"עורך צללים", ספרו השני של אריאל הורוביץ, הוא ביוגרפיה של מגלומן הכתובה בידי אוהביו לשעבר. שלושה מונולוגים בספר. בראשון מספרת גליה על שנותיה כמפיקה בטלוויזיה החינוכית. אלו שנותיה הראשונות של התעוררות תנועת השיבה לארון הספרים היהודי וגליה מזמינה את דוקטור חַגִי נאור (שם המשפחה הוא רמז עבה לעמדותיו הציבוריות), שאותו פגשה בקבוצת לימוד בבית הכנסת הרפורמי, לתוכנית שיזמה והגתה, "אלו ואלו". משם קצרה הדרך להשתלטותו על התוכנית שלה ודחיקתה הצידה. במונולוג השני מספר הרב-הדוקטור מרדכי יבין-יסלזון על היכרותו עם חגי, כעת כבר אדם מוכר שבאמתחתו רב-מכר. יבין-יסלזון ממנה את חגי לעמית במכון שלו, ולאחר המונולוג הראשון אנחנו כבר יודעים מה עתיד לבוא - השתלטות של חגי על המכון. במונולוג השלישי, המספר הוא חנן, עורך לשון ותלמיד לשעבר של חגי, המספר על ד"ר נאור כגבר מזדקן ועתיר כוח, אשר ממשיך לנצל, להעתיק, להקסים ולנצל ולהתכחש.
לא ברור מה יש בחגי שמצליח כל כך למשוך את הלב שמוליך שולל. המחבר מביט מהצד, כמחוסן מפני הקסם הרע. החוסר הזה הפריע לי במהלך הקריאה בספר, רציתי שהורוביץ ייתן לי האפשרות להיסחף בקסם, ללכת בשבי מילותיו המתוקות של נאור. אולם נדמה לי שזו החלטה מודעת של הורוביץ, לא להביא מאומה מכל אותם רעיונות מלהיבים ומהלכים אינטלקטואליים מבריקים (בפעם האחת המשמעותית שאנו זוכים לקרוא את דבריו של נאור עצמו, נראה שם ריקנות וזיוף).
הספר מתרחש בשדה היהדות המתחדשת - עם דיבורי ארון הספרים היהודי והשותפות והפתיחות לעולם הרחב ולהוגיו, והוא ניתן להיקרא גם כהתקפה על היהדות הליברלית כולה כמעין הונאה ריקה, הנוחה לשבות את הלב, אשליה על יהדות אוהבת אדם, פרוגרסיבית ומכילה. יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שהורוביץ מדמה את עולם ההתחדשות היהודית לנוכל בריון. מתקבל יותר על הדעת שבכוונתו להשוות אותו לקורבנותיו של נאור - עגלה ריקה שמחפשת יהדות רכה ומרצה, יהדות שתגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. נאור מיטיב להנעים את זמנם של מאזיניו, לרכך אותם, לתת להם את מה שהם מחפשים. והם מעדיפים לשכוח את הבריונות שמסתתרת מאחורי המילים היפות.
שדה היהדות המתחדשת הוא שדה א-פוליטי, כולו הכלה ופיוס. אין בו מאבקים, אין מחלוקות, כשם התוכנית שהפיקה גליה, "אלו ואלו". ואכן, לא רק דברי הגות אין ב"עורך צללים", גם הפוליטיקה נעדרת ממנו. השנים שבהן מתרחשת עלילת הספר הן שנים דרמטיות בישראל, ושום דבר מזה לא נכנס פנימה - לא כיבוש או פיגועי טרור וגם לא יחסי דתיים וחילונים. הפוליטיקה היחידה היא הפוליטיקה הבין-אישית. אין שום מחויבות מוסרית וחברתית, אין מאבק ואין הכרעה.
זוהי ביוגרפיה של נוכל נרקסיסט. לא פחות מכך, זוהי ביוגרפיה של קורבנותיו, קורבנות שצעדו בעיניים פקוחות למלכודת הדבש של נאור, והמשיכו לשתף איתו פעולה גם כשנודעו להם מעלליו. אם כן, לא פחות משזה סיפורו של הבריון הנוכל, אלו סיפוריהם של ההולכים שולל. המשקרים לעצמם ומצדיקים את עצמם.
מלבד קטע אחד משמעותי, אנו לומדים על חגי רק דרך עיני הנפגעים. הצד שלו בסיפור כמעט שאינו מובא. ממילא, אנחנו סומכים עליהם ומאמינים להם. אולם הורוביץ שותל רמזים מעוררי ספק ביחס לאמינות הסיפור שלהם ולמידת השותפות שלהם עם מעלליו. מדוע נותרה גליה בקבוצת הלימוד גם לאחר שנאור נישל את הוותיקים? האומנם הרב-הדוקטור יבין-יסלזון מלומד ידוע וישר? מתוך עדותו שלו עולה שהוא טוב בעיקר בגיוסי כספים. אפילו חנן, עורך הלשון, דמות מעוררת חיבה, מודה שהלך ללמוד במכללה שולית רק כדי להידבק באבק הכוכבים של נאור. ואף שהוא מעיד על עצמו שאין לו עניין ברכילות, הוא מספר כאילו בטעות על שעות שבילה בשיחות רכילות עם הספרן של הספרייה הלאומית.
ומכאן עולה אפשרות נוספת (איני בטוח שהורוביץ התכוון אליה). ומה אם המספר הוא חגי נאור עצמו, המדבר בשם קורבנותיו, ובעצם מוחק אותם ומעוות את דבריהם. מבין השורות אפשר להבין שהקריירה של חגי נאור מרשימה הרבה פחות ממה שמתארים אותה חסידיו לשעבר, ואולי מעדיף נאור לתאר את עצמו כנוכל רב-קסם על פני מה שהוא באמת: מלומד דרג ב' שלמרות כל הפרסים והכיבודים, אף אחד לא זוכר מיהו ומהו, שמעולם לא באמת פיתה אלא את החלשים ביותר, המועדים ביותר להשפעה. המעלל האחרון שלו (ואולי היחיד) הוא לתאר את עצמו כרב-נוכל, פלגיאט אמן, דמון. ובעצם, כלום. מסכה.
"עורך צללים", אריאל הורוביץ, הוצאה לאור: כתר, 255 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
