"זה נגמר בינינו", היא אומרת לי בקפה, והפנים שלה כל כך מבולבלות. הפעם אני לא יודעת אם להגיד "מזל טוב" קליל או ללכת על "אוי בובי, מצטערת". ש' היא החברה הכי צעירה שלי, רק בת 36, רווקה, יפה ומצחיקה. במהלך השנתיים שאני מכירה אותה, צפיתי בה עוברת ממערכת יחסים אחת לאחרת בקלילות של בועת סבון. תמיד אהבתי נשים שמתעקשות שמותר להן לבחור. היא לא חששה לחתוך מבחורים טובים גם כשהחברות שלה נזפו בה. "אבל למה? הוא כל כך נחמד". אלו תמיד רק נשים, רווקות מעל גיל מסוים, ולא משנה כמה הן מפוארות ויוצאות דופן, שתמיד רומזים שאולי הן בררניות מדי. מתייחסים כאילו שהן איזה כלב כנעני מעורב שיושב במכלאה בעמותת SOS חיות, והן צריכות לקפוץ בהתלהבות על כל אחד מהרחוב שנכנס ומוכן לשקול להעניק להן בית חם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים נוספים של דנה ספקטור:
זה מה שאני כל כך מחבבת ב-ש'. היא סאקרית של רומנטיקה, ומכירה בערך עצמה. כן, גם במציאות הישראלית השמרנית שבה יש מלא אנשים שחושבים שבחורה בת 36 חייבת לאבטח לעצמה איזה יצור גנרי עם סיבוס וסניקרס לבנות רק כדי שתוכל לקרוא לו “הבעלול שלי”. אם עולה הרושם ש-ש' היא מישהי שמחפשת גבר אלפא שיש לו דוכסות קטנה משלו ליד מונטנגרו ומטוס פרטי, אין דבר פחות נכון מזה. היא נותנת צ'אנס ראשוני נדיב. יוצאת עם נמוכים ממנה בלי למצמץ, לא פוסלת גם בחורים מובטלים כי מבחינתה היא מרוויחה מספיק.
כואב לי כשאנשים מנסים ליישר אותה ולהגיד לה שהיא בררנית. אפילו אמא שלה האהובה הפכה לאחרונה לאחת מסוכני הפחד שמקיפים אותה. במקום להגיד לה: "את חכמה ומקסימה ואת יהלום, אז נחכה ליהלום מסוג זכר שראוי לך", היא לא מפסיקה לקונן על כמה היא כבר מזמן ויתרה על הרעיון לקבל ממנה נכדים. זה לא פשוט להמשיך ולהחזיק את התקווה שלך שתמצאי אהבת אמת כשאמא שלך משדרת לך שאם לא תתפשרי את תגמרי לבד, ישנה לך מחובקת עם חמגשית נודלס מעופשת. ובכל זאת, ש' עומדת בכל ההפחדות האלו באומץ לב. היא סידרה לעצמה חיים שלמים ומופלאים לגמרי בכוחות עצמה, יש לה דירה מטופחת עם מרפסת מלאה בעציצים פורחים, יש לה כלב ביגל אהוב וקומי, להקת חברים שמתים עליה וגם לו"ז מלא ומלהיב להפליג איתו בסופי שבוע. "אם אתאהב במישהו", היא תמיד אומרת, "זה יהיה לא כי אני צריכה אותו למשהו אלא כי הוא מוסיף לי משהו לחיים, כי הוא בונוס שמעשיר את הקיום שלי".
ועדיין, הפעם הזו קצת שונה בשבילה. כי הפעם ש' פגשה את רועי, שהוא סוג של תאום שלה. הוא לא רק רגיש ויודע להעניק, הוא גם חכם, נהנה לחיות, מוכן לעלות על הכביש באמצע הלילה ולנסוע לחפש מקום שמגיש פנקייק בדיוק כמוה, ואפילו מצחיק. "ובכל זאת, זה לא נדבק", ש' אמרה לי, "הסקס טוב וגם השיחות מעולות, אני נהנית לבלות איתו, אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להתאהב ולהרגיש. אני מדברת איתו והשיחה כאילו אמיתית וכנה ובכל זאת אני לא מרגישה שאנחנו באמת נוגעים האחד לשני בנפש. את יודעת, לא קורה רגע הקסם הזה שבו את מסתכלת לו בעיניים והוא לך בחזרה ושניכם מרגישים שהנה, מצאתם את הבית שלכם".
כשאני חוזרת הביתה, אני עושה את מה שאני עושה מאז שרן נתקע ביוון והשאיר אותי לבד. שמה עוד פרק של "האהבה היא עיוורת" בנטפליקס. אני כותבת את זה בבושה מסוימת כי האמת שמאז 7 באוקטובר נשבעתי שאפסיק לראות תוכניות ריאליטי. הגעיל אותי לצפות במאיה קיי מבצעת פסדובלה גנדרני בשמלת נשף. איך אנחנו בכלל מעיזים לדבר על ריקודים סלוניים, כשמאות ישראלים הלכו לרקוד בנובה ולא חזרו בחיים? אבל לאחרונה, כשאני מתמודדת לבד עם ההמתנה המתוחה הזו לאיראנים, לא יכולתי יותר. הייתי חייבת אסקפיזם. בהתחלה שמתי לי פרק בשיטת שומר המסך, רק כדי שיהיה משהו שיקרקר לי ברקע כשאני רוחצת עוד ערימה של כלים, אבל מהר מאוד נשאבתי פנימה.
התוכנית באה לבדוק דבר אחד - האם בעידן הטינדר והרשתות הכל כך אובסיסיבי לחיצוניות, אפשר להתאהב באדם שאין לך מושג איך הוא נראה. כדי לבדוק את זה, מושיבים כל רווק בחדר קטן שבמרכז שלו יש מחיצה אטומה שאי-אפשר לראות דרכה שום דבר. מהצד השני של המחיצה יושבת רווקה, ועכשיו הם אמורים להתחיל לדבר האחד עם השני ולבדוק אם יש ביניהם כימיה רק דרך הקול והמלל.
הגרסה האמריקאית כמובן הכי מצליחה, אבל יש ל-לי"ב (הכינוי המקוצר ללאב איז בליינד), עוד המון גרסאות בכל מיני ארצות בעולם. בשלב הזה, יש כבר ל"יב יפן, מקסיקו, ברזיל, בריטניה, גרמניה ושוודיה. הגרסאות הבינלאומיות הן אלו שאני הכי אוהבת, כי דרך הצפייה מגלים כמה התרבויות שונות זו מזו. נגיד, הרגע הראשון שבו המתמודדים רואים האחד את השני. היפנים פסעו זה לכיוון זה בצעדי נייר אורז זהירים. כשהתקרבו, רק שני זוגות התנשקו, השאר פשוט עמדו שם וקדו קידת נימוסין. לעומתם, הברזילאים אפילו לא טרחו להציץ בבן הזוג, אלא פשוט דהרו אליו כמו רכבת חרמנית וישר דחפו לו לשון ענקית לתוך הפה.
אבל לא משנה כמה הגרסאות של כל ארץ היו שונות, כל הזוגות שבאמת התאהבו שם, התאהבו בדיוק באותה הדרך. זה לא היה כשהם דיברו על תחביבים משותפים או הצחיקו האחד את השני. ההתאהבות תמיד קרתה בשנייה המדויקת שבה מישהו הרשה לעצמו להפגין פגיעות ולחשוף משהו אישי ולא בהכרח פוטוגני על עצמו. זה היה הרגע שבו העיניים של מי שהקשיב מעבר למחיצה קיבלו מבט אחר, רך כזה, פתאום נהיה שקט קדוש, של הנה גיליתי סדק, מקום בשבילי להיכנס אליו להועיל.
ההתאהבות תמיד קרתה בשנייה המדויקת שבה מישהו חשף משהו אישי ולא בהכרח פוטוגני על עצמו. זה היה הרגע שבו העיניים של מי שהקשיב קיבלו מבט אחר של הנה, גיליתי סדק, מקום בשבילי להיכנס אליו
למשל, מאירה, המתמודדת השוודית המהממת שבאה ממשפחת מהגרים אפגנית. הרגע שבו היא סיפרה לאוסקר, השוודי השורשי שגדל באחוזה גדולה, שתמיד הרגישה דחויה וקטנה ליד שוודים אמיתיים היה הרגע שבו העיניים שלו נדלקו כמו איזו נורת חירום חבויה ברכב שפתאום מבינה את הייעוד שלה. ברגע הזה הוא הבין מה תפקידו, להכניס אותה למשפחה השוודית החמה שלו שתעשה לה חוויה מתקנת. לאסוף את הילדה הקטנה שגדלה בשיכוני העוני הכי מסריחים בפאתי שטוקהולם, לתת לה יציבות ובית משלה עם תאורה חכמה ופרוסת פאי אוכמניות. פתאום הוא לא היה סתם אוסקר החברותי והדברן שיודע לפלרטט. היא גרמה לו להפוך לבאטמן. המילים שלה שלחו זרקור של צורך לשמיים של הלב שלו. בוא לעזור לי, ואז אהיה שייכת לך לנצח.
ככה זה גם בתוכניות ריאליטי נחותות, וגם בחיים עצמם. לרוב אנחנו מתאהבים מעל הראש במישהו שצריך אותנו קצת, שזקוק לנו. להתאהב זה קודם כל להרגיש שסומנת, שפתאום הפסקת להיות עוד פרצוף אלמוני מבין מיליונים ברחוב, שהנה, אתה פתאום זוהר באור נדיר ומיוחד בעיניים של מישהו אחר. וכדי שזה יקרה מישהו מולך צריך לתת לך פתח לבוא ולעזור לו, כמו גיבור-על.
זה בדיוק כמו שסבא וסבתא שלי נפגשו. היא הייתה אלמנה פלוס ילד קטן, שפגשה באחד ממשרדי הסוכנות. בחור ממושקף, מהנדס שהיה בן למשפחה עשירה מחיפה. היא מעולם לא סיפרה לי מה אמרה לו בפגישה ההיא, נדמה לי שביקשה ממנו עזרה בהבנת איזה מסמך, ואולי אני ממציאה. כל מה שאני יודעת זה שבדרך כלשהי היא הרשתה לעצמה להראות פגיעות, לחשוף את הצורך שלה בהגנה, במושיע. אני יודעת את זה כי במשך כל השנים הארוכות שהם היו נשואים לא היה רגע אחד בודד שהוא לא פינק אותה. הרעיף עליה נסיעות, תכשיטים ותשומת לב, אבל זה בסדר, כי גם הוא היה זקוק לה. לבישולים שלה, לרוך שלה. הייתה לה פשוט את חתיכת הפאזל הרגשי שהוא אפילו לא ידע שהוא חסר.
בעידן הישן לאישה היה מותר להפגין חוסר ישע, אבל הנשים בדור הנוכחי הרבה יותר מגובשות
בעידן הישן לאישה היה מותר להפגין חוסר ישע, להיראות מבולבלת ואבודה כשהיא מגיעה למשרד ממשלתי, לבקש שייתנו לה יד כשהיא צריכה לעלות על הסוס. אפילו בתקופתי הרגשתי בסדר להגיד לבעלי כשרק נפגשנו, "וואי, אתה מהנדס חשמל, אולי תבוא לתקן לי את המקרר המקולקל שלי בדירה". וכן, יצאתי מטומטמת כי באמת האמנתי שמהנדסי חשמל יודעים לתקן מקררים, אבל לא, זה לא בדיוק עשה לשנינו רע. הוא אהב את זה שאני קצת מרחפת ולא ריאליסטית כמוהו. אנשים אוהבים שצריכים אותם, והאמת היא שבשנייה שביקשתי עזרה עם המקרר הוא הרגיש שהכתפיים שלו מתרחבות בכמה סנטימטרים נוספים.
אבל הנשים בדור הנוכחי הרבה יותר מגובשות. יש להן דירות יפות שצבועות בצבעי גלידה וכלבי שיצו או פומרניאן שהן טוענות שהם "ממש כמו הילד הביולוגי שלי". הן חזקות, מטופחות ובעלות קריירה, ובעיקר גדלו על כל מיני שיעורי העצמה מטיקטוק. וזה גרם לי לחשוב על ש', איך גבר שפוגש אותה חווה אותה, כל כך שלמה כבר עם עצמה שמה לעזאזל הוא יכול לתרום לה.
מה אם בפעם הבאה שהיא תפגוש בחור, ש' תגיד לו שיש לילות שהיא מפחדת לישון לבד כי יש לה התקפי חרדה מאז 7 באוקטובר? שלא תתנגד אם הוא יבוא ויעזור לה לתלות את המדפים שזרוקים בכניסה כבר שנה? "איך אמרת לי קודם?" אני אומרת, "שהחיים שלך מושלמים, את צריכה בחור רק כדי שיעשיר אותם עוד יותר, בחור שיביא בונוס. כל עוד את חושבת ככה, אין לאף אחד מקום להיכנס. תחפשי ותמצאי איפה את כן זקוקה למישהו אחר, מישהו אסרטיבי שיצעק בשבילך על בעלת הבית החצופה, מישהו רגוע שיידע לתת לך שקט. ברגע שתביני שאת נזקקת וצריכה בדיוק כמו כולם, תבחרי מישהו אחד לספר לו על זה, לחשוף את הסדק. הבחור הנכון פשוט ימהר להרים את הכפפה הרגשית שתפילי לרגליו, ואז תרגישי את הרגע הזה שבו המבטים נפגשים ופתאום מבינים ששייכים".
