ריטה ליפשיץ נכנסה בינואר לדירתה החדשה בקריית-גת. שבעה חודשים עברו מאז, והיא עדיין מחרימה את המטבח. היא פשוט לא מסוגלת לבשל שם. מי שראה את ליפשיץ בעונה השמינית של "בואו לאכול איתי יבין את הפספוס. אפילו הפירה שלה, מנה שזכתה בישראל לאפיל אפרורי, שלא לומר צה"לי, מעורר במקרה של לישפיץ צורך עז להתכרבל בתוכו. בדירה המתוקתקת הנוכחית יש לה כיריים אלקטרוניות מנוכרות ומדיח מצוחצח. ליפשיץ מתעבת את שניהם. הדבר היחיד שהיא מכינה בבית החדש זה טוסטים, מזון אלים למי שרוצה להיות בעונש. אבל ליפשיץ לא חוששת מעונשים. מבחינתה עונש הוא כל יום שהיא לא יכולה לחזור הביתה. אם בית הוא המקום שיש בו סיר חם על הגז, בשבילה זה ניר עוז, אבל זה כבר ניר עוז שלא קיים. ריטה התחתנה עם בן הקיבוץ. אחרי שהתגרשה ממנו, נשארה בקשר עם הוריו: יוכקה ועודד ליפשיץ, שנחטפו ב-7 באוקטובר, ואימצו אותה למשפחתם ככלה צעירה. בשבתות היא יושבת ושותה בירה לבד, טקס שהיה לה עם עודד, עד שיחזור מהשבי. "בואי נגיד שיש לי טראומה מ-7 באוקטובר, ולא לבשל פה זה חלק ממנה", היא אומרת. "לא בא לי לבשל פה. זה לא הבית שלי. לא בחירה שלנו לגור פה, שמו אותנו פה. אני מסתכלת על הצד החיובי, לא היינו צריכים לגור ברחוב. ואנשים קיבלו אותנו באהבה והכל, אבל את פותחת את המרפסת ויש מולך מנוף. אני אוהבת מרחבים. בגלל זה בחרתי בקיבוץ. יכולתי לגור בכל מקום אחר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות על "בואו לאכול איתי":
סליחה על הדימוי, אבל לבשל בבית חדש זה כמו כלב שעושה פיפי על הטריטוריה שלו. רק ככה את הופכת את המקום לשלך.
"אני מנסה אבל לא יכולה. לא מסוגלת, לא מסוגלת. אומרים לי, אבל ריטה יש פה כיריים הייטק, יש פה מדיח. אבל אני אף פעם לא רציתי את הדברים האלה. אבל אני שומרת את זה לעצמי. כשהלכתי למזכירות פה מישהי אמרה, 'ברגע שהראש של ריטה למטה הלך על הקיבוץ'".
אז את גם מרגישה אחריות על המוראל של החברים.
"בדיוק. פעם ראשונה שבכיתי מאז אוקטובר הייתה לפני שבוע. אבל האחריות הגדולה שאני מרגישה היא מאז 'בואו לאכול איתי'. לקיבוץ היה כיף גדול שאני הייתי בתוכנית. זה עשה להם טוב".
אז זה היה הג'וב שלך בקהילה בחודשים האחרונים?
"יש לנו עדיין 33 חטופים בעזה ואין לנו בית, אז גם התוכנית שהם תמיד אהבו זה משהו. הם הרגישו כזה קצת בית. ויכלו לנוח חצי שעה. הייתה להם חצי שעה של תרפיה. הם כולם אוהבים מאוד את האוכל שלי. כי אני מבשלת לקיבוץ בערבים פעם בכמה שבועות בתורנות במטבח".
אני מריחה פה סינג'ור מתקרב.
"ב-1 בספטמבר פותחים פה חדר אוכל שלנו. זה לא יהיה בסטנדרטים של הקיבוץ, אבל הם הולכים ליהנות".
וזה לא עשה לך חשק לבשל לעצמך?
"לא, לא, אני מעדיפה לבשל בחדר האוכל של הקיבוץ. אבל אני גם כבר חושבת איך לחזור לניר עוז".
שקיעה נוגה יורדת על הנפש הישראלית שבשנה האחרונה אכלה בעיקר פחמימות ריקות. ככה זה: כשהאיראנים על הגדרות, וחיזבאללה עלינו, אכילה רגשית ובטח קמח לבן - הם הציפרלקס של הטבע. והעונה השמינית של "בואו" ששודרה בכאן 11 היא אוכל הנחמה שלא ידענו כמה אנחנו צריכים. אוכל תמיד היה אובססיה יהודית וישראלית, אבל בשבע העונות הקודמות של "בואו" הדרמה התרכזה במה שקורה מסביב לצלחת: גזענות, בחשנות, תחרותיות, רגשי נחיתות ומלוא החופן סטריאוטיפים, כולם מוגשים בחום דרך ספק קריקטורות ספק אנשים אמיתיים.
כל אחד מהשבועות בעונה הזו - כולל הצפון הנטוש והדרום המדכדך והעזוב - מפגיש את הצופה עם הטראומה של אוקטובר, אבל גם עם אנשים מחממי לב. אוקיי, אז הם לא תמיד מבריקים במטבח עם מתכוני טורטיות. אבל "בואו", עם כל הכבוד, מעולם לא הייתה תוכנית על אוכל. אלא על הגיהינום שהוא הזולת, ובמקרה הפחות גרוע, על הזולת שמנסה להעביר את הזמן עד הגיהינום של העיקרית.
המציאות הישראלית הרעועה חייבה הפעם מתחרים שכיף לאהוב. חמשת הזוכים שהגיעו לקו הגמר הם דוגמה טובה לאהבה הזו: אילנה בן אבו, יוסל'ה זיו, אחיה זלייט, ריטה ליפשיץ ולינוי דסה. "אותי זה די הציל", מסכם זיו. "פשוט לקחו אותי מהאווירה של המלחמה ונתנו לי הפוגה לנפש. וגם איזה משימה לאומית כזאת של באמת להצחיק ולהרים ולעשות מה שלא יכולתי לעשות כי לא היו הופעות. כל מיני אנשים, שחשבתי שהם חברים ואולי הם היו פחות, איכזבו אותי. זה הגיע בתקופה שהייתי צריך את זה".
מה שחשבתי כשראיתי את העונה הזאת זה באמת הרקע הזה של המלחמה. כלומר מה זה באמת עושה לתקשורת בין אנשים.
בן אבו: "יש שינוי מאוד רציני מהעונות הקודמות. יש רוגע. יש חמלה. אני יודעת שאישית חיפשתי נחמה. הייתי מכורה לחדשות 24 שעות זה היה מזעזע, נגמלתי. זה ניתק אותי. לפני כן הייתי מטורפת. כל הזמן בעשייה ומכינה לחיילים מתוך רצון לברוח. את יודעת מה זה להכין 80 קילו ספינג'? זו הייתה בריחה. פשוט בריחה. ברחתי מהפחד, מהלחץ. מכל הזוועות שראינו. מהטלגרם. סיוטים. בלילה שמה את הרהיטים בכניסה שלא ייכנסו".
אוקיי, ריטה, איך הגעת לתוכנית?
|"דרך חברה שלי שלא רואה ריאליטי בכלל אבל היא מאוהבת בשי אביבי. חוץ מזה אין לי בית. אז אמרתי יכול להיות כיף ללכת לאכול אצל אנשים אחרים. התוכנית זה המון עבודה, נראה לי שבגלל המלחמה הכל יצא יותר נעים כזה, יותר רגיש כזה, אתה יודע, פחות שאנשים צעקו אחד על השני. רק שזה היה מאוד קשה. לא ישנתי בכלל. באו אליי ראשון בבוקר וסיימנו בלילה, ואז עבדתי עד שיצאתי לארוחה. עם האנשים שאני הייתי איתם היה לי שקט נפשי, היינו כאילו קצת חנונים הקבוצה שלנו".
קרה שהמציאות פלשה לתוך הבועה הזאת שלכם, שכולה צילומים וצחוקים?
בן אבו: "אצלי כשבאו האורחים הייתה אזעקה אבל זה לא היה מלחיץ. לא יודעת למה. אולי כי התרגשנו אחד מהשני, כי זה היום הראשון. אבל כשכן הייתה אזעקה אצל מישהו אחר, אז כולנו ברחנו למדרגות. באזעקה השנייה זה כבר תפס אותי כשאני לבד ברחוב. התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק".
דסה: "זה היה שבוע שכל הזמן הייתי בחששות וכל הזמן בתוכנית הייתה לי תחושה של אסקפיזם. רגע להתעסק בעצמי וליהנות ולחוות דברים. אני חושבת שזה היה מושלם".
מה היו התגובות נגיד הכי בולטות? הכי מצחיקה או קיצונית לדעתכם?
אחיה זלייט, שגרף תשומת לב בזכות הצהרתו על היותו בזוגיות מאפשרת ועל חיבתו ללבישת חצאיות בפומבי, מתגלה במציאות כגבר סולידי. מאז התוכנית הוא נתקל בלא מעט תגובות על המראה שלו. "ילדים מזהים אותי מגיל קטן וגם מבוגרים. שואלים אותי על הזוגיות. אני יכול להגיד שדווקא מלא גברים פנו אליי בפייסבוק. שאלו שאלות אישיות ואני יחסית דווקא פתוח".
הלחם והחמאה של "בואו לאכול איתי" היו תמיד אנשי קצוות. דווקא בעונה הזו התחושה הייתה שהקצוות התאפשרו הודות לשיח יפה. קונפליקטים של אנשים עם אמונות שונות, בקצוות אחרים של החיים. בעונה הנוכחית שני האירועים הבולטים היו שיחה על מתמודד שלא עשה ברית מילה, ובארוחה נוספת היה גם רגע שבו גילתה בן אבו תמונה של ישוע הנוצרי על מצעים של חוזר בתשובה. "הוא אדם דתי. אדם דתי שומר שבת מניח תפילין. הוא ביקש גם שיהיה אצלו הכל כשר. את מגיעה אליו לבית ורואה תמונה של ישו! קיבלתי הלם".
היו מקומות בעריכה שהרגשתם שמנסים לחמם אתכם?
זיו: "כשאתה הולך לתוכנית כזאת אתה צריך לדעת שאתה כחומר ביד היוצר".
דסה: "לפני הפרק שלי ידעתי שכאילו שי יקריין איזה משהו מצחיק. יגידו כל מיני דברים. כמו שכל הזמן אמרו אדולף ואדולף ואדי בן סימון שהשתתף גם, לא אהב את זה, אבל זה הנקודה, זה הצחוקים. זה אתה באת לתוכנית והצגת את עצמך שאתה קרוי על שם סבא שלך ואתה אמור להבין שזה מצחיק".
אילו תגובות קיבלתם מאנשים?
זיו: "מישהו צעק לי מאוטו נוסע. פתאום הוציא את הראש. חתכתי אותו בכביש ועשיתי לו כזה סורי עם היד, ואז הוא עושה לי 'יוסל'ה נו-נו-נו'".
היה איזה רגע שלא נכנס לתוכנית? רגע מוצלח במיוחד או משהו שאמרתם 'וואי למה חתכו את זה', משהו מהשבוע שלכם שאתם זוכרים?
דסה: "אני יכולה להגיד לך אצלי שאבא שלי היה אז גם יש איזה מנהג מסורתי שאנחנו מקיימים. יש לנו פולי קפה שאנחנו קולים על מחבת ואז מברכים על זה באמהרית ואז כולם עונים אמן. עשיתי את זה גם בתוכנית. קליתי פולי קפה והבאתי לשולחן. כולם צעקו אמן וזה היה איזה משהו מרגש. אבא שלי, שהיה שם, הסביר להם מה כל דבר אומר ואז והוצאתי את הקפה לשולחן. והם בסוף רק הראו שהבאתי כאילו את הקפה. שזה גם נחמד. אבל כאילו כן התבאסתי שחתכו דווקא את הקטע הזה".
למה התבאסת?
דסה: "זה לא ממקום של לייצג, אני אף פעם לא הרגשתי שאני מייצגת את העדה. אלא ממקום של להראות מנהגים מסוימים שלנו, שאנשים לא מכירים. הרבה דברים שאנחנו עושים, כמו שאנחנו מכינים את הקפה לעצמנו וטוחנים במקום ותמיד זה טרי ושותים שלוש כוסות וזה טקס שלם".
ריטה, היה משפט אחד שלך שלא הבנתי - כאילו אותי קשה להפתיע, כן? המשפט עם העוף. עם ההורמונים. ואם גייז יאכלו הרבה עוף אז זה יפתור את זה.
"חתכו את זה בעריכה. אבל בסדר. עדיף שייצא ממני משהו הזיה. באמת לא אכפת לי".
אז מה קרה שם?
"אמרו משהו על שגייז זה לא גנטיקה, אבל אמרתי להם להיות גיי זה בהחלט גנטיקה אבל וואלה כל הבנות היום מקבלות מחזור מוקדם בגלל כל ההורמונים שיש בעוף".
לא הבנתי.
זיו: "אני מאוד אוהב עוף".
ליפשיץ: "אבל באמת שסבבה לי עם המשפט הזה, למרות שהוא נחתך ולא ממש מבינים מה אמרתי. כל אחד אומר לי, 'ריטה זה לא אמיתי שאת אמרת את זה'. כאילו חתכו לא נורא. לא הבינו גם כשהתחלתי לספר, אז השארתי את זה ככה כי לא היה לי כוח, את יודעת להתחיל להסביר את עצמי. וזה יצא מקסים בתוכנית שריטה אומרת שגברים אוכלים עוף".
בן אבו: "שיפסיקו לתת עוף לגברים! אין עוף יותר!"
ליפשיץ: "אין עוף לסטרייטים יותר. רק בשר".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
