק לפני שנה - שתי מכוניות שעברו באדיבות על גופו, הוא היה משוכנע שמכאן החיים חוזרים לחייך אליו. הכל היה מוכן לקאמבק של נירו לוי בדיוק כמו שאתם מכירים אותו: בליין, אוהב את החיים, חולמני ואופטימי. הייתה רק בעיה קטנה - הבן שלו, עומר, תיכנן ללכת בדיוק לאותה מסיבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"באוקטובר זה היה בערך שנה לתאונה שלי. עברתי שיקום לא קל, אחרי שכמעט הלכתי לעולמי", הוא משחזר. "שמעתי הרבה על המסיבה הזו. אני אוהב לבלות, זה חלק חשוב מאוד מהחיים. חשבתי שאצא לנובה עם בת הזוג שלי, אני מכיר את המפיקים, מכיר די-ג'ייז שניגנו שם, מעורה מאוד במיליה. בניתי על המסיבה הזו. חיכיתי מאוד".
עד כדי כך? כבר ידעת מסיבות בחייך.
"ידעתי שב-10 באוקטובר אני אמור לטוס לדרום-אפריקה, לצלם את 'גולסטאר'. אמרתי לעצמי, וואלה, אחרי שנה של שיקום קשה, רק בתי חולים, כמעט בלי לצאת מהבית, טיפולים, תיזוזים, נצא למסיבה טובה. נראה אנשים, נעשה שמח. זו תהיה יופי של פרידה מהארץ".
תסריט הגיוני.
"דיברתי עם עומר יומיים לפני ואמרתי לו, 'מה עם שישי ערב, נאכל עם אחותך, עמליה?' והוא אומר לי, 'לא אבא, אני לא יכול בשישי'. ואני אומר לעצמי, נו, ארוחת שישי עם אבא זה כבר לא טוב. אוקיי, הוא בן 22, אני הייתי בגילו. מבין. ואז עומר אומר, 'אני הולך למסיבת טבע'. אני אומר לו, 'וואלה, אתה הולך לנובה!'"
עזרת לו עם כרטיסים לגיהינום?
"אמרתי לו שאני מכיר חברים אם הוא צריך סיוע, והוא אומר לי, 'אבא, כבר קנינו כרטיסים שלושה חודשים מראש. כולם מדברים על המסיבה הזו. אנחנו הולכים לשם עשרה חברים'. ברגע הזה היה לי ברור שאני לא הולך למסיבה שהבן שלי הולך אליה. גם לא סיפרתי לו שתיכננתי ללכת".
למה בעצם?
"אני לא אבאס לו את המסיבה, הוא לא צריך לראות את אבא שלו שם. ברגע שהבן שלי סיפר לי שהוא הולך למסיבה שאני הייתי אמור להיות בה, הרגשתי פתאום שזה הזמן שלי לפרוש בשיא. הסיטואציה הזו הורידה עליי מסך מסוים".
כלומר, זה כבר העולם שלו ומבוגרים כמונו לא צריכים להיות מוזמנים.
"ניסחת יפה. באותו רגע שבו הבנתי שעומר צריך להיות שם, ידעתי שזהו, זה הזמן רק שלו להיות במסיבה. זה הזכיר לי שפעם איזה ילד קטן קלט את עומר ברחוב ואמר לו, 'אתה עומר גורדון לוי! אני חולה עליך, אתה גדול ביוטיוב'. כששמעתי את זה, הבנתי שזה העתיד, שזה היופי. אותה מחשבה עברה לי כשהוא אמר לי שהוא הולך לנובה. רק הסברתי לו שיכולתי לדאוג לו לכרטיסים, כי אני מכיר את כולם".
ומה עשית במקום בשישי בערב?
"הלכתי לאכול עם חבר טוב, אצל חיים כהן ב'יפו-תל אביב'. אני שם, ועומר מתקשר אליי ואומר, 'אבא, יש חבר אחד שאין לו כרטיס לנובה, אתה יכול לדאוג לו? אמרתי שבטח, אין בעיה. בוא נקדים את הסוף כי הדרך לשם מאוד ארוכה ומאוד עצובה. כל החברים של עומר חזרו בחיים, תודה לאל. אבל זה שדאג לכרטיס, שי שלו, אחד מאנשי ההפקה, לא איתנו. הוא הציל את אשתו אילת, שברחה. יהי זכרו ברוך".
7 באוקטובר, עומר לוי במסיבה. אבא נירו מתעורר עם האזעקות הראשונות בדירה שלו בתל-אביב. "אלה היו האזעקות של שש וחצי, שמעתי איזה בום חזק, הייתה נפילה קרובה. התעוררתי באדישות של ההרגל וחזרתי לישון. ואז פתאום הטלפון רוטט בטירוף בתשע בבוקר. גרושתי לירן על הקו, היא בהיסטריה. הילד קיבל כדור במסיבה, פינו אותו לבית החולים ברזילי, תלך מיד, תחלץ אותו".
לפחות ידעת איפה הוא מראש.
"לקח לי כמה שניות לעכל בכלל מה קורה. ברגע שלירן אמרה לי שעומר נפצע, התעוררתי במהירות טיל. הערתי את ירין, ובום אנחנו באוטו שלה, אאודי קטנה".
לוי דוהר לברזילי. להפתעתו הכבישים ריקים לחלוטין. "עשר בבוקר, אני עוד לא מבין בכלל שזו מלחמה, כי כל מה שאני יודע על המצב מגיע מהשיחה עם לירן. אבל יש תחושה מוזרה נורא באוויר שאני בכלל לא יודע להבין או להסביר".
ולירן סיפרה לך רק על הפציעה של עומר. לא על כל מה שקורה.
"בדיוק. מבחינתי היה פיגוע במסיבה של עומר. כשאני מגיע לצומת אשדוד, אני מרגיש כבר לגמרי שמשהו פה לא מסתדר לי. הכל ריק מדי ופטריות עשן ברקע. אני מקשיב לרדיו, אבל גם הם לא מעודכנים, אלא רק מודיעים על אזעקות כל הזמן. כשאני מגיע לאזור אשקלון, אני כבר מתחיל להבין שכנראה יש בישראל מלחמה. בעצם אני בוור-זון משוגע, אמיתי. אני רואה מכוניות מרוסקות, עשן, טילים, ואני שואל את ירין, 'איפה הצבא?' הרי אני זוכר את קו החוף במלחמת לבנון הראשונה, הייתי ילד בחיפה, ישבתי על הים, ראיתי נוכחות צבאית. אבל הפעם אני עובר דרומה עוד ועוד, ולא רואה צבא בכלל".
"אני זוכר את קו החוף במלחמת לבנון הראשונה, הייתי ילד בחיפה, ישבתי על הים, ראיתי נוכחות צבאית. אבל הפעם אני עובר דרומה עוד ועוד, ולא רואה צבא בכלל"
תחושה שקשה לתפוס גם היום.
"אפוקליפסה. ואז מגיעים לבית החולים ברזילי. אני כבר בטירוף. ירין סיפרה לי אחר כך שרצתי לחפש את עומר ולא שמתי לב שהיו גופות למטה בכניסה, גם דברים נוראים אחרים. העין שלי לא רצתה לראות את זה, הפסיכולוגיה שלי עובדת נכון כנראה. התמקדתי רק בעיקר כל הזמן. 'אני מחפש את עומר גורדון לוי', אומרים לי 'באורתופדית'".
נרגעת קצת? הילד חי, זו בשורה!
"איזה נרגעתי. הוא נפצע, זה מדאיג, ועדיין לא הבנתי את גודל האירוע. זה בערך 11 בבוקר. אף אחד שם לא באמת ידע משהו. פתאום אני רואה את עומר, בהלם טוטאלי, שוכב חבוש ברגל, עם אינפוזיה, לא מתקשר כמעט. במקביל לירן על הקו, 'תוציא אותו משם, קח אותו לתל השומר'. ירין רצה למטה, כל הזמן אזעקות, אין רופאים, היא יורדת לתרום דם, היא סטודנטית שנה ג' באוניברסיטה העברית, עתודאית, מבינה עניין. בינתיים אני רץ לחפש חבר אחר של עומר שנפצע, מוצא אותו ואת אבא שלו. הרופאים משום מה עדיין לא מספרים לי מה מהות הפציעה של עומר. בלגן עצום, אין מי שיענה לך".
זיקוק מדויק של ההלם שאחז במדינה ב-7 באוקטובר.
"חכה, לא תאמין. אני יוצא שנייה לעשן למטה ותוך כדי מסתכל על בית החולים ואומר לעצמי, קיבינימט, מה חשבו לעצמם אלה שבנו את הבית חולים כולו מזכוכית שני מטר מהחזית? מה קורה אם יש פה פצצה, איפה אני מתחבא? לא עוברות שתי דקות, יש אזעקה, שלוש נשים שמנקות את בית החולים נדבקות לקיר מהפחד. נדבקתי איתן, אמרתי שזה נראה לי המקום הכי בטוח. יום למחרת שמעתי שהמחלקה הזו למעשה טווחה. וכל הזמן הזה אני מסתכל על החלון ולא רואה צבא. איפה המסוקים, אני שואל, איך זה יכול להיות?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"אין לי תשובה, אני רק בלחץ. לירן גם לוחצת עליי בטלפון, 'מה עם עומר?' ואני אומר לה, 'הילד לא מוכן להתפנות, הוא בטראומה, לא רוצה לעלות על האוטו שלי. מה עושים?' במקביל ירין עולה מלמטה ואומרת לי, 'נירו, אל תשאל, קטסטרופה. אין רופאים'. הגלגלים רצים לי בראש מהר, זו תושייה. ברור לי שכרגע הבן שלי בפציעה יחסית לא חמורה, כנראה, והוא אחרון בתור לטיפול. אחרי מה שראיתי שקורה למטה, שזה גיהינום, הבנתי שהמצב כאן לא ישתפר בקרוב. לירן אומרת לי בטלפון, 'קח אותו לתל השומר'. אני שנייה חושב כמו במשחק של רמזים. רגע, כדור, ירך, אורתופד, מישהו שהציל אותי, איכילוב. פרופ' אמל חורי! אני שולח לו הודעה, מספר לו מה קורה. אחרי חמש דקות הוא חוזר אליי, 'תביא אותו לאיכילוב'".
9 צפייה בגלריה
נירו לוי ובנו עומר. "הוא נפצע, זה מדאיג, ועדיין לא הבנתי את גודל האירוע"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
אבל עומר לא רוצה להיכנס למכונית שלך. הסביר למה?
"כן, מהטראומה, כי ירו עליו רק לא מזמן, כשהם היו באוטו. עכשיו כשאני חושב על זה, המסקנה שלי היא שהמחסנית של המזל במשפחה שלנו באותו יום הייתה מלאה. היה רצף של אירועים שהצילו את הילד והחברים שלו באותו אירוע נורא. זה התחיל מתושייה של חבר שהיה איתם, שעשה סחיבת פצוע לעומר. הוא לא היה מסטול ולא עישן ולא שתה. הוא היה הנהג, והם ברחו יחסית מהר מהמסיבה. האוטו המשיך עד מטע בננות. עומר ישב מאחור וסחבו אותו למטע. הם התחבאו מהמחבלים עד שמצא אותם אלוף משנה בשם עידו סעד, שבמקרה היה בטיול אופניים בשבת בבוקר, בלי נשק, בלי כלום. הוא הזעיק חברים שלו עם ג'יפים ופינו אותם לברזילי. הבחור הזה, עידו, הוא גיבור ישראל".
עדיין יש לך את אותה הבעיה. איך עוברים מאשקלון לאיכילוב?
"זה היה סרט. עומר ממשיך לומר שהוא לא רוצה להיכנס למכונית. אני מסתכל על ירין ומנסה למצוא כיוון, הלחץ בטלפון מהכיוון של הגרושה לא מפסיק לרגע, ההיסטריה. אמרתי לירין, 'את זוכרת שאני הייתי מאושפז במחלקה האורתופדית והיו צריכים להעביר אותי לשיקום?' צעקתי שם שאני רוצה הביתה. ואז הפרופ' הגדול הסתכל ואמר, 'אם הוא רוצה הביתה, תשלחו אותו הביתה'. הוא ידע שאני אחזור על ארבע. זה היה יום כיפור 2022, הכי שחור שהיה לי, הרגשתי, והייתי, נכה לגמרי. מפורק. פתאום הכל היה לא נגיש. במוצאי כיפור חזרתי על ארבע לשיקום".
זה סיפור בפני עצמו. אבל איך זה מתקשר לעומר?
"שאלתי את ירין, 'את זוכרת איך פינו אותי הביתה מבית החולים?' אמרה שזה היה אמבולנס פרטי. ואז אני אומר לו, 'עומר, גיבור שלי, להיכנס לאמבולנס אתה תהיה מוכן?' הוא אמר שכן".
רק איך תשיג אמבולנס פנוי בשיא הכאוס של 7 באוקטובר?
"אני? אמרתי ללירן, 'תמצאי אמבולנס פרטי דחוף אם את רוצה שנרפא את הילד'. לא רק שהיא מצאה ב-7 באוקטובר, שזה בלתי אפשרי, היא גם לא מספרת עד היום איך היא מצאה".
האמבולנס מגיע בשעות הצהריים לברזילי. "באשקלון זה כבר נראה כמו מלחמה ואני עדיין משתגע איפה הצבא. מגיע האמבולנס, עם נהג גבר מרמלה. מה לעשות? בזכות ירין הצלחתי להוציא את הילד עם כל הבירוקרטיה המוכרת ולא 'לחטוף' אותו מבית החולים".
הם יוצאים לדרך לתל-אביב. האמבולנס של עומר מלפנים, לוי ובת זוגו ירין באאודי, מיד אחריהם. "זו הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים כי הרגשתי אימה באוויר ולא ידעתי להסביר למה. בשעות האלה חשבנו עדיין שזה פיגוע נקודתי בנובה. לא שמעתי בכלל מה הולך בקיבוצים. הייתה לי מטרה להציל את הילד, ולהפסיק את הלחץ של הגרושה בראש. אנחנו יוצאים מאשקלון לבד, אני והאמבולנס, הכביש ריק, פחד אלוהים, פיצוצים, אזעקות. כל מה שעניין אותי זה להגיע הביתה".
איך עברה הדרך?
"מאשדוד התחלתי לראות צבא ומחסומים, הבנתי שאוקיי, הגעתי למקום שאולי בטוח. עד שם לא ראיתי צבא. אני גולנצ'יק, ראיתי קצת דברים בשירות שלי. הייתי בג'באליה, בשאטי, אבל עד איכילוב לא הצלחתי להירגע. אנחנו מגיעים לאיכילוב שמחכה לפצועים. גם התקשורת שם, אבל אף אחד לא שם לב אלינו כמובן. הכניסו לי את הילד לסי-טי ושם גילו 7.62 קליבר של קלצ'ניקוב שטייל בגוף ונעצר, לא נגיד איפה, בוא נכבד. תושייה של רופאים".
"עוד קצת ובמצב הנוכחי עומר היה נשאר בבריזלי עם פציעות שהיו מתפתחות לקשות... בדיעבד התברר אפילו שזה היה עניין של כמה דקות. הרגשתי שה
באשקלון עוד חשבת שזו פציעה יחסית לא חמורה.
"טעיתי. עוד קצת ובמצב הנוכחי עומר היה נשאר בברזילי עם פציעות שהיו מתפתחות לקשות, כי הטיפול בו היה מתעכב ואז, שלא נדע, הקליע היה יכול ליצור נמק שהיה מוביל לסיבוכים חמורים. בדיעבד התברר אפילו שזה היה עניין של כמה דקות. הרגשתי שהצילו לי את הילד".
בינתיים עומר מתאושש?
"הוא כבר התחיל לתקשר איתנו מהאמבולנס, היה בהכרה. אבל לא העמסנו עליו. לא שאלנו מה ראה, מה קרה. להפך. הוא סיפר שעל ההתחלה הבינו שמשהו לא טוב קורה, ואז ריססו אותם, ואז האוטו נעצר והם ברחו למטע".
איך הוא מאז?
"עבר שיקום לא פשוט, הרגל בסדר. הוא חזר לעצמו, ויש לו גנים בריאים".
קצת יותר משנה לפני כן, באוגוסט 2022, לוי חווה תאונה קשה אחרי ששתי מכוניות דרסו אותו בזו אחר זו כשרכב על אופנוע. הוא הוגדר נס רפואי והחל בשיקום ארוך כשרוב גופו חבול ושבור. שנה אחרי, הגורל האיום מייעד לבן שלו תהליך דומה. "תשמע", הוא מרים לרגע את הקול ומנופף ביד. "זו הייתה הזיה! אתה אומר לי שזה דומה? אתה רואה את הילד שלך עובר שיקום עם אותו צוות שטיפל בך, אחד לאחד. ואתה אומר, וואו, תראה מה החיים עושים לך. הבן שלי עובר את מה שעברתי. אתה מסתכל על זה ואומר, זה שיעור, בוחנים אותי. אבל יש לי ילד ווינר, אמא שלו ווינרית. ואז כמובן עוד לא ידעתי שגם אבא שלי יצטרף לסימפוזיון הישרדות בבתי החולים".
9 צפייה בגלריה
פסטיבל הנובה. "עומר הציל לי את החיים. אם אני הייתי הולך למסיבה, סביר להניח שהייתי הולך לעולמי או נחטף"
(צילום: עידו דרבי וליאב פרנקו)
הרמת את הקול. אולי אתה גם כועס על המדינה. היא לא הייתה שם בשביל עומר ברגעים האלה.
"מה זה יעזור? ובוא, אני יכול לכעוס על משהו? עומר הציל לי את החיים. בגלל העובדה שהוא הלך למסיבה - אני לא הלכתי. אם אני הייתי הולך למסיבה, כשכולי עוד במצב הזה, פצוע, לא יכול לרוץ, סביר להניח שהייתי הולך לעולמי או נחטף. כבר היו לי דמיונות של הומור שחור איך הם אומרים שחטפו את גיסנו לעזה, כי אנחנו יודעים שהם מכירים שם את 'רמזור'. אולי הייתי מעשן איתם בזכות זה? הדמיון הפליג. שמע טוב. אני, האתיאיסט, עשיתי ברכת הגומל, הלכתי פעמיים לבית הכנסת, פעם אחת עליי, פעם אחת על עומר. אני איש שמבחינתו אמונה זה שפינוזה, אלוהים נמצא בטבע, בכל מקום".
אז התחלת להאמין באלוהים?
"אני בן אדם רוחני, ואלוהים זו מילה גדולה. אני לא רואה את אלוהים כמו פתק בכותל, אלא קסם הבריאה. אם היה אפשר לקחת תשעה מיליארד אנשים, להעלות אותם לירח, לשים אותם שם שנייה שיראו את כדור הארץ, כמה הוא קטן בקנה מידה של קוסמוס, אולי הם היו מבינים שלא צריך לריב".
שלושה ימים אחרי שחייו של בנו ניצלו, היומן זימן לו את תאריך הטיסה לדרום-אפריקה, לצילומי 'מרוסקים: גולסטאר הסרט' שעלה ביולי האחרון למסכים ומשך עד כה, לפני נתוני בתי הקולנוע, סביב 200 אלף צופים, מספרים מאוד יפים בתקופה של מלחמה, שגם הובילו להכרזה על סרט נוסף. את הקומדיה הפיקו ADD וסרטי יונייטד קינג, בהתבסס על סדרת הדוקו-ריאליטי שעלתה למסכים ב-2012, עם תסריט שנכתב על ידי דוד דהן ובבימויו של אמיל בן שמעון. אלא שב-7 באוקטובר לוי לא האמין שהסרט באמת יכול להצטלם.
"אני אומר לעצמי איך זה יכול להיות? באמת נצלם סרט עכשיו בדרום-אפריקה?"
טעית.
"בגדול. הסוכנת שלי אומרת לי, 'גולסטאר קורה. הם כבר שם, מצלמים'. אני אומר לה, 'לא מאמין. הילד שלי עדיין בבית חולים'".
9 צפייה בגלריה
נירו לוי בסרט "מרוסקים: גולסטאר הסרט". "יש מערכת שלמה שתלויה בהופעה שלי, ומבחינתי נאי לא יכול לאכזב, לא יכול לא להיות מקצוען"
(צילום: דוד סידר, סרטי יונייטד קינג)
הקדמת את השאלה שלי.
"מה אני עושה? הטיסה הייתה אמורה להיות ביום שלישי, ואף אחד שם לא יודע שהבן שלי נפצע בכלל. אני לא מנסה לבטל, כי זו עבודה ואתה חתום על חוזה. באמצע הצילומים אני אמור לחזור לשתי הצגות באילת של 'שיעור באהבה', להיט לא קטן עם ענת עצמון, ומי ידע מה יהיה? חייב פה לפתוח סוגריים".
בבקשה.
"להצגה הזו הלכתי עם קביים כדי להפעיל את המוח ולראות שלא נפגע לי הזיכרון. המוח זה שריר וצריך לעבוד עליו כל הזמן, וזה מה שאני עושה. עבודה זה אל"ף-בי"ת, ויש לי גם זיכרון צילומי. המוח שלי נפגע לתחושתי בתאונה, אבל הוא בסדר גמור".
יכולת לומר להפקה של הסרט, 'זה הבן שלי. אין מצב שאני לא נשאר איתו בארץ'. בטוח שהיו מתחשבים.
"אני יכול הכל אבל יש פה גם פרנסה, יש מערכת שלמה שתלויה בהופעה שלי, ומבחינתי אני לא יכול לאכזב, לא יכול להיות לא מקצוען. בינתיים גם הקלו עליי קצת. הודיעו שעומר מתפנה הביתה. אמרתי, אוקיי, זה כבר טוב. יש אמא, יש סבא וסבתא, יש אחות של אמא, יש את ירין. אני משאיר את האזור מרושת והולך לעבוד, כשאני כולי בעצמי עוד פצוע וכואב מהתאונה. תקשיב, אני איירון מן בהגדרה. אתה רוצה לראות כמה מתכות יש עליי? רגל ימין מתכת, באגן מתכת וביד שמאל והלסת. עומר הבין שאם נסעתי ככה, באמת שלא הייתה ברירה".
לוי נוחת באחד המקומות היפים בעולם, בדרום-אפריקה, סמוך יחסית לפארק קרוגר המרהיב. "כשהגעתי לשם הבנתי את הניתוק. מקום משגע. אתה רואה את ההרים מולך ומרגיש 'בראשית ברא'. אבל הראש לא עזב את הארץ. אתה רואה קופים מטיילים שם כמו חתולים בארץ, יחמורים, שומע ציוצי ציפורים שלא הכרת. הכל ירוק, מוקף נוף מהמם".
הצלחת לקחת קצת אוויר?
"דגש על קצת. פתאום מתברר שצריך להחזיר את עומר לבית החולים, יום אחרי שהגעתי. מתברר שנשארו רסיסים ברגל. אישפזו שוב את הילד. אני אומר, אוקיי, לירן שם, ירין שם, אני בקשר עם עומר, תומך בו בכל מה שהוא צריך. שולח לו דברים, משתמש בקשרים שלי. ואז מגיע יום הצילום הראשון שלי לסרט".
"כשהגעתי לצילומים הבנתי את הניתוק. מקום משגע, אתה רואה את ההרים מולך ומרגיש 'בראית ברא', אבל הראש לא עזב את הארץ"
את הסצנה הראשונה הוא צילם במטוס. "לפני ההתרסקות, לפי העלילה. כאבו לי מאוד הרגליים מהטיסה הארוכה ומההליכה. זו שמורת טבע שנועדה להליכה ברגל, אבל הנעליים לחצו עליי, כאבו לי הרגליים, אז בשיא טיפשותי באתי לסט, לסצנה קצרה, עם כפכפים. מכיר את העמודים של התאורה ואת הבסיס שלהם?"
זה כבר נשמע כואב.
"אז הרגל הפצועה שלי נזרקה לי איכשהו עם הכפכף לעמוד של התאורה. ומזכיר לך שבאותם ימים אין לי תחושה ברגל. המכה הייתה מאוד חזקה, ואני לא הייתי מודע עד כמה. התברר ששברתי זרת. אין מה לעשות עם זה כדי לטפל, אבל אתה לא יכול ללכת, במקום שבו הכי שווה ללכת".
קשוח.
"מדכדך מאוד. הבן שלי חוזר לבית החולים, אני גמור עם שבר בזרת במקום מהמם ביופיו. אני לבד בצימר גדול, פינקו אותי, אבל המצב רע. היו לי מספיק סיבות ליפול, אבל אני לא בן אדם דיכאוני. מתאונה כמו שהייתה לי, אחרים לא חוזרים בכלל. הכל בראש. אני עובר שנתיים שלא מאחל לשונאים שלי. השנתיים האלו לימדו אותי מה הן באמת תעצומות נפש. מה זה לגלות בעצמך תעצומות כאלה ואיך אתה נהפך לשורד כי אין לך ברירה. פגעו בגוף שלי, שהוא כלי העבודה שלי כשחקן. אני לא יכול להרשות לעצמי ליפול לדיכאון, אין לי את הלוקסוס הזה".
איך הגעת לתובנות בריאות כאלה?
"בשיקום הייתה לי פסיכולוגית, אבל אני הפסיכולוג הכי טוב של עצמי. מה זה שחקן? להבין את נפש האדם. מה שהדאיג אותי מהרגע הראשון היה העניין הפיזי, כי נפשית, אני כבר יודע, אני בן אדם חזק ובריא בנפשו. יש לי עור של עשרה קרנפים מכל מה שעברתי בקריירה".
חרדות, דיכאונות?
"ברור שיש הכל, וגם עצבים, ואני גם יכול להתנהג לא יפה במצבים מסוימים. אבל במהות אני בן אדם בריא בנפשו, רואה את המציאות נכוחה ומבין אותה".
9 צפייה בגלריה
נירו לוי. "במהות אני בן אדם בריא בנפשו, רואה את המציאות נכוחה ומבין אותה"
(צילום: גבריאל בהרליה)
אז אחרי שנתיים כאלה יש תחושה של למה זה קורה לי, למה היקום נגדי, נניח?
"אבל יש צד שני, ואני לוקח את הצד החיובי. עומר היה יכול להיות חטוף או נרצח, נכון? זה התחיל איתי, אני מזכיר. יכולתי ללכת לגמרי, או להישאר בלי רגל. למדתי בשיקום, אחרי שחזרתי על ארבע במוצאי כיפור: נפצעת, עברו עליך באדום, אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התוכניות שלך. הייתי אמור להתחיל סדרה, הצגה, חוזים חתומים ממש בתיק שעל האופנוע שרכבתי עליו בתאונה - ובום. שקלתי אחרי התאונה 63 קילו, ירדתי 12 קילו, ואני 1.86 מטר גובה, זה היה תת-משקל".
היו נפילות בכל החומה המנטלית הקשוחה שאתה מציג כאן?
"ברור שנפלתי וברור שבכיתי לעצמי והייתי יושב על כיסא גלגלים עם מוזיקה וג'וינט בשיקום ורק דמעות".
מה היה הרגע הכי קשה בכל השיקום?
"עדיין יש כאלה. אני לא אדם עם נטיות אובדניות ואף פעם לא הייתי שם. אני רואה את החיים כיפיים מדי וקצרים מדי. אלוהים גדול, לא משנה באיזו שפה. בערך באותה תקופה שנפצעתי, כנראה שאלוהים היה עסוק, כי גם המלכה אליזבת עלתה למעלה וגם צביקה פיק עלה למעלה, אז הוא אמר מה עכשיו נירו לוי? תישאר למטה, תעשה עוד קצת שמח, אני אקח אותך אחר כך. מאז אני מנסה רק לעשות טוב".
לפני שלושה חודשים לוי נזכר שוב כמה החיים הם דבר נזיל מאוד. "מוצאי שבת, אני בהצגה באשדוד, לשם שינוי ירין ואני מחליטים שניקח את האוטו. אפשר היה לספור על יד אחת את הפעמים שלקחנו את האוטו להצגה. תמיד בהסעה".
מה כבר יכול להשתבש.
"בדיוק. אני נוהג באוטו של ירין, 23:30, הייתה הצגה סבבה, שעה ועשרים קונצרט של צחוק. אני גם אומר כמה מילים באופן אישי בסוף ההצגה, תקופה לא פשוטה, אתה מרגיש איך הקהל צריך את זה. איילון דרום, ליד בת-ים. פתאום אני שומע בום גדול ורואה בשמשה קדמית, בדיוק באמצע, חור גדול. כל הזכוכיות עפו עלינו. ירין דיממה".
רצף אירועים כזה. אני כמעט בלי שאלות כבר.
"ואני ממשיך לנסוע ואומר לה, 'ירין, זרקו עלינו אבן'. והיא אומרת לי שלא יכול להיות. אני אומר לה, 'זו אבן, מה שקרה פה צריך לפתוח מהדורת חדשות'. ירין חשבה שאחד המכשירים האלקטרוניים שעל השמשה אולי פוצץ אותה. מגיעים הביתה".
רגע, למה לא עצרתם את האוטו?
"אחרי דבר כזה שוב חשבתי שחייבים להגיע ישר הביתה. אני מסתכל טוב ורואה ליד הנהג, אבן בגודל של אגרוף שחדרה במהירות של קליע, פוצצה את הזכוכית והתיישבה במקום של הכוס. אם הייתה קצת ימינה או שמאלה, זה או שאני הייתי נפגע ומאבד שליטה, או שהיא הייתה פוגעת בירין. במשטרה אמרו שכמה מכוניות קיבלו אבנים באותו לילה. לא חושב שמצאו את מי שזרק. מי חיפש בעצם? זה אירוע קטן ומינורי אחרי מה שקורה לנו בחודשים האחרונים".
אתה מנרמל ניסיון לרצח.
"לבני אדם יש יכולת לנרמל כל דבר במוד של הישרדות".
תגיד, אחרי כל כך הרבה אירועים קשים כאלה, בכל זאת יש מחשבה להתקרב לדת, לאלוהים?
"זה מזכיר לי ששאלו אותי אם ראיתי אור לבן כשנפצעתי. זיבי, החיים יכולים להיעלם ומי שסובל זה רק מי שנשארו בחיים. יש לפעמים שבריר של שנייה בין חיים למוות ואני הייתי בשבריר הזה. יש עולם הבא או לא, יש אלוהים או לא, זה לא משנה. אנחנו זה אבק. רק מסע בזמן. יש לי אמונה בחיים".
אז אתה לא הולך ללמוד קבלה.
"הקבלה היא לקבל את החיים, את עצמך, את האחרים. לא צריך שום תחפושת כדי להבין את זה, אלא רק בפנים, ואז הקבלה באה והאמונה באה והאמונה בעצמך להיות איש טוב באמת".
אתה חושב שהיית איש מספיק טוב עד היום?
"אני מאמין שכן. אם הוא השאיר אותי פה ואת הבן שלי ואת אבא שלי אפילו עד עכשיו, אולי זה כי אני טוב. מי זה הוא? זו מילה גדולה. תקרא לו אלוהים, אללה, מה שתרצה".
אז איפה הדבר הגדול הזה היה ב-7 באוקטובר?
"הכל זה תורת הקוואנטים, מקריות. שבריר של שנייה של מזל לפה או לפה. יש גדולים ממני ומומחים ממני שדנים בזה. אני אסכם ככה: הבעיה הכי גדולה של היהודים זה היהודים עצמם, והפחד הכי גדול זה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק התפאורה משתנה. מבחוץ האויבים שלנו מבינים את זה ועולים עלינו בהרבה מובנים, לצערי הרב. מעם הספר נהיינו עם הנשק. גם גדול המאמינים והחכמים והנביאים בישראל כבר למעלה מ-50 שנה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, חשב ככה. המחלה דוגרת, לוקח לה זמן, היא לא מתפרצת ביום אחד. כשאתה מסתובב שנתיים בבתי חולים, אתה רואה איך המחלות דוגרות. אין סתם, כלום לא קרה סתם. 7 באוקטובר לא קרה משום מקום, נתנו את הסיבות. התוצאה איומה וזה שלא לוקחים אחריות זה עוד יותר איום".
9 צפייה בגלריה
נתניהו. "מי אחראי? לא רק הראש. כשהדג מסריח, הוא מסריח מהראש ואפילו העטיפה לא תצליח לעצור את זה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מי אחראי?
"אענה לך בסיפור. אתה יושב אחרי עשרה ימי צילום ל'גולסטאר', בעצמך פצוע, צריך ללכת ברגל עם שבר כי אין ברירה, צריך להגיע לסט. 500 מטר ויש לי אחריות. מה אתה תהיה, מפונק? מה אני כוכב? לא. את מי זה מעניין. בוא תן את העבודה. אז אני אומר, תנו את העבודה. לא רק הראש. כשהדג מסריח, הוא מסריח מהראש ואפילו העטיפה לא תצליח לעצור את זה".
עכשיו יחשבו שאתה מאשים את רה"מ בנימין נתניהו.
"זה כבר לא עניין של ימין שמאל, זה הרבה יותר גדול ומורכב".
זזת ימינה בגלל המלחמה?
"לא ימינה ולא שמאלה. אותן דעות. אמרתי שלצערי צריך להיות יותר גרוע כדי שיבינו כמה גרוע. כשאתה שומע את הדו-שיח שמתקיים היום, אתה חושב שקרה משהו? השתנינו? האויבים שלנו עושים לנו בית ספר. חצי מדינה משותקת, פליטים. נראה לך הגיוני? אני לא זוכר דבר כזה".
גם חיפה שלך עלולה להפוך לחזית ברגע.
"בית החולים האיטלקי, שם מאושפז אבא שלי, יושב על קו ראשון לחיזבאללה. אני כבר לא מפחד על עצמי, אלא על הסובבים אותי".
הבת שלו עמליה התגייסה תוך כדי המלחמה. וגם זה, לדבריו, לא מוסיף לשקט. "לא קל לה, לא קל לאמא שלה. בגלל שלא קל להן אז לא קל לי. היא כבר משרתת ביחידה נחשבת, אבל אני לא יודע אם היה תהיה מבסוטית שאני מדבר עליה, אז בוא נפסיק. בכלל, הילדים שלי לא אוהבים שאני מדבר עליהם ואני מכבד אותם. בהרבה מובנים אני גידלתי אותם, נתתי לגרושתי את הזמן לעשות קריירה, גם נהניתי מזה, זה הכיף שלי".
מבת הזוג ירין הוא נפרד אחרי כמעט שנתיים. "נשארנו חברים. הלב שלי נשבר כשאהבה כזו נגמרת. יש לי הרבה אהבה לירין. אין לי זוגיות כיום. יש לי זמן להתאהב? אני כל היום בבתי חולים".
די לאחרונה, כשנתיים אחרי התאונה הקשה שעבר, הוא גילה עליה פרטים חדשים. "הברק הכה בי פעמיים באותו שישי בצהריים. השברלוט שעבר על אדום מלא הוריד אותי כשאני על ירוק בנמיר, צומת ההלכה בתל-אביב. הייתי בהארלי דיווידסון, הכי משייט, פוזה, הכי לא ממהר לשום מקום. בום. ומאחור יש מישהי והיא גם עולה עליי עם האוטו. לקח לי כמה חודשים להבין מי זו. סיפור מטורף".
מי זו?
"לא אגיד את השם שלה כי היא חלק מהתאונה וגם לא דיברתי איתה. הייתי בהלם כשהבנתי מי זו. היא לא אשמה, היא פשוט הייתה מסכנה, מאחור, גם בהלם, ניסתה להימנע, כך אני הבנתי, אבל בשורה התחתונה עלתה עליי".
אולי העור של הקרנפים הציל אותך.
"גם. היא ניסתה לדבר איתי ושלחה לי הודעות כשהייתי מאושפז. לא הבנתי, חשבתי בגלל שעבדה איתי פעם ורוצה לשאול לשלומי. היו לי בעיות זיכרון אחרי התאונה, הרי נפגעתי לאורך כל השדרה, מהראש, יד שמאל, כשאני שמאלי, אגן, רגל. כשהתחלתי להתאושש והתמונה התחילה להתבהר, לא רציתי לראות תמונות של התאונה ולא יכולתי לראות, זו טראומה. השם של הבחורה הזו הגיע אליי, ואז האסימונים התחברו לי. לא חזרתי אליה. לא יודע מה נכון משפטית, כן צריך או לא צריך. את עבירת התנועה לא היא עשתה, אלא מי שבשבילו אדום היה המלצה".
9 צפייה בגלריה
זירת התאונה. "אני לא רוצה לכעוס על אף אחד. עברתי סוג של מטמורפוזה אחרי התאונה"
(צילום: דוברות מד"א)
אתה יודע מי זה?
"זה לא חשוב. אני לא רוצה לכעוס על אף אחד. עברתי סוג של מטמורפוזה אחרי התאונה, יותר מקבל את העולם, יותר מבין. הוא קיבל עונש שהוא לעג לרש, משהו כמו תשעה חודשים עבודות שירות ברף הכי נמוך, אפילו לא שלוש שנים שלילה. זה מבחינתי היה ניסיון לרצח. מדברים על רפורמה משפטית, תתחילו שם".
מה עוד גילית לאחרונה שקשור לתאונה?
"לא מזמן אני עומד בתור לקפה בתל-אביב ולידי עומד מישהו די מרשים, לא ילד. אני קולט שהוא מסתכל עליי ואומר לי, 'תקשיב, אתה נס רפואי, תרים מבט'. שמעתי את זה מאז לא מעט פעמים, אבל הפעם הוא לקח את תשומת ליבי. סיפר שהוא קצין ב-433 ושבמקרה עבר ליד התאונה, פינה את האנשים והזמין אמבולנס ומשטרה. ואז הוא אומר לי, 'ראיתי כל חלק בגוף שלך במקום אחר. אם אתה עומד לי ככה מול העיניים, אתה ממש נס רפואי'".
במקביל לתהליך השיקום, בשנתיים האחרונות הוא גם מלווה את אביו, רפאל, בן ה-80, בהתמודדות שלו עם סרטן ריאות. "בפרמיירה של 'גולסטאר', ליוויתי את אבא שלי כי לא היה מי שיעשה את זה. אמא שלי גם הייתה חולה. נכנסתי איתו להקרנה ראשונה, הייתי צריך לשים לו את הדבר הלבן המפחיד על הראש. עם הפציעה שלי, נפשית, ידעתי להתמודד בצורה הכי קלה, כי זה רק אני. בהתחלה ברור שלא שלטתי בכלום והייתי חסר אונים לחלוטין, אבל נפשית ידעתי שאצליח להתמודד. כשזה הבן שלי זה כבר היה וואו, וואו וואו. וכשזה הגיע לאבא שלי, זה היה הכי קשה".
חשבתי שהילד זה יותר קשה.
"גם אני, אבל עם הילד יש גם את אמא באזור. כשזה אבא, יש גם את אמא שלי, פנינה, שצריך לדאוג לה. אני רואה איך היא הולכת וקמלה. היא ילדה אותי צעירה וכשהייתי מסתובב איתה כחייל היו אומרים לאבא שלי, 'ראינו את אשתך עם גבר יפה במדים'. הוא היה מקנא ואז מבין שדיברו עליי. אחי ואני מאוד דואגים להורים שלנו, זה מה שנשאר לנו".
בשלב הזה של השיחה שלנו הוא מתפנה, בפעם העשירית בערך בשעה האחרונה, לאנשים שניגשים לדבר איתו. 'כיף לראות אותך חוזר', קוראת לו גברת בסביבות גיל 70.
אוהב את זה?
"זה יפה, אבל קצת מביך אותי שניגשים אליי בכל מקום. זה מרגיש לי שאולי יש שם גם עוד משהו מאחורי, כלומר תחושה קטנה של נמאס לנו לראות אותך קצת. אותי מזהים לא רק מלפנים אלא גם מאחור, גם מהקול. אז הרבה פעמים זה מחמיא אבל לפעמים לא בא לך שיראו אותך, ואתה כבר בולט.
"אנשים מרעיפים עליי אהבה, זה לא מובן מאליו. בדרך כלל בן אדם זוכה לזה אחרי מותו. אני חזרתי מהמתים וזכיתי לראות את האהבה בחיי. אני עושה חיוך לאנשים וזה הציווי שלי והתפקיד שלי. אנשים זרים לגמרי אומרים לי, 'התפללנו בשבילך'. זה מובן מאליו? אפילו השכנה ממול, אישה דתייה, שהחלפתי איתה אולי מילה, פתאום אומרת, 'איזה יופי לראות אותך ככה, התפללנו עליך'".
"אנשים מרעיפים עליי אהבה, זה לא מובן מאליו. בדרך כלל בן אדם זוכה לזה אחרי מותו, אני חזרתי מהמתים וזכיתי לראות את האהבה בחיי"
מרגש.
"תמיד הערכתי את האהבה של הקהל, אבל אתה רואה שהקהל מגיע אליי עכשיו עם מחמאות של הערכה מקצועית. לא 'הנה סלב, הנה מפורסם'. אנשים זורקים לי ברחוב משפטים שאמרתי בסרטים או בסדרות ואני עצמי לא זוכר בדיוק".
טוב, "גיסנו" זה איקוני.
"לפעמים מרגיש שזה בעוכריי. גם ליוסף שילוח זכרו בעיקר את הפרסי אבל הוא היה שחקן ענק, אני עבדתי איתו. ככה גם עם אריה אליאס הענק, שזכרו לו דמות מסוימת או שתיים, והוא היה שחקן עצום. לא משנה כמה תפקידים עשיתי מאז 'רמזור', ידביקו לי את גיסנו. זה מחמיא, אני לא רואה בזה דבר שלילי, אבל כן הייתי מצפה שיעשו את ההבחנה בין שחקן שמשחק דמות אחת בלבד לבין זה שיכול לשחק עוד הרבה דמויות, ורסטילי. תסתכלו ברזומה שלי, שמדבר בעד עצמו. קריירות שלמות בניתי פה לאנשים. גם ליוצרים, גם לקולגות. האמנתי שלידי צריכים להיות הכי טובים וגם אם לא, אעשה אותם הכי טובים. אין אגו-טריפ אצלי בכלל. המכשלה הכי גדולה של האדם ושל שחקן זה האגו הפנימי. אגב, אתה יודע איך רואים מי שחקן? בהצגה אי-אפשר לזייף, על הבמה רואים. אין לך קסמים של חדר עריכה. הקהל מרגיש.
"אבל את 'גיסנו' זוכרים טוב. את 'רמזור' טוחנים המון ואיפשהו הסדרה נהייתה כמו 'הגשש החיוור', למרות שהיינו רק ארבע עונות. חבל שזה נקטע באיבו. 'רמזור' הייתה יכולה לתת עוד ארבע עונות בלי להתאמץ".
למה היא לא המשיכה?
"תשאל את היוצרים".
הייתי שואל את אדיר מילר ורן שריג, אבל לא בטוח שזה רעיון טוב נוכח הסכסוך המתוקשר שהיה ביניהם.
"אני באמת לא יודע מה קורה שם. יש לי השערות, אבל זה לא חשוב. חבל. טובים השניים מן האחד".
הם צריכים לכתוב עוד עונה?
"לא חושב, זה יהיה 'רמזור' לגמלאים כבר. המומנטום אבד. אבל אז חשבתי שחייבים להמשיך".
איך הפרנסה אחרי שנתיים קשות?
"בסדר. תראה, יותר ויותר הבנתי עם השנים איפה אני חי ומה המציאות ומה אני מצפה מעצמי. כשהתקבלתי לבית צבי לפני 30 שנה הבנתי ששחקן בישראל זה מקצוע קשה. הזהירו אותי כבר אז, כמו שאני לא חפץ שהבן או הבת יהפכו לשחקנים. הנה, היה לי עוד סרט שיצא, 'ולנטינוס', בתקציב קטן. אני יכול לומר לך שאני יותר מגאה מהמשחק שלי שם, אבל לצערי הרב הסרט נבלע בקולנוע והלך לאיבוד".
חשבו שאתה נוהג באוטובוס בקורונה, לפרנסה.
"נו, מה חדש? אנשים ימשיכו להתבלבל".
