1. בסרטי הטבע שהייתי צופה בהם בלילות עבר כדי להירדם (מאז 7 באוקטובר חדלתי), היה רגע מצמית שתמיד לפת אותי: יש מרדף. האריה, או מה שזה לא יהיה, רץ במהירות אחרי הזברה, או מה שהיא לא תהיה. המרדף סוער. קיומי. במקרים רבים הזברה בורחת (רק אחד מכל תשעה ניסיונות ציד מצליח) - אבל כשהאריה תופס אותה, אחרי מרדף ארוך ומאבק די קצר, יש רגע כזה שתמיד מהמם ומהלם אותי:
רגע הכניעה.
הרגע שבו הזברה מפסיקה להילחם. היא עוד חיה, אבל היא כבר לא. יש ברגע הזה מעין שקט עוכר שלווה. רגע של הפנמה. הקרב מתפוגג, עצב עמוק מחליף אותו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים נוספים של חנוך דאום:
אתם מבינים לבד למה הפסקתי לצפות בסרטונים הללו. הטריגר. הרי כולנו שמענו על רגעים כאלה, שלמרבה הזוועה לא התרחשו בערבות הסוואנה אלא בישראל. בסרטוני 7 באוקטובר יש מהם בלי סוף, הרגעים האלה של התפוגגות הקרב, של ההבנה שהמוות קרב. הודעות פרידה של ילדים להוריהם. ההורים מתחננים שלא ייפרדו, שזה לא נגמר. אבל הילדים, אי שם בנובה או ביישובי העוטף, רואים מה קורה סביבם ומבינים. איש לא יציל אותם. זה נגמר.
וככל שאני מנסה להדחיק, השיחות האחרונות הללו, הרגעים קורעי הלב, חוזרים אליי למחשבות. בשוכבי ובקומי אני שומע אותם, את אחיי ואחיותיי, לוחשים לסלולרי: אמא, אני אוהב אתכם. תגידי לכולם שאהבתי אתכם.
וזה לא נותן לי מנוח.
השיחות האחרונות לא נותנות לי מנוח. בשוכבי ובקומי אני שומע אותם, את אחיי ואחיותיי, לוחשים לסלולרי: אמא, אני אוהב אתכם. תגידי לכולם שאהבתי אתכם
2. מסיבה זו אני לא מצליח באמת לקרוא חלק מכתבות התחקיר שמתפרסמות בעיתון "הארץ" על המלחמה. בשבת שעברה הייתה אחת על מעין נוהל שכן, שימוש במקומיים לבדיקת מנהרות. כתבה שנייה שראיתי ברפרוף הייתה על היחס למחבלי הנוח'בה בשדה תימן. עכשיו, אנחנו לא ב-6 באוקטובר ולא בא לי פה לזעוק נגד שמאלנים, בהן צדקי שאני לא שם, רק אציין בקרירות שאלה בפשטות כתבות שלא מרשימות אותי במיוחד.
אני במלחמה הזו פוגש את השטח. אמנם אין לי את הידע שיש לכתב צבאי, אבל עובדתית בשדה תימן הייתי מעל עשר פעמים ועל נוהל שכן, או איך שלא תקראו לו, שמעתי מזמן מלוחמים בשטח, ואגיד לכם את האמת - הוא היה נשמע לי מאוד הגיוני. אם אתה פוגש מקומי ליד בניין (הוא אמנם לא חמוש, אבל לך תדע ממתי הוא לא חמוש), אין שום סיבה שהוא לא יוביל אותך לתת-הקרקע שיש בבניין ולא תשלח חבר'ה ממגלן להסתכן שם. יש כמובן נהלים ודרכים לעשות זאת, יש נסיבות ומשתדלים לעמוד בכללים, אבל בתוך פאקינג מלחמת קיום, אותי זה לגמרי עובר. גם לגבי מחבלי נוח'בה בשדה תימן, בואו, אגיד את מה שראיתי בעיניי: הכל בסדר. אם יש חריגות צריך לטפל בהן, אבל באמת התרשמתי שככלל, האירוע שם ממש בסדר.
מה שלא בסדר אלה אותן הקלטות, הרגעים שהזכרתי קודם, שלא יוצאים לי מהראש. המחבל בעגלה שצורח שיש לו חמישה חטופים, ואלה נראים מוסתרים באימה מתחת לשמיכות; וקולה של מתי וייס ז"ל מבארי, שאומרת לבנה יובל: "הם זורקים עלינו רימונים, אבא נורה ונפצע קשה. תגיד לכולם שאהבנו אותם מאוד".
3. ישראל מיטלטלת בין כאלה שמפגינים נגד הפצ"רית כאילו היא עצמה לא חיילת, הופכים אותה לשורש כל רע, לבין כאלה שמחפשים את הצבא כאילו ישראל לא יצאה להתגונן מול מעבדת הטרור הגדולה בעולם. ובשיחה שהייתה לי עם יואב הלר, שעומד בראש תנועת "הרבעון הרביעי", התחדשו לי כמה דברים מדהימים. באופן כללי אני ממליץ לנסות להקשיב למה שיש לתנועה הזו להציע, חפשו אותם ברשת, אבל אתעכב על שני דברים מתוך מה שאמר. הראשון הוא שמחקרים מראים שהמחלוקות בין ישראלים על נושאים מהותיים (מה שמכונה קיטוב אידיאולוגי) הצטמצמו ב-25 השנים האחרונות. למרות זאת, ובאופן מוזר, השנאה לאנשים שחושבים אחרת, כלומר הקיטוב הרגשי, דווקא גדלה מאוד.
הגענו למצב מוזר, שקורה בעוד מקומות בעולם: ישראלים מסכימים יותר ושונאים יותר. זה נהיה עניין זהותי. כמו שתראה אוהדי שתי קבוצות הולכים מכות בסוף משחק. מה המחלוקת ביניכם, חברים? כולכם אוהבים כדורסל, מה בעצם מתניע את האיבה הנוראה הזו, שהם "צהובים" ואתם "אדומים"? אתם רציניים איתי?
4. "הרבעון הרביעי" היא אחת מאותן תנועות שמנסה לתת תוקף ובית לאנשים מתונים. לתדר המאחד. זה לא תמיד קל. אנחנו חיים בעידן דיגיטלי של תיבות תהודה, הלר מסביר לי שמסרים קיצוניים זוכים לפי 16 יותר תפוצה ברשת. למסרים שלהם, לעומת זאת, מאוד קשה לחדור. הוא נתן לי דוגמה שבעיניי היא פשוט מדהימה: לפני המלחמה קמה תנועה שקוראים לה "תנועת ההיפרדות". הרעיון היה לחלק את ישראל לשתי מדינות, ישראל ויהודה. אני זוכר ששמתי לב שפתח-תקווה הייתה ביהודה משום מה, כנראה בעיות בווייז. לא משנה. כל התנועה הזו הייתה, בגדול, עמוד פייסבוק. עמוד ויראלי, עם לייקים והכל, אבל עמוד בפייסבוק. לתקשורת זה הספיק: היא נתנה ליוזמה הזו חשיפה משוגעת, מי שעמד מאחוריה הוזמן לפאנלים והייתה גם כתבת מגזין גדולה במדורת השבט. ל"הרבעון הרביעי", לעומת זאת, תנועה עם פריסה אמיתית ומטורפת בכל הארץ אבל מסרים יותר מורכבים, קשה לצלוח את התקשורת.
אגב, אין אשמים בדבר הזה. אבל זו בעיה שצריך לפתור.
5. הטור השבועי הזה נכתב מדי שבוע בתקווה שעד שיודפס יהיו בשורות טובות. שנתפוס את סינוואר. שנחזיר חטופים. שיהיה קצת טוב. אבל בינתיים הבשורות הטובות מבוששות להגיע, ובחודשי הגיהינום האלה אני מקבל כוחות ממתן ברנס, שאיבד את הוריו שנרצחו מרקטה ליד אורטל. הוא מספר לי שהוא מתחיל מכינה ועובד קשה כדי להוציא שיר שכתב על ההורים. וגם מאמיתי ארגמן, שמעלה לסטורי סרטונים שלו הולך. אדם שאיבד את רגליו בבית-חאנון צועד במחלקת השיקום וזה כמו נס. ודרך הגיבורים האלה אני מתחזק ובעיקר מבין מה תפקידנו: לעשות טוב כדי להיות ראויים לגבורתם. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
