בסביבות השעה 11 בלילה מאיה יוצאת שוב מהבית, לבושה במיני לבן ומפיצה ניחוחות של בושם צרפתי. "רגע", אני צועקת אחריה, "איפה אתן נפגשות הערב? את צריכה כסף?" אבל כמו תמיד היא לא שומעת אותי מרוב שהיא ממהרת. פשוט נבלעת לה בתוך המעלית. פעם הייתי אמא אמיתית. הייתה לי ילדה קטנה שענתה לי והקשיבה לי, מישהי שהייתה שמחה אם הייתי רצה אחריה עם כמה שקלים שתקנה ממתק. אבל למאיה של היום יש כבר כרטיס אשראי משלה, והדאגה שלי נשארת תלויה באוויר, כמו פירות חמוצים של עץ זקן שאף אחד כבר לא קוטף ממנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים נוספים של דנה ספקטור:
"זה לא בסדר שאת מקבלת את ההתנהגות הזאת שלה", רן אומר בעודו שוכב על הספה, "את אמורה לדעת איפה בדיוק היא נמצאת כדי שתוכלי לעזור לה במקרה חירום". וכמו תמיד כשהוא מבקר את ההורות שלי, אני נתקפת בדחף עז לשפוך לו על הראש את הצלוחית עם המיץ של האבטיח. רק שהפעם הוא צודק, ואני מבינה שאני כועסת כי הוא נוגע לי בול בנקודה הכואבת. שנייה לפני זה צפינו בסדרת מתח סקנדינבית. הייתה שם סצנה שבה האמא של הנערה שנרצחה מתארת בבכי איך לקח לה שמונה שעות בכלל לקלוט שהילדה שלה נעדרת. היא קמה בבוקר וכל כך מיהרה לעבודה, שאפילו לא טרחה להיכנס לחדר של הנערה כדי לבדוק אם היא ישנה בבית. "זה יכול היה לקרות גם לך", חשבתי, וזו הייתה מחשבה מפחידה.
בזמן האחרון אני נותנת לעצמי הנחות. פשוט בוחרת כל הזמן במסלול הנוח, זה שיש בו הכי פחות התנגדות. מאיה יוצאת בלי הפסקה, בבוקר לים, בערב לבלות עם חברות, אני בקושי רואה אותה. ואין לי כוח להילחם איתה על קשר אמא-בת אמיתי, אין לי גרם אנרגיה לרוץ אחריה, אז אני מסתפקת בלשלוח לה סמס "תעדכני איפה אתן" פחדני מרחוק. "זה לא בסדר", רן אומר שוב, ממשיך לחצוב בתוך הפצע שלי עם כפית. "יש לך חצי שנה להעביר איתה ככה, לפני שהיא מתגייסת, לפחות תנצלי את הזמן כדי לדרוש ממנה שתענה לך כשאת מדברת". ושוב הוא צודק, אבל כל יום מחדש אני חושבת אם כדאי לי להתעמת איתה ושוב אומרת "מחר". מנחמת את עצמי שמותר, שאני מותשת, שאחרי שנה של מלחמה זה טבעי שאין לי כוח לכלום. בטח לא לכאב, לצרחות ולצער שיביא לי ריב עם מאיה, כי האמת היא שנדמה לי שמכסת הכאב שלי כרגע פשוט מלאה.
אנחנו ממשיכים לראות את הפרק, הוא איטי ומהורהר כמו ששוודים אוהבים את הטלוויזיה שלהם. אני כבר כמעט נרדמת, כשפתאום שיירה של סירנות טסות בכביש למטה וקורעות את האוויר השקט. "מה זה?" אני אומרת לרן, "זה לא נשמע טוב". אנחנו גרים ממש על דרך השלום, ומאז המלחמה כמעט אין לילה שאנחנו לא שומעים רכב חירום אחד לפחות ברחוב שלנו. אבל הפעם זה נשמע אחרת. הכי קל יהיה לצאת למרפסת ולבדוק כמה אמבולנסים עוברים ברחוב, או אפילו להיכנס לאינטרנט כדי לראות מה קרה הערב. אבל אני לא מסוגלת. כל יום אני מקבלת כזו אספקה קבועה של זוועות ושכול ורצח ישר לתוך הווריד, שנדמה לי לפעמים שהפכתי לעציץ משרדי נבול כזה. חצי חי וחצי מת. אני פשוט נותנת למאורעות לטפטף אליי במין אדישות כזו של צמח. כבר השלמתי עם זה שאלו המים שאני חיה עליהם עכשיו, אסונות במינון קבוע. קצוב.
בסוף, התמונה מתחילה להתבהר, מחבל מתאבד עם חגורת נפץ התפוצץ לא רחוק מכאן. והבת שלי עדיין בחוץ, ברחובות העיר, ולכי תדעי אם מסתובבת לידה ברגעים אלו עוד חוליה עם מטעני נפץ. "אני מתה מפחד, אתה לא מפחד?" אני אומרת לרן. "לא", הוא אומר, "מחר ממילא יגלו שזה היה פלילי".
אני זוכרת טוב מאוד את תקופת האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים של הניינטיז בואכה תחילת האלפיים. עד היום, כמעט 30 שנה אחרי, כל פעם שאני עולה לאוטובוס יש לי מנהג כזה לבדוק אם עומד לידי במקרה גבר חשוד שלובש דובון בשיא החום. מישהו שנושא איתו תיק ענק ושולח בי מבט שונא. ואם אני זוכרת את הפחד הזה, רן זוכר פי 50 ממני. הוא גר באותה תקופה מטר מהפיגוע המפורסם בבר התל-אביבי שבפינת הרחובות אלנבי וביאליק. כשהוא שמע את הבום, הוא היה בדירה, ורץ לזירת הפיגוע. "אני לא זוכר את כל הפרטים", אמר לי בפעם הראשונה שדיברנו על זה, "רק את השקט הנורא הזה ואת הילדות הצעירות והיפות ששוכבות שם מוטלות על הרצפה כמו בובות".
בכל פעם שהוא מספר על היום ההוא אני מבינה עד כמה הוא סוחב חתיכת טראומה משם, ולכן זה כל כך מוזר לי עכשיו כשאני רואה אותו שוכב על הספה בפנים סגורות וחסרות הבעה, כמו רכב שפתאום נסגר בנעילה אוטומטית, ואני מבינה שכמוני גם הוא לא מסוגל יותר להכניס אליו פנימה עוד רגש רע אחד נוסף. מכסת הפחדים שלו מפוצצת עד אפס מקום, ואין לו שום קיבולת להרגיש את הנפילה השחורה והחופשית למטה שמרגישים כשחושבים שאולי הילד שלך בסכנה. ואולי אין פלא שרן כל כך מזוגג, שאני כה קהה, אם מסתכלים על כל מה שקרה פה במדינה לאורך כל היום האחרון. רק ביום ראשון אחד אומלל, עוד לפני שהתחלנו את השבוע.
היום התחיל במחבל שרצח את גדעון פרי ז"ל במהלומות פטיש בשומרון, ובמקביל פורסם גם כתב האישום של סיגל איצקוביץ’, האמא שרצחה את הבן שלה בגרזן. עוד לא הספקתי להרגיש בחילה וכבר אייל ושרון אשל העלו תמונה של הבת שלהם יעל מתגייסת לצה"ל, אחרי שלפני פחות משנה נרצחה אחותה התצפיתנית רוני. כמובן, זו לא הייתה המשפחה העצובה מנשוא היחידה שראיתי באותו היום, כי מתישהו בצהריים חגגו לרומי גונן שעדיין חטופה בעזה יומולדת 24. ובטרם הספקתי למחות את הכאב שלי מהיומולדת הזה ראיתי סרטון של מיצב ט"ו באב שעשתה זיו עבוד, ניצולת נובה, שבן הזוג שלה אליה נחטף. היא ישבה על שפת הים מול שולחן עם נרות וספגטי, ומולה שמה תצלום של אהוב ליבה.
הפרק היומי בעונה הנוכחית של מדינת ישראל היה כל כך הזוי ומחריד שבשלב מסוים כנראה כיביתי את עצמי. אבל עכשיו אני כן מפחדת. "איפה את לעזאזל", אני שולחת למאיה סמס, אבל הטלפון סגור. אז אני בודקת את קבוצת הווטסאפ "אמהות ובנות". נמצאות בה מאיה, חמש החברות הכי טובות שלה וגם האמהות שלהן. אני מצפה לראות שם מהומה, אבל מגלה שתיקה מוחלטת. "זה נורא מוזר", אני אומרת לרן. "מה יש להגיד?" הוא עונה, "כולנו כבר התרגלנו לנוכחות של המוות. אומרים לעצמנו שאם נלך אז נלך, ממילא הסטטיסטיקה להיפגע יחסית נמוכה".
"נו בטח", אומרת חברה שלי אפרת למחרת, "לא סתם המילה של השנה הזאת היא נרמול. נירמלנו את המלחמה ואת החטופים ואת המפונים והטילים". היא אומרת לי שהיא הייתה הערב בהופעה של מרגי בבארבי ושהמקום היה מפוצץ. "הכל כאילו חזר להיות כרגיל אצל המון אנשים", אני אומרת. "קוראים לזה נרמול", אפרת אומרת, "אבל זה בעצם נימול. כאילו הפסקנו להרגיש, אבל מדי פעם זה עדיין מכאיב לנו כמו נמלים על העור". והיא צודקת, כי משהו בתוכנו יודע שזה לא שפוי, שלא ייתכן שאנשים ימותו פה מפטישים וכטב"מים ומטענים בעזה ואנחנו נמשיך כרגיל. הנרמול הוא מצד אחד הכרחי, ומצד שני משוגע כמו לשבת בלב ליבו של הוריקן מטורף ולחשוב שהעיקר שהספה שלך התעופפה ביחד איתך, ואתה יכול לשבת עליה ולאכול נודלס.
הנרמול הוא מצד אחד הכרחי, ומצד שני משוגע כמו לשבת בלב ליבו של הוריקן מטורף ולחשוב שהעיקר שהספה שלך התעופפה ביחד איתך, ואתה יכול לשבת עליה ולאכול נודלס
הבעיה היא שהנפש והמוח שלנו יודעים שזה לא נורמלי. לא, זה לא שגרתי לשבת באמצע סופת הוריקן של מוות ולתכנן לאן תטוס בראש השנה. לקחת קפה סויה טו גו כשאמא של חטופה קמה היום בבוקר לחגוג יומולדת בחדר הריק שלה. לפני כמה שבועות קראתי מאמר שבדק את השפעות המלחמה באוקראינה על המצב הנפשי של האזרחים. המסקנה הייתה שמלחמה ארוכה גורמת לטראומה כי היא כמו מסיבת הפתעה מתמשכת אחת בתוך הנפש. עוד לא הספקת להגיב לשוק הראשון, וכבר אתה צריך להגיב לעוד אלפי רעידות משנה של אירועים איומים שלא מפסיקים לקרות כמעט כל יום. "בכל יום של מלחמה ארוכה אתה צריך לקחת החלטה אחרת בהתאם לנסיבות", נכתב שם, "ומרוב שזה מתיש רוב האנשים מעדיפים להתנתק רגשית ופשוט לחכות לגורל".
הדבר השני המעניין במאמר היה הממצא שטען שככל שהחלק שאתה נוטל במלחמה יותר הרואי ובעל משמעות, ככה תסבול פחות מטראומה. וזה כבר הידהד לי מאוד את האפסיות שאני חשה. בתחילת המלחמה לא הפסקתי לראיין ניצולים ולהתנדב בכל מיני יוזמות, אבל בתקופה האחרונה חדלתי. אני לא עושה שום דבר וזה ממלא אותי באשמה עצומה. משפחות החטופים מתחננות אלינו, בואו, תהיו איתנו בהפגנות. הם אומרים לי מפורשות שהם זקוקים לי, ואני מתעלמת. למה אני לא הולכת להפגנות בצומת החטופים? אני אומרת לעצמי שזה בגלל שאני באמת מאוד סובלת באירועים הומים, ואני גם לא מתה על חלק מהגורמים הפוליטיים בהפגנות האלו. אבל זה תירוץ כל כך שפל, למי אכפת שאני נחנקת כשיש מסביבי המוני אדם או לא מזדהה עם כל השלטים, מה זה הסבל הקטן שלי בהשוואה לזה של אמא של רומי או לירי או נעמה.
אם להיות לגמרי כנה, אני חושבת שהתאבנתי. אני לא מסוגלת לקחת עוד צעד אחד קטן לכיוון הכאב הנא שאני יודעת שיחכה לי שם. בהתחלה קראתי לזה הפסקה לצורכי התאוששות, ולאט-לאט זה הפך להיות מי שאני. לוזרית שותקת ששוכבת בהלם גמור מאירועי היום על הספה. אולי זה כמו המחקר על אוקראינה. אנשים משתבללים לתוך עצמם מרוב שהם אבודים בתוך כל התהפוכות והזוועות, ואז מאבדים את הדבר היחיד שיכול לעזור להם - הסולידריות עם האחרים. אני חוזרת לקבוצת הווטסאפ, עדיין אין שם שום הודעה. אני חושבת על שאר האמהות. הן ערות ויודעות על הפיגוע ובכל זאת דוממות בדיוק כמוני. וזה עצוב לי לחשוב על הבדידות החדשה הזו, איך כל אחת מאיתנו מצונפת בשתיקה בתוך בועת החרדות האישית שלה. זה מה שאנשים עושים בחודשים האחרונים. שוחים לבד, המומים לחלוטין, בתוך בועה אטומה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
