בבוקר 7 באוקטובר התעורר השחקן פיליפ שאולוב משיחת טלפון שכאילו נלקחה מסרט אימה. "החבר הכי טוב שלי, שבמקרה גר שתי קומות מעליי, צורח 'תתעורר דחוף, יש מחבלים'", הוא משחזר; "אני בשוהם, אצל בת הזוג שלי דאז, אלה לי. הגעתי אליה ארבע שעות לפני שהחלה המתקפה על שדרות, ארבע שעות לפני שעשרות מחבלים צעדו לנו מול הבית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך הגבת?
"אמרתי מה, הוא מסתלבט עליי, ניתקתי. וכשהוא חזר אליי ואני שומע שהוא עם דמעות בעיניים, אני מבין שבאמת יש מחבלים. אני יודע שאמא שלי לבד בבית בקומה הראשונה בלי סורגים, ואין לי איך לעזור לה".
סיוט.
"ממש. השיחה הבאה היא לאמא, והיא מטיילת בחוץ עם הכלב. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שצרחתי עליה, מהגרון, מהלב, 'טוסי הביתה!' היא סובייטית בגישה שלה, אמרה, 'כן, יש משהו, אבל תכף תבוא משטרה'. ואני צורח עליה, ובמקביל השכן שלי מסתכל מלמעלה ואומר לי, 'לא ראיתי את אמא שלך דופקת כזה ספרינט בחיים'. אני פותח חדשות ואף אחד לא יודע מה קורה. המחדלים שהיו זו כבר שיחה בפני עצמה.
"בשלב הזה כולם מתחילים לראות את הטויוטות הלבנות. משטרת שדרות, שנמצאת ממש מול הבניין שלנו, נכבשת. גופות על הכביש, שכנה שלנו שיצאה החוצה לזרוק את הזבל נפגעה. אומרים בחדשות 'פצוע קל', ולבן אדם אין רגל, אין יד, הוא לא עובד יותר, הוא בביטוח לאומי. יש אין-ספור סיפורים כאלה".
ואת כל הדבר הזה אתה עובר מרחוק.
"רציתי לנסוע לשדרות, והשכן אמר לי שתי מילים: 'אתה תמות'. בערב אספתי את אמא שלי והתפנינו. נדדנו בין כמה מקומות עד שהגענו למלון דירות בתל-אביב. זה נורא להגיד, אבל בגלל שהמחבלים הצליחו להשתלט על בניין המשטרה, הם לא חצו לבניין שלנו. על הבניין שלנו הם ירו, אבל לא נכנסו לדירות".
חתיכת טראומה.
"כן. ואנחנו תכף שנה בתוך הדבר הזה. אנשים משדרות עד היום בבתי מלון. אין בית, אין לאן לחזור. לפני חודשיים חזרתי לשדרות כי הייתי צריך לשפץ את הבית שנפגע".
מה חיכה לך בבית?
"זה היה סוריאליסטי, כי רוב הפגיעה לא הייתה מהנוח'בות, אלא מנגמ"שים וטנקים. חזיתית הקירות עומדים, אבל הכל בפנים קרס. אתה בא לפתוח את הדלת והדלת יוצאת מהציר".
אז אתה עושה את השיפוץ בעצמך?
"כן, אין כסף, זה בית קטן בשדרות אז אף אחד לא מוכן לבוא לעשות את העבודה. וגם אם כן, זה במחיר לא נורמלי שמבחינת איש המקצוע יצדיק את העבודה. אז הגעתי למסקנה שאני צריך לשפץ את הבית לבד".
המדינה לא אחראית על הדבר הזה?
"שלחו שמאי מאוד מהר. הוא קבע מה רלוונטי יותר ומה לא קרה ב-7 באוקטובר מבחינתו. לצורך העניין, הוא אמר שבשירותים, איפה שנפלו האריחים, קיר אחד כן וקיר אחד לא. בחזית הבניין עדיין יש קליעים. לא הוציאו אותם".
ילד שמנסה להיות הורה
מאז פרץ לפני שנתיים וחצי, שאולוב בן ה-25 לא מפסיק לעבוד - "דרימארס", "שומקום", "סובייצקה" ו"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו". במקביל הוא סיפק גם מזון רוחני למדורי הרכילות, כבן הזוג של הזמרת אלה לי להב (שהיום היא כבר אקסית, אבל עוד נגיע לזה), מה שעזר לו להיות מסומן באופן רשמי ככוכב עולה. מכל התפקידים שגילם, הליהוק לסדרה "אינדל, ששמה לצופים בפרצוף את הגזענות כלפי האתיופים בישראל, התיישב בול על קורות החיים שלו, כבן לעולים מברית-המועצות לשעבר שחווה על בשרו את הצדדים הפחות-נעימים של כור ההיתוך. "אני בורן אנד רייזד בשדרות. בתור ילד הרגשתי גאוות יחידה להגיד 'אני שדרותי''', הוא מספר בחיוך; ״כשהיו שואלים אותי איך זה לחיות בצל הקסאמים, הייתי אומר, 'אנחנו רצים טוב'. זה באמת מתוך איזושהי נאמנות".
כלומר?
"אני החומה האזרחית. זה אחד הדברים שאני עושה בחיים. אני בכיתה ג', אני לומד, ואני גם צריך לרוץ למקלט".
איך אתה מסתכל על הילדות בצל הקסאמים היום?
"זה כמו שאני אשאל אותך 'איך זה להיות עם שיער חום?' הדשא ירוק, השמש צהובה, ולי יש קסאמים. פחד זה משהו שהכרתי מאוד מאוחר, בגיל 18-19, דווקא מההשלכות על אמא. ככל שקיבלתי יותר אחריות, פחדתי יותר. לאמא שלי יש דלקת מפרקים מאוד קשה, לפעמים היא פשוט לא יכולה ללכת, ואני עוזר במה שצריך. בגיל 18 ידעתי שאני חייב לקנות רכב בכסף שאין לי כי אין באמת אופציה אחרת. ההורים שלי זה הסיפור הקלאסי של העולים מברית-המועצות שהתואר שלהם איבד משמעות ולא היה להם איך להתקיים. ובשדרות יש את כולם - רוסים, אתיופים, מזרחים, ואף אחד לא מקבל באמת מענה לחיות את החיים שלו כמו שצריך. מגיל מאוד צעיר שאלתי את עצמי - האם בהכרח אני אהיה ספר, כמו כולם בשדרות? אעבוד במפעל של אסם?"
ומה אתה עונה לעצמך?
"שבוודאות לא".
כשהיה בן שנה, הוריו התגרשו. "אבל המשיכו לחיות ביחד און אנד אוף עד שהייתי בן 13", הוא מודה. "זוגיות לא בריאה. הסיטואציה עם ההורים הייתה מאוד ידועה בעיר. ידעו שההורים גרושים אבל גרים ביחד, רבים, לפעמים מוזמנת משטרה. נעדרתי המון מבית הספר, אם אמא שלי הייתה לא בטוב הייתי אומר שאני מפחד מהקסאמים. הייתי מחסיר המון, אז הצמידו לי מטפל כשהייתי בן תשע. ההורים מאוד ניסו לשמור עליי, אבל זה לא הצליח רוב הזמן. ואמא עבדה בשלוש עבודות, אין לה כסף לקנות לעצמה אוכל, אבל בתור ילד אני לא מרגיש חוסר. אני יודע שחברים לא יבואו אליי אלא אני אבוא לחברים, אני יודע שאת ימי ההולדת שלי נציין ולא נחגוג כמו כל הילדים. אמא שלי חוותה עוני מחפיר, אבל מצאה כסף לחינוך, לחוגים. בימי רביעי הייתי יורד אחרי בית הספר בקונסרבטוריום, ומשלוש וחצי עד תשע בערב הייתי עושה ברצף שיעור גיטרה, שיעור תופים, שיעור כינור ושיעור פסנתר, ורק אז חוזר הביתה".
אז היית ילד מאוד בוגר.
"אני זוכר את זה ככה, אבל מהצד זה היה אימג' מאוד טרגי של ילד שמנסה להיות הורה. אני לא יודע אם לא היה נחמץ לי הלב אם הייתי פוגש ילד כזה. אבל זו הסיטואציה - אמא עבדה מאוד קשה והצליחה לממן בית ספר שהוא חצי פרטי, ארבעה חוגים ומחשב. אמא הקפידה לקחת אותי להצגות ומגיל צעיר נחשפתי לאמנות על כל רבדיה, מטקסטים ועד יצירות של בטהובן".
ואיך הקשר עם אבא?
"אנחנו בעיקר בקשר טלפוני".
מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן?
"בגיל שמונה. ראיתי פרסומת שמחפשים שחקנים, והודעתי לאמא שזה מה שאני רוצה לעשות. שנה אחר כך צילמתי סרט קצר של הבמאי דורון עופר, וחצי שנה אחרי זה הוא לקח אותי לתפקיד ביט ב'החברים של נאור'. בשדרות הפכתי ל'פיליפ השחקן'. ואז, בלי הסבר, הפסקתי. רק בגיל 22 החלטתי לחזור".
ב"אינדל" אתה מגלם את אנטון, הבחור הלבן היחיד בחבורת אתיופים. כמה התפקיד הזה קשור לחיים שלך?
"אלה באמת אנחנו. בשדרות היינו מעברה, שילוב של הכל מהכל, ואז מגיע תסריט כזה וזה מרגיש קוסמי, כי אני מהדור הזה, שיודע מה זה כשמישהו אומר לך 'רוסי! בוא לפה'".
הסדרה עוסקת באלימות ובגזענות משטרתיות. ראית את הדברים האלה קורים?
"במקום שגדלתי בו בלתי אפשרי להגיד שאין שיטור-יתר. אנחנו היינו הדור שיושב בגנים ואומרים לו ללכת הביתה. בגיל 14 הלכתי ברחוב בלילה הביתה ועצרו אותי לתשאול, מה אני עושה ואם אני שיכור. ועוד אני נראה רוסי, ילד טוב. אי-אפשר להתעלם מזה שזה קיים. יש גזענות, והגזענות כלפי יוצאי ברית-המועצות שונה מהגזענות כלפי אתיופים".
במה?
"בפקפוק ביהדות, שאת זה חווים גם גברים וגם נשים מברית-המועצות. נשים מברית-המועצות חוות גם את הסטריאוטיפ של זנות, וגברים את הסטריאוטיפ של אלכוהוליזם. זה לא משהו שיותר קל להתמודד איתו. גזענות זו גזענות. בגלל זה גם רוסים ואתיופים אלה קליקות. הכאב לא זהה, אבל הוא משותף".
היום אתה מרגיש שייך?
"אני רוצה להגיד לך בביטחון שאני תמיד מרגיש שייך, אבל כשאני הולך לישון ומתחיל לחשוב על זה, אז עצם העובדה שאני שואל את השאלה הזו, כבר מעידה על משהו".
לפני עשרה ימים פורסמה ההודעה על מותו בטרם עת של השחקן סולומון מרשה, שבין השאר שיחק גם כן ב'אינדל'. שאולוב מספר שלא יצא להם לעבוד יחד, אבל בכל זאת המוות של מרשה השפיע עליו. "כאמן בתחילת הדרך, יש בי כאב גדול על לכתו של אמן כמוהו. הוא דוגמה לחלוץ בדרכו שלו. אני חושב שאי-אפשר שלא להעריץ אנשים כמוהו - אתה רוצה להיות כזה, אתה שואף להשפיע ככה. הייתה לו גם מעורבות גדולה ב'אינדל'. מעבר להיותו שחקן בסדרה, הוא ממש ליווה את תהליך היצירה של אינדל קבדה (יוצר הסדרה, ר"א). הם דומים במובן הזה ששניהם פורצי דרך. אני יודע שאינדל כואב על לכתו מאוד".
מספר סיפורים, לא סלב
את אלה לי להב, 21, הכיר לפני שנתיים, על סט הצילומים של 'שומקום'. לפני שלושה שבועות נפרדו. זה טרי, זה כואב, ושאולוב שוקל מילים. "זו הייתה מערכת יחסים עם המון אהבה", הוא אומר; "אני אוהב אותה וחייב לה הרבה. היינו שנתיים ביחד. יום לפני שהפכנו לזוג, חשבתי שיש לי בעיה כימית בגוף, שאני לא מרגיש את התחושה האוניברסלית הזאת של להתאהב. אבל אז התאהבתי. מעבר לזה שהיא יפהפייה, יופי כזה טבעי, היא מדהימה גם באופי. התאהבתי חזק, וזו ברכה. אפילו הפרידה הייתה מבוססת על אהבה".
אז למה נפרדתם?
"מערכת היחסים הזו הייתה פרטית ושלנו לאורך כל השנתיים, והפרידה לא תהיה שונה מזה. אנחנו שני אנשים שמאוד אוהבים, והחיים משכו אותנו לכיוונים אחרים. במקום להילחם בזה ולהסתכן לפגוע באהבה, שמרנו על עצמנו".
יש סיכוי לקאמבק?
"אלוהים גדול".
למרות ההצלחה שלך, והעובדה שגם הייתה לך בת זוג מפורסמת, נשארת בשדרות ולא עברת, למשל לתל-אביב.
"כי אני מספר סיפורים, לא סלב. אני שדרות. לא אהיה 'יחיד הסגולה שיצא משדרות'".
הרבה אנשים בתקופה הזו מרגישים שאולי הם צריכים לעזוב את ישראל ולהגר למקום אחר. כבן של מהגרים, מה אתה חושב על זה?
"להיות מהגר זה לא פיקניק, ואני גם חושב שאנחנו חייבים להיאחז באידיאולוגיה. להישאר ציונים. אני רוצה להיות חלק מהמקום הזה, אני לא יכול עכשיו לשבור את הרצף, את השרשרת".
למרות 7 באוקטובר? למרות מה שחווית כילד?
"בגלל שחווינו את 7 באוקטובר, ובגלל שחוויתי את מה שחוויתי בתור ילד. לברוח זה אולי טוב יותר בטווח הקצר, אבל יהיה לזה אפס משמעות. בתפיסה ההיסטורית של הדברים, איפה פיליפ יהיה משמעותי יותר? פה".
מה החלום שלך?
"במיקרו, אמא היא המנוע שלי מאז ומתמיד. אני רוצה שיהיה לה טוב. קניתי לה את הבית שלנו לפני שנה, זו הייתה המטרה הגדולה שלי בחיים. היא בת 60 ומשהו ואין לה נכס על שמה, אין לה גם פנסיה. אמרתי, לפחות אני אחסוך לה את הכסף על השכירות. במאקרו - לעשות את ההיסטוריה שנולדתי לעשות. אני לא ארצה להיקבר ולהישכח על המצבה. אני מאמין שזה יהיה דרך אמנות. לי לא יהיה מה להרוויח מזה, אני אהיה רקוב באיזו חלקת אדמה. רק לילדים שלי ולילדים בשדרות יהיה מה להרוויח מזה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
