דר, אחת משתי גיבורות "נפילת סוכר" של אוריאן זכאי, נולדה עם סוג של עיוות, פגם מולד - כתם גדול, כהה, בגון יין, מכסה את מחצית פניה כמעין חצי-לב. היא מנסה להסיר אותו בשלל דרכים, מכסה אותו באיפור למשך זמן מה, ולבסוף נכנעת. כשהיא כותבת את הדוקטורט שלה בפילוסופיה, נדמה שהיא בעצם מנסה לפענח את תפקידו של הפגם הגופני שעוד מינקותה הורגלה להיות מזוהה עימו ועל ידו: "הלב השבור הוא עיקרון של מרחק וזיכרון של אינטימיות אינסופית חסרה. האל שובר את הלב הסורר, הוא נותן בו סימן, סדק [...] השבר קשור באופן הדוק אל השבי. הלב השבור הוא סימן של ניתוק מן ה-מקום, גלות, שבי במרחב זר, עיוות".
החריגות הזו, הגלות המסומנת בפנים וטבועה מלידה, אינה מקרית. זהו ספר על אנשים מסומנים; על ידי צבע עורם, מוצאם, גמגומם, גובהם, המגדר שלהם. הסממנים החיצוניים שאין להיפטר מהם מכתיבים את גבולות המרחב הפיזי והקיומי שבו הם נעים, או נכון יותר, שבו הם כלואים. במובן זה, הבחירה של זכאי לפתוח את ספרה ביציאה למסע מבליטה על דרך ההיפוך דווקא את הצמצום הדוחק שבו נתונות דמויותיה. אף שהספר משופע בנופים מתחלפים, תחנות מעבר זמניות ואמצעי תחבורה, התחושה המלווה את הקריאה בו היא כמעט של מחנק קלסטרופובי, שכן התנועה במרחב אינה תנועה של התקדמות או התפרסות, אלא של הימלטות עקרה, כמו הקירות הצרים ההולכים סוגרים על העכבר במשל הקפקאי; אי-אפשר להיות חופשי באמת כשאין לך כסף, כשאתה שחור, כשאת מהגרת בלתי חוקית.
הגיבורה הנוספת, אנטואנט - חברתה הקרובה של דר, שנמלטה מעיר הולדתה ומבית הוריה בצפון-קרוליינה - משמשת לדר מעין בית זמני בתקופת הדוקטורט. הן מתבצרות יחדיו בדירותיהן הסטודנטיאליות, לומדות יחד, חולקות את ארוחותיהן ואת מחשבותיהן הכמוסות זו עם זו, ויוצרות לעצמן מין יקום אינטימי מקביל המשופע בווידויים אינטימיים, סמים קלים ויין זול, המשמשים מיסוך מטשטש למציאות החיצונית המפנה את מקומה לקיום סימביוטי של השתיים - קיום שאת שלוותו מפריעה רק הופעתם הזמנית של המאהבים בחייה של אנטואנט, שמנוכחותם נסוגה דר עד לרגע שבו היא נקראת לשוב.
השגרה הזו נמשכת כמה שנים ואז נקטעת כמו בפתאומיות, עם סיום פרק הדוקטורט בחיי שתיהן; אנטואנט מקבלת הצעה ללמד בקולג' נוצרי קטן בדרום ארצות הברית, ואילו הוויזה האמריקאית של דר עומדת לפוג והיא נאלצת לשוב הביתה, לישראל. שיחת טלפון והערה ספק-מבודחת שמשמיעה אנטואנט גורמת לדר לצאת למסע מצפון ארצות הברית לדרומה כדי להתאחד שם עם חברתה, בתקווה עמומה לחמוק כך מגזירת הגירוש מארצות הברית. אבל הדברים אינם מתנהלים כמתוכנן, ומסעה, על שלל הדמויות שהיא פוגשת בדרך, נדמה כפרודיה על מסורת סיפורי המסע. "השוטר ראה ארבע דמויות בלויות מגיחות מתחת למחלף בית אל, אישה לבנה עם פנים מלוכלכות, גבר שחור וגבוה מאוד, איש לבן צנום, גלוח ומקועקע, ואישה שחומה וקטנה, אולי נערה, גוררת כלב קשור בחבל". התיאור הזה, של דורותי-דר וחבורתה המגיעים לפתחה של ארץ עוץ / בית אל, מעמיד במהרה את הבטחת קסם הגאולה על ראשה: שומר החוק המופיע במערכה הראשונה הוא שער החוק הנועל את דלתותיו בפני החבורה במערכה השלישית. בניגוד לאגדות, כאן התושייה והנחישות אינן נענות בגמול מספק.
בדומה לכתם הלידה, גם "נפילות הסוכר" שתוקפות את דר נטענות באיכות סמלית - הדמויות ברומן הן מורעבות, אנמיות, שהיסוד הממריץ, החיוני, המתוק, כמו לא דבק בלשונן, והן נידונות שוב ושוב להישמט, לצנוח. עם זאת, הקריסה המתוארת אינה מצליחה להצדיק לגמרי את האופן שבו פועלות הגיבורות של זכאי, כשהן כבר פועלות. לא פעם נותרתי תוהה באשר ל"מנגנון ההפעלה", שנדמה לעיתים כמעט שרירותי, המכתיב להן להתעקש או להיחלץ ממצבים מסוימים ולשמוט לגמרי את המושכות באחרים. כאילו באמת יש כאן מנגנון חיצוני-פיזיולוגי של נפילות סוכר, ולא מניעים נפשיים שניתן להתחקות אחר הגיונם הפנימי.
עם זאת, כתיבתה של אוריאן זכאי ניחנת באיכות כובשת; על רקע הסגנון היבש והתכליתי כמעט, מבקיעות החמלה והאהבה השוטפות לפרקים את הדמויות שלה, נקיות מלחלוחית יתרה. אבל גם במקומות שבהם נדמה לרגע שישנה הזדמנות לתיקון, שמישהו מסוגל להושיע מישהו, לרוב התקווה נגוזה במהרה. מעגלי ההשפעה הולכים וקטנים, הולכים וסוגרים על הדמויות. איש אינו רשאי לברוח מנסיבות חייו, מכתם הלידה שלו - שאין בכוחה של שום קרן לייזר לקלף ואף איפור לא יוכל להסתיר, ועל כן כל ניסיון הצלה של האחר מן הביוגרפיה שלו נגוע בהיבריס. ואף על פי כן, הספר מסתיים בפתיחת דלת, גם אם זו דלת שגודלה ככף יד.
"נפילת סוכר", אוריאן זכאי, הוצאה לאור: כתר, 240 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
