דרך הרוח מי ידע?! הייתכן שבסוף דרכו הושפע אלתרמן הגדול, האהוב בין משוררי דורו, מיצירותיו של הומוריסטן צעיר, עולה חדש מהונגריה, שטורו "חד-גדיא" ירש את הפופולריות הרבה של "הטור השביעי"?
השניים פרסמו אז מדורי ביקורת ב"מעריב" (אלתרמן את מאמרי "החוט המשולש" וקישון את מדורו "חד-גדיא"), וחשפו בהם את ליקויי הממסד, ואף שילחו ביקורת נוקבת במדיניות קליטת העלייה ו"מיזוג הגלויות". אפשר שאלתרמן, עת התחיל מעמדו הפואטי והפוליטי להישחק, ביקש "להקליל" את סגנונו ולהתקרב לקישון, שכישרונותיו הסאטיריים (בעיתונות, בתיאטרון ובקולנוע) כבשו את הלבבות.
אלתרמן, בניגוד לכנענים, הזדהה עם העולים החדשים. התמונות הספורות בארכיונו מגלות נער גמלוני, חבוש-בֶּרֶט, בוגר בית ספר דתי, שנתגלגל לחברתם החילונית של "צברים" שזופים וקוצניים. הקלטה נדירה מלמדת שהוא התקשה להיפטר מנימת הדיבור הגלותית במקצת שדבקה בו. עוד ב-1935 כתב למטאטא את פזמונו "אתה חיכִּיתָ לי" על סעדיה התימני שנשלח לוורשה לשם נישואים פיקטיביים עם בחורה בשם "חביבה", אך מתאהב בה ומתאווה לשאתה לאישה כדת משה וישראל. כשכתב אלתרמן ב-1950 ללי-לה-לו את "אני חדש בארץ", הוא היה כבר עולה ותיק, שלא שכח את חוויית ההתאקלמות בארץ בתום שנות נדודים ופליטות בערי אירופה.
להתבונן במציאות הישראלית במבט חדש ורענן
סגנונו בעל פה ובכתב של אפרים קישון (פֶרֶנץ הופמן, שנולד לפני 100 שנה בדיוק) העיד שמדובר ב"עולה חדש", שהגיע למציאות זרה ומוזרה, שבה זיהה בעיקר את האבסורד והמגוחך. התאקלמותו המאוחרת בארץ אפשרה לו להתבונן במציאות הישראלית במבט חדש ורענן (המכונה בתורת הספרות בשם "הֲזָרָה"). גם העברית שלו הייתה יצירה ייחודית, שונה בתכלית מזו שרווחה בספרות העברית, הקלה וה"קנונית".
ב"סאלח שבתי" הביא קישון את יכולתו לחשוף את ההוויה הישראלית במבושיה לשיאים חסרי תקדים. סאלח "הפרימיטיבי" רואה וחושף הכול: את האפליה בנושאי תעסוקה ודיור, את "שיטת הפתקים" של מפא"י, את התרמיות בנושאי תרומות המגיעות מיהודי התפוצות, את קבלני הקולות בתקופת הבחירות, וכולי. רק האהבה הנרקמת בין זיגי הקיבוצניק לבין בתו חַבּוּבּה, זורעת אור בהיר ואופטימי על המציאות הישראלית המעוקמת, שלא תיקנה את חוליי הגלות אלא לכאורה.
לאיזו עדה שייך סאלח שבתי? בסיפורי קישון עדיין נקרא סאלח בשם "סעדיה", שם המעיד לכאורה על מוצאו התימני. גם הליכתו בשורה עם משפחתו מזכירה את פזמונו של אלתרמן "מרים בת נסים" (1947) המתאר משפחה גדולה שהגיעה מנמל עַדֶן היישר לתל אביב, וכל בני המשפחה הולכים בשורה, ובסופה החמור בלעם. גם הבחירה בגאולה נוני בתפקיד חבובה מחזקת את האופציה התימנית. ואולם "שבתי" אינו שם תימני כ"שַׁבָּזִי", למשל. שמו ה"שבתאי" משייכו לכאורה לעולים מארצות הבלקן, והיו שראו בו אבטיפוס של העולים מצפון אפריקה. ואפשר שבכוונת מכַוון ברא קישון שם כמו-מזרחי שאי-אפשר לשייכו בוודאות לעדה כלשהי. יש המזהים בשם משחק מילים מחוכם ("סְלַח שֶֹבָּאתִי" כבכותרת ספרו של קישון "סליחה שניצחנו").
בשירתו ליווה אלתרמן את הבליל האתני שהלך והתהווה בארץ: בשנות ה-30 הוא הרבה לכתוב פזמונים "תימניים", ועד מהרה הפנה מבט לעבר עולי גרמניה. בשנות ה-50 וה-60 השתנתה "פלטת הצבעים" שלו, ובמרכזה הועמדו העולים מאגן הים התיכון - מארצות הבלקן ומצפון אפריקה. בשנים אלה נכנסו לשיריו טיפוסים כדוגמת אוריאנה, מריאמה וחמוריקו וביטויים ים-תיכוניים כמו "מָאמָא מיה" ו"מַניאנה".
גם דפוסי הבידור בישראל השתנו: בשנות ה-30, פקד הציבור תיאטרוני-רוויו כדוגמת הקומקום, המטאטא ולי-לה-לו. בשנות ה-50 וה-60 הוקמו במקומם מועדונים כדוגמת החמאם, סברה, כליף, אריאנה, עומר כיאם. תרבות המועדונים העלתה כותבי מערכונים חדשים: אפרים קישון ("חד גדיא"), מנחם תלמי ("תמונות יפואיות"), דן בן אמוץ ("סיפורי אבו-נימר"). המוזיקה היוונית, שנחשבה ז'אנר אתני "נמוך", נכנסה למיינסטרים, ואלתרמן שילב מוטיבים ים-תיכוניים (כב"זֶמר מפוחית": "יֵשׁ בָּתֵּי יַיִן וְטָבֶרְנוֹת וְקֻבּוֹת יֵשׁ").
אלתרמן ראה איך טוריו, שאך תמול-שלשום היו ל"שיחת השעה", נדחקים לקרן זווית, ואת מקומם תופסות הסאטירות של קישון. לא היה זה ההומור היהודי הגלותי של שלום עליכם, אף לא ההומור הארץ ישראלי של דן בן אמוץ וחיים חפר. היה זה הומור של "עולה חדש", שאגב הסתגלותו להוויי החיים הישראלי חשף בו את כל מעשי העוולה והאיוולת. בערוב ימיו התחיל אלתרמן להתנסות בסגנון האנגלו-אמריקאי (ריתמוס חופשי, אמירה פרוזאית בלשון המעטה) כאילו ביקש להתקרב אל הדור הצעיר ואל הסגנון ששיקף את התרחקות המדינה מהנוסח הרוסו-עברי של שנות ה-30. גם ההתקרבות לקישון מאפיינת מגמה זו של אלתרמן להתקרב אל הצעירים.
ביצירתו המאוחרת "המסכה האחרונה" יש קווי היכר "קישוניים" מובהקים. העלילה החיצונית מזכירה את הסרטים "סאלח שבתי", "תעלת בלאומילך", ו"השועל בלול התרנגולות", המַציגים את הבירוקרטיה של המדינה הצעירה בכל "תרגיליה" הפּרובינציאליים. לפנינו פקיד סוכנות בשם "מלקוש", ואשת יחסי ציבור בשם "הגברת מיקס", המצפים לבואו של העולה המאה אלף מארצות הרווחה. מתברר שחסר עולה אחד למניין, ומחליטים להניח סומבּררו על ראש ימאי קשה יום, יוסף בכר שמו, כדי להציגו כ"עולה חדש" עשיר מדרום אמריקה. הנוסח הקישוני ניכר קודם כל בסיטוּאציה האבסורדית: אנשי הסוכנות מנסים לטשטש את המחדל שבביטול אירוע שהוכן בתקציבי ענק באמצעות תחבולות מניפולטיביות ותכסיסי "סמוך" ו"יהיה בסדר".
הסיטואציה אפשרה לחשוף את הפערים בין "העולים החדשים" מארצות המצוקה לבין ישראל האשכנזית המודרנית, השבעה ומדושנת העונג. אלתרמן ב"המסכה האחרונה" כקישון ב"סאלח שבתי", הפגיש כאן את ישראל הוותיקה ו"ישראל השנייה" בתיווכם של בירוקרטים ועסקנים. נחשפות התרמיות של עבודות הדחק היזומות שבהן הועסקו עולי צפון אפריקה בכספי מגביות שנערכו ברחבי העולם. נחשף קיפוחם של העולים מצפון אפריקה, תופעה שכלפיה השחיז המשורר את נשק הסאטירה באחדים מטוריו ובספרו "חגיגת קיץ".
כמו בסרטי הבורקס (הייתכן שתווית קולנועית זו היא שיבוש, שנולד מקליטה מסורסת מחמת בורות של המושג "בורלסקה"?), "המסכה האחרונה" מורכבת מקטעי מלודרמה וקומדיה, בתוספת קטעי זמר. נוסח אפרים קישון ניכר במיוחד בסגנון הדיאלוגים. "אתה שומע אנגלית?" שואל הפקיד את יוסף בכר, והלה משיב לו, "כשמדברים אני שומע. רק שתדע שאני לא..." וכשהפקיד מציע לאשת יחסי הציבור את הסיסמה "עם העצים אל הגולה", והיא אומרת, "אינני תופסת את ההקשר", עונה לה הפקיד הבדאי: "נניח להקשר. איך זה מצלצל? אמין?" בכר, המוצג כמיליונר דרום אמריקאי, מגלה לאשת יחסי הציבור שהוא חסר פרוטה; והיא, הבטוחה שמדובר בבדיחה, מציעה ל"מיליונר" מימון ביניים מכספה. נוצרת כאן אירוניה דרמטית כבמערכוני קישון המתארים בהומור (האופייני ל"מאפיה ההונגרית" קישון, לפיד וקרדוש-דוש) את המפגש בין ישראל הוותיקה ל"ישראל השנייה".
הומור "קישוני" ניכר גם בעיצוב דמותו של כַּמוֹן, הסופר והעיתונאי, היחיד שחושף במקרה את התרמית בראותו את "בונֶטה" מדביק בכהרף עין את השפם בשירותים של בית הקפה. במרכז העמיד קישון דמות של עסקן הסתדרות שנשלח להחלים בכפר עין-כמונים, שאת שמו הדמיוני המציא קישון על בסיס הביטוי הישראלי המגלומני "אין כמוני" (בדומה למתרגם "אני-ואפסי-עוד" של עגנון, והשם הקישוני הסאטירי הפך לשמו של אתר אמיתי ליד צפת). העסקן מגלה, לתדהמתו שבכפר נידח זה טרם נוצרו כל אותם "פערים הברתיים שיש לבטלם", וכי התושבים מנהלים בו את חייהם בשוויון גמור. מופתע מן המצב "הא-נומלי" הוא מחליט לסכסך את בני המקום בשיטת "הפרד ומשול". ברם, מתברר שהמקומיים למדו את מזימות הפוליטיקה, והם מסכלים את מזימותיו של הבירוקרט הנכלולי.
"המסכה האחרונה" היא לכאורה יצירה בנוסח ההומורסקות של אפרים קישון, אך לאמיתו של דבר חיצוניותה אינה אלא ציפוי דק: בנשור המסכה מתגלים עומקה וריבוי פניה של היצירה האלתרמנית הרחוקים ת"ק פרסה ממקור החיקוי. קישון מעולם לא התיימר להעמיס על הסיטואציות הקומיות את מחשבת ישראל לדורותיה. אלתרמן השתמש בתבניתה ובתחבולותיה של ההומורסקה ה"קישונית" כדי לחבר סאטירה הגותית מורכבת, שכל החשיבה המדינית שבמאמרי "החוט המשולש" מקופלת בתוכה כבקליפת אגוז.
"לשַׁלח במבוקר ביקורת ארסית וקטלנית"
והיה למשורר הוותיק ולסאטיריקון הצעיר גם אויב משותף. ב-1964 ידעו השניים את שיא ההצלחה שבכל מהלך חייהם: קישון ב"סאלח שבתי" ואלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". מי שלא ליווה את ההישגים המרשימים של השניים באהדה ובהשתאות היה המבקר חיים גמזו, חברו של אלתרמן מימי לימודיהם בפריז של סוף שנות ה-20. בעת שקטל את מחזות אלתרמן, טרח גמזו להודיע שהוא נאלץ לקטול את אלתרמן חרף ידידותם רבת-השנים, והיה בכך עלבון כפול ומכופל.
לרגל העלאת המופע "צץ וצצה" בקיץ 1969, כחצי שנה לפני פטירתו, חיבר אלתרמן פזמון בשם "אנטיפוס", על דמות אנטיפתית שבתוכה מיזג טיפוסים אחדים שמהם ביקש להיפרע, ובראשם "ידידו" גמזו. גמזו התפרסם כמבקר שאינו מתנזר מהתבטאויות מעליבות. לא ייפּלא אפוא שביקורותיו קנו לו יריבים ושונאים, וקישון, שהיה בין נפגעיו, המציא את הפועל "לִגְמוֹז" (על משקל "לגנוז") שהוראתו: "לשַׁלח במבוקר ביקורת ארסית וקטלנית". מדובר בהמצאה לשונית מבריקה שרק "עולה חדש" אינטליגנטי כקישון יכול היה להמציאהּ, והיום היא מצויה אפילו באתר האקדמיה ללשון העברית.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
