תכירו, יותם זמרי. סוג של פאנליסט ימני המוציא את פרנסתו בשבירת שיא של שהייה רצופה באולפני ערוץ 14. בשבוע שעבר, זמרי העלה לרשתות צילום של מאות עקורים עזתים – גברים, נשים, ילדים – נגררים בבלואיהם על רקע הרס וחורבן גמורים, והצמיד אליו את הכיתוב "תענוג", בשילוב אימוג'י מפריח נשיקה.
אתם מבינים; זמרי מתענג – ודחוף לו להגיד ולהראות שהוא מתענג – על תבוסת והשפלת אזרחי עזה, לא מכיוון ש"מגיע" או "לא מגיע" להם, נעזוב את זה; מבחינתי, לאף ילד לא מגיע, ולמחבלים מגיע גרוע מזה. אבל זמרי לא מעוניין יותר בשום הבחנה, חוק או אנושיות בסיסית; הוא רוצה לראות עקורים סובלים בהמוניהם, וזהו. זה עושה לו טוב על הלב. והוא הצליח – נדמה לי שבקלות – לאמץ לעצמו את סולם הערכים החמאסי-איסלאמי-עולם עתיקי של נקמה חסרת הבחנה לשם נקמה, שנאה חסרת הבחנה לשם שנאה, והתעלמות מכל סממן של ציוויליזציה, חוק או שיטות משטר שנוסדו אחרי המאה ה-14.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים נוספים של רענן שקד:
זמרי רוצה, ומצליח, להיות הרבה פחות ישראלי, או יהודי, או אנושי, והרבה יותר האויב. אני משוכנע שהוא רואה גם בהבחנה הזו מחמאה. הוריו האוהבים נתנו לו את השם יותם – שמשמעותו הקבליסטית היא "איש תמים, פשוט וחף מכל רוע". לא יודע למה, אבל זה מעציב אותי.
עכשיו תכירו, אבי גולדרייך. האיש שמאחל, תחת פרופיל אנונימי ברשת, מוות לעינת צנגאוקר – אמו של החטוף מתן, שעושה לילות כימים למען שחרורו – וקורא לירות במפגינים, לפצח להם את הראשים עם אלות ו"להשאיר אותם נכים", כי הורים ובני זוג שמפגינים למען שחרור אהוביהם משבי חמאס הם מבחינתו בני-מוות. ישראלים אמנם, אבל היי, הם מפריעים לנתניהו, ולכן דינם מיתה.
גולדרייך, על פי תחקיר של עמרי מניב מ"חדשות 12", הוא מיליונר המתגורר בקיסריה ועשה את כספו מחוזי ענק עם עשרות משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות ורשויות מקומיות, על סמך חיבורו הפוליטי לליכוד ולבן גביר – או בקיצור, מסוג האנשים החלזוניים שנעים קדימה כל חייהם על שובל ריר.
אני מניח שמתישהו, כולנו שילמנו לו משהו.
עכשיו תכירו, לימור סון הר-מלך, חברת כנסת שסבורה שמתנחלים אלימים ממאחז גבעת רונן, שביצעו לינץ' בארבע נשים ערביות ופעוטה שנקלעו בטעות לסביבת המאחז, ושרפו את רכבן, הם צדיקים גמורים וראויים לכל שבח. הר-מלך טוענת שהנשים והילדה הן "לא שום משפחה ישראלית" (דווקא כן) ולפיכך במשתמע בהחלט מותר, ואף מומלץ, לבצע בהן פוגרום. ערבים, נו. ומבחינת גזענותה הבסיסית, הנשים האלה ראויות לפגוש טרור יהודי גאה, וחייהן שווים כקליפת השום לעומת עליונותם של הטרוריסטים היהודים שניסו לשרוף אותן.
עכשיו, מה המשותף לזמרי, גולדרייך והר-מלך? שום דבר מלבד אובדן צלם אנוש בסיסי, והעובדה שהם מתרבים משבוע לשבוע. אתם רואים ושומעים את הישראלים האלה, ופשוט לא מצליחים לפענח מה קרה להם. מה, גדלו אצל זאבים? התחנכו במשחטה? ישבו בשבי הגברת נתניהו? מה העניין? כי ברור לכם שהאנשים האלה הם, לפחות ברמה הישראלית הבסיסית, כמוני-כמוכם: בוודאי דוברי השפה, משתמשי כביש 2, צופי "גבעת חלפון", מתכנסי שולחן ליל הסדר וראש השנה, גאים בנבחרת ההתעמלות האמנותית שלנו.
אז מה קרה להם? איך הופכים בן-אדם לקצת פחות מבן-אדם? איך עוקרים מאדם את אנושיותו וליבו, והופכים אותו לבריון צמא-דם וחסר מחשבה? איך מביאים ישראלי – תוצר של מערכת החינוך הישראלית, של מינימום לימודי שואה וגבורה, של טיפה לימודי הומניזם יהודי, של טקסים, של התנדבות למען הקהילה כמקצוע חובה, של – אולי – מכינה קדם-צבאית – למקום שבו לא מעניין אותו יותר כלום ושום דבר מלבד אלימות ונקמה, שמחה לאיד ותאוות מוות?
איך מביאים ישראלים למצב שבו הם זהים לגמרי, מנטלית, לאספסוף העזתי שהתענג על החטופים והגופות שהובאו מהעוטף? איך ומתי הפך ה"לא נהיה כמותם" המפורסם ל"בתור התחלה ניישר איתם קו, ואז נראה להם את הסטנדרט מלמטה"?
מה קרה להם? איך הופכים בן-אדם לקצת פחות מבן-אדם? איך עוקרים מאדם את אנושיותו וליבו והופכים אותו לבריון צמא-דם וחסר מחשבה?
אולי זה תהליך. אולי זה מתחיל עם מירי רגב, שכשהיא לא בשלטון, אז "אין כאבי בטן עם מקרי אונס, אין כאבי בטן עם נכים, אין כאבי בטן עם נשים מוכות". מין נורמה חדשה שכזו, שבה האנושיות עצמה זרה לבן האנוש, ושום דבר שאינו נוגע ישירות לכסף, כוח וכבוד הפרטיים שלך לא מעניין אותך יותר אף פעם. מבוא לפסיכופתיה.
ואולי זו ההשתחלות למיינסטרים – ואז לאופנה – של הכהניזם הבן גבירי, שמתחיל מלהפוך את אלאור אזריה לקדוש ומסיים בפריצה אלימה לשדה תימן, כי אסור יותר לחקור את עצמנו או לשאול שאלות אף פעם, כי אנחנו מעל לכל חוק ומוסר כי אנחנו יהודים.
ואולי זו ההבנה האיומה שיש בישראל לא מעט ישראלים – חלקם מאכלסים את הקואליציה – שלא מעניינים אותם יותר ישראל ועתידה, עשרות החטופים ועשרות אלפי המפונים והלוחמים הנטחנים עד דק, ובוודאי שלא מעניינות אותם השלכות פנימיות או בינלאומיות, מבחינתם יש על הפרק דברים חשובים ודחופים בהרבה. למשל יריב לוין, שמבחינתו הכי חשוב כרגע זה להחזיר לחיים את הרפורמה המשפטית, אותה שלף השבוע כמו פרנקנשטיין המחבר לחשמל מחדש את המפלצת המטולאת שלו. או בצלאל סמוטריץ', שבשבילו הכי דחוף לארגן למגזר החרדי המשך פטור גורף ומימון מלא, כי הציבור הישראלי אולי התעורר, אבל עם טייזר לרַקָּה (של נתניהו) אפשר יהיה להחזיר אותו לישון.
אתם מסתכלים על האנשים האלה ומשפשפים עיניים; 7 באוקטובר היה עבורם בקושי מכה קלה בכנף, ואין מבחינתם שום סיבה שלא ימשיכו בחייהם – חיי ביזה, ניצול, שפלות וערלות-לב – כרגיל.
ה"להראות להם" לבדו - להם, לשמאלנים, לערבים, לתקשורת, לרבין! - היא סיבה טובה מספיק לקום בבוקר ולשנוא כל היום. במיטבה, השנאה הזו מייצרת פרנסה, קריירה, ראשות ממשלה ובריכת שחייה בקיסריה
ואולי כל האנשים האלה – כולל מייסדי האסכולה ינון מגל וטלי גוטליב – פשוט נהנים להיות הילדים הנוראים של הזמן הנוכחי; קשה להתעלם מההנאה שבהטרלה עצמה, מהסיפוק שבגרימת זעזוע, בעיקר למי שנמצאים בצד הפוליטי השני. כי ה"להראות להם" לבדו – להם, לשמאלנים, לערבים, לתקשורת, לרבין! – היא סיבה טובה מספיק לקום בבוקר ולשנוא כל היום. במיטבה, השנאה הזו מייצרת פרנסה, קריירה, ראשות ממשלה, ולפעמים אפילו מספיק כסף לווילה ובריכת שחייה בקיסריה.
אבל מה גורם לישראלים מן השורה – איזושהי שורה – להתפלפ ולאבד את האנושיות? מלחמה. כי המלחמה פשוט חושפת – כמו שאמר וורן באפט בעניין תקופות מיתון – מי שחה כל הזמן הזה עם בגד ים, ומי בלעדיו. מי היה ונשאר ישראלי ובן-אדם, ומי – אם רק תגרדו טיפה את המעטה הדקיק – היה ונשאר בריון אלים מהסוג שלאורך אלפיים השנים הקודמות היה מתייצב ללא היסוס לכל פוגרום ביהודים, כי מכות.
האנשים האלה היו ויהיו כאן תמיד. רק שמשבוע לשבוע שומעים אותם יותר, ולא רק שהם לא טורחים להסתתר, הם גם טורחים להתחרות ביניהם מי יותר, כלומר פחות, אדם. והם, כולם, מנצחים.
