מגילת איכה בטהרן / ביום שלישי בבוקר שעה שהטור הזה נכתב, הייתה לרבים תחושה של ברווזים במלכודת מול האיראנים החיזבאלונים והחברים שלהם. "זו נקמת הטרקטור" אמר לי מישהו, כשם הלהקה הנהדרת של אבי בללי. "סתם קשקושים" אמרה אחרת.
אבל ערב קודם בתחילת תשעה באב, כשראיתי יהודי איראני קורא את מגילת איכה בטהרן, שיפשפתי את עיניי. מצד אחד ציפייה למתקפה איראנית ומצד שני קריאת מגילת החורבן על ידי יהודים בעיר הזאת. "איכה ישבה בדד", "רבתי בגויים" הוא שר שם. מבינים את האבסורד שבו חי המשפט הזה ובו אנו חיים?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
בוכים בכותל / הדבר קרה לפני 2,000 שנה. רק בגלל שהעם הזה עסק בשנאת חינם ובכיסוח הדדי הגענו למצב שהביא לחורבן בית המקדש הראשון והשני ולהגלייתנו מארצנו תוך שהריבונות היהודית שלנו בארץ ישראל הגיעה לקיצה.
אז על זה בדיוק התפללו אנשים בוכיים בליל שני בכותל השבוע. אבל כמו רבים שמעתי במו אוזניי אנשים שהביעו דאגה רבה לנוכח העובדה שבסופ"ש האחרון בסקרים שנערכו בטלוויזיה גילינו שוב את מה שכבר חשנו מזמן. כמה פירוד נזרע פה וכמה זחוחי דעת וזלזלת יש עדיין בינינו, וכמה לא למדנו כלום מאז אותם ימים נוראים.
לשיר עם סבא / סבא שלי דב היה איש מאמין וטוב לב. אולי הכי טוב שפגשתי מימיי. הוא הסניף אלוהים ואדם. והוא זה שלקח אותי פעם בתשעה באב לבית הכנסת בקריית ים ג' לשיר איתו את מגילת איכה כשאנחנו יושבים על שני ארגזים נמוכים מחמת האבל.
"תשיר איתי", עודד אותי סבא שהיה לו קול מקסים. ואני שהייתי כבר אז מין ילד טיילור סוויפט כזה, שרתי לא רע וסבא הבחין בזה והתרגש.
וכשטיילור סוויפט האמיתית ביטלה את ההופעות שלה באוסטריה לפני שבוע בגלל איומי ילדי דאעש שקיבלו השראה מהטיקטוק הביצ'י העולמי, לא הופתעתי. הקארמה הביצ'ית מסתובבת בעולם ואין לך מושג מתי היא מגיעה ומכה. הנה ביום חמישי השבוע אני אמור להופיע בהיכל מנורה. כל הכרטיסים נגמרו מזמן. דודו טסה האורח. ומה? האם ביום שלישי לאור האיומים ידעתי מה יהיה? התשובה היא לא.
הקרמים שלה / באמריקה שהיא הקארמה הטובה שלנו בימים אלה בדמות נושאת מטוסים ושייטות, האשים טראמפ הכתום שקמלה מביאה קהל דרך AI. נעבעך. פייק קארמות.
ואילו הארץ שלנו נהייתה כמרקחה מרוב בהלות ואיומים. ואפילו הפילוסופיה שלי שכלום לא יקרה נסדקה מול הפרשנים הצבאיים הבטוחים בעצמם. "ועדיין, אם אתה כבר מדבר על קארמה", אמרה לי מישהי, "אני מעדיפה את הקרמים הריחניים שלי". ואני צחקתי מהתחכום הקרמי שלה.
כשקראתי בעיתון שגל גדות משחקת בימים אלה בסרט “שלגייה” את גדולת הביצ'יות בספרות, כלומר את המלכה הרעה, עוד יותר צחקתי כשחשבתי מעניין מי ההשראה שלה.
קארמת האננס / ואו-אז לפתע הגיעה אלינו הביתה דווקא קארמה טובה בדמות אננס יפה וקוצני, שהיא קנתה בסופרמרקט. וכשהניחה אותו על שולחן העץ הוא נראה לי צוהל משמחה כאומר "סוף-סוף הגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. איתכם בטח אנצל מהתקפת הכטב”אננסים אם תהיה".
אבל איך לעזאזל הגעת למקום שרבים ברחו ממנו בשבועיים האחרונים לאיי יוון? שאלתי, האם לא היה כדאי לך להישאר, נניח בברזיל, בוליביה או פרגוואי? כלומר בטרופי-לנדס, איפה שנולדת?
"אתה מתעסק יותר מדי עם הגורל הקארמטי", אמר האננס ששמו נגזר מהמילה "אננה" שמשמעותה פרי טוב.
בירור על קארמות / ואכן הוא צדק. וכל השבועיים האלה, התעסקתי גם אני עם הקארמות. הייתי לפעמים שמח. לפעמים עצוב. לפעמים מודאג מכמה קארמות טובות יש בכלל בעולם, ובעצם למה מתכוונים כשאומרים קארמה איז אה ביץ'?
בסוף הבנתי שכשאתה עושה טוב מגיעה אליך הקארמה הטובה. אולי לא תמיד, אבל זה דורש השתדלות. וכשאתה רע למישהו מגיעה הקארמה הביצ'ית בסיבוב ומוגשת אליך כנקמה קרה. וזה מה שקרה לנו בשנאת החינם בתשעה באב. או בעברי עם מישהי שעזבה באכזריות וחוסר לב, ולבסוף הגלגל התהפך עליה ועזבו אותה. ואם בהווה הנוכחי אולי חטאתי בלי משים מול מישהו בדיבור רע (וכנראה זה קרה), אז הקארמה הביצ'ית הגיעה אליי השבוע בדמות דבורה (לא הנביאה) שעקצה אותי חזק ברגל ואוי כמה זה כאב שלושה ימים ושלושה לילות בזויים.
היהודי וההודי היחף / בשוליים הרוחניים של הלילה, בשעה ארבע שלושים וחמש לפנות בוקר כשהתעוררתי השבוע, עשיתי לי קפה וחיפשתי נחמה בהתחלה בחוכמה היהודית שלנו ואחר כך בקלאסיקה ההודית. ביהודיות נזכרתי שבתור ילד קראתי ת'אגדה על ר' יוחנן בן זכאי שברח מהמצור כשעשה עצמו מת, וכשהגיע למנהל הרומי (את שמו שכחתי, אולי אספרגוס, אספסיאנוס משהו כזה) ביקש ממנו שייתן לו את "יבנה וחכמיה". מבינים? הוא ביקש צ'אנס נוסף. תקווה מחודשת.
אשר לחוכמה ההודית, נפלתי בלילה על שרי ניסרגדטה מהאראג', בספרו "אני הוא זה". מהאראג’ הוא אחד שמרגיע אותי בדרך כלל כמו שאמבטיית קרח מרגיעה כמה מהחברים שלי שהתחילו לעשות אותן באפס מעלות.
כי האיש הזה מהאראג' היה הודי מפשוטי העם שחי בין 1897 ל-1981 ושהלך יחף עד להימאליה ובחזרה. ולשאלה האם אפשר שנהיה חופשיים לגמרי למרות כל מה שיושב עלינו, ענה: שים לב שאתה חופשי לגמרי גם עכשיו. כי מה שאתה קורא לו גורל (קארמה) הוא תוצאה של רצונך לחיות. ועד כמה חזק הרצון הזה, אפשר לשפוט על פי האימה של כולנו מפני מה שקורה עכשיו סביבנו.
טוב, כמובן שהסכמתי איתו. אחר כך דחפתי שקית ניילון לכיס. לבשתי חולצה מפעם. רכבתי הפוך, והכל אמונות טפלות שפיתחתי נגד קארמת “נקמת הטרקטורים” האיראנית שעמדה באוויר.
דחפתי שקית ניילון לכיס. לבשתי חולצה מפעם. רכבתי הפוך, והכל אמונות טפלות שפיתחתי נגד קארמת נקמת הטרקטורים האיראנית שעמדה באוויר
מות המורה האהובה / עצב משפחתי גדול נפל עלינו לפני שבוע עם היוודע דבר מותה של פאני הקסומה, שיצאה מביתה בשבוע שעבר בבוקר בפרדס חנה לקנות מצרכים במכולת ונדרסה למוות במעבר החציה על ידי משאית. הו אלוהים. כמה הקארמה יכולה להיות אכזרית וחסרת צדק. כי פאני הייתה מורה נפלאה לתורת ההכרה של ימימה אביטל, והניעה מאות אם לא אלפי תלמידים לאהבה וחוכמת חיים. אז הנה עוד קארמה עצובה. יהי זכרה ברוך.
משהו טוב / זהו? זהו בינתיים. "תהיה צ'יל", אמר לי מישהו. ואני מקווה שההר יוליד עכבר. שהצפון יחזור לעצמו, כי אני סומך עדיין על החיים החזקים מהכל, וכי למרות הכאוס שעברנו ועדיין עוברים האמנתי בליל תשעה באב השבוע (בלי ציניות) גם בחזרתם המהירה של החטופים הביתה בשלום. אנחנו חייבים להתיישר אלה מול אלה. להתווכח כן, אבל לחיות בפירוד לא.
כשמישהי שלחה לי את המשפט הבא: "דאגה לא מרוקנת את המחר מצער, רק את היום מכוחו", ניסיתי לפרק את המשפט ולהבין אותו (נסו גם). אולי הכוונה שהמחר לא בידינו, אז שלפחות לא נחליש את עצמנו היום. ולשאלה הקריטית מי כתב את זה ענתה לי, ששמה של הכותבת היה קורי טן בום, הולנדית שידעה משהו על הקארמות, שמגיעה לה בוסה (נשיקה) כי הצילה יהודים במלחמת העולם השנייה והוכתרה כחסידת אומות העולם.
אוי אומות העולם, נאנחתי. לו הייתן שוב אותן אומות עולם מפעם. אוי אנחנו, לו היינו גם אנחנו שוב אותם אנחנו שהיינו ואוי הקארמות הטובות, תנו לנו משהו מכן, כי מגיע לנו כבר משהו טוב. כן, באמת משהו טוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.08.24
